ויקחו אליך פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה עול. יובן בס"ד לרמוז כי כל דברים האמורי' בפרה הם רמז לתשובה כי כמו שהפרה אדומה היא מטהרת האדם שהוא טמא מת כן התשובה היא מטהרת האדם שנטמא בעונותיו בכחות הטומאה שנקראי' מתים הנדבקים בו וכמ"ש הכתוב וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו וז"ש ויקחו אליך פרה ארומה רמז לתשובה שהיא ג"כ מטהרת הטמא כמו פרה אדומה. גם אפשר לפרש פרה אדומה רמז לתשובה והוא מלשון פור התפוררה ארץ וכן אתה פוררת בעזך ים שפירושו הוא רצוץ ושבירה וכן הוא הענין בפירוש פורה דרכתי לבדי שהגת נק' פורה לפי שמפררים ומרצצים בתוכה הענבים כשדורכים אותם וכמ"ש הרד"ק ז"ל שם ע"ש. והנה ידוע שהאודם רמז לעונות ע"ד אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו ולכן התשובה נק' פרה אדומה ר"ל שהיא מרצצת ומשברת כח העונות שע"י התשובה ימחה המשחית שנברא מן העון ולא יכול לקטרג עוד ולכן שפיר נקראת פרה אדומה ואמר תמימה רמז שהתשובה צריכה להיות תמימה כלומר שאין ראוי להיות שב על מקצת עונות ומניח מקצתם בלתי תשובה אלא צריך להיות חוזר בתשובה שלימה על כל עונותיו וכמ"ש והחזירנו בתשובה שלימה לפניך ולז"א כאן תמימה ר"ל שלימה. גם אמר אשר אין בה מום רמז שלא יעשה תשובה כמו מצוה הבאה בעבירה דרך משל הוא מתענה על כפרת עונותיו ובתוך התענית יתגבר עליו הכעס ותכף ומיד הוא מתכעס עם אנשי ביתו ומתקוטט על דבר כל דהו וגם אפשר לבא מזה עוד לידי איסורים שמתוך כעסו הוא נוגע בכבוד אביו ואמו או שמתוך כעסו יבא לידי קללות או נדרים ואם כן נמצא שזה התיקון שעושה אותו היום נהפך לקלקול ח"ו והגם שטבע המתענה שיהיה קרוב לבוא לידי כעס אפ"ה הוא צריך לשמור עצמו בתכלית השמירה ולהתנהג בהכנעה ובשפלות ביום תעניתו אפילו לגבי אנשי ביתו כדי שאז גם אם יעשו דבר שאינו כפי רצונו לא יבא לחוש מזה וממילא לא יבא לידי כעס כלל וכן צריך נמי החוטא ליזהר בכל דרכי וענייני התשובה שעושה שלא יכשל מחמת זה בדבר איסור כדי שלא תהיה מצוה הבאה בעבירה ולז"א אשר אין בה מום שיזהר לעשות התשובה נקיה זכה וברה. גם אמר אשר לא עלה עליה עול לרמוז שאם יראה שיש לו טורח גדול בענייני התשובה הן בתעניות הן בגדרי' וסייגים שעושה לא יחשוב אותם עליו כאלו היא עול ומשא כבד ויהיה קץ בה אלא ישמח ויגיל במעשה התשו' כאדם שהוא מרויח ממון רב כי בזה הוא מתקן נפשו למעלה ומביאה לחיי עולם הבא ומציל עצמו ממות לחיים להדבק בשכינה ומה יש שמחה בעולם יותר מזאת ומה לו לאדם בחיי עו"הז בלתי זאת ולז"א אשר לאעלה עליה עול כלומר לא עלה בשכלו עליה מחשבת עול שאין חושב אותה כמו עול ומשא אלא אדרבה כל מה שיטרח יחשוב כאלו אינו טורח כלום:

ונתתם אותה אל אלעזר הכהן והוציא אותה אל מחוץ למחנה ושחט אותה לפניו. יובן בס"ד הנה אחר שרמז על התשובה שצריך האדם לעשות תשובה שלימה וזכה וברה הנה עתה בא לרמוז סדר אופן התחלת עשיית התשובה והנה ידוע המעשה שהביא הרב עמק המלך ז"ל וז"ל וכן אירע בימי הרב ר' משה די ליאון ז"ל שהיה אדם גדול וחשוב עד שהשכינה שרתה עליו וכבר אחז"ל ובמורא גדול זה גילוי שכינה וכל רשע שהיה הולך בארבע אמות שלו נופל עליו פחד ואימה כל כך עד שהיה מוכרח ליפול תחת רגליו ולהתחנן ולבקש מלפניו שיתן לו תשובה על חטאיו ובימיו היה עשיר אחד שעבר על כל העבירות החמורות שבתורה רצח וגנב וגזל וניאף ואירע פעם אחת שעבר לפניו ותכף הרהר בתשובה ובקש מלפניו שיקצוב לו תשובה והבטיח אותו שאם יעשה תשובה הקצובה עליו ממנו אזי כל עונותיו יהיו נמחלים ובתנאי זה שלא ימוש מבית מדרשו מלשמוע תורה. והנה הרשע הזה עשה תשובתו הקצובה עליו כראוי ובא רבו ז"ל ואמר לו עתה היא העת שתקבל עליך מיתה בוידוי וחטאים שעשית והביא כף של ברזל בידו מלא עופרת והצית אש לחמם העופרת שבתוך הכף וצוה לו להשתטח עצמו על הארץ בפישוט ידיו ורגליו ופתח את פיו לקבל העופרת אשר היה רותח שיקיים בעצמו דין שריפה והיה להרב הזה בסתר כף אחר מלא דבש ותחבו לתוך פיו ואמר לו וסר עונך וחטאתך תכופר ועמד תכף ובכה ואמר לו ר' למה רמיתני והלא נאמר ואהבת לרעך כמוך כי כבר היה עובר השעה של המיתה המרה הזאת אם היית שופך העופרת לתוך פי והשיב לו הרב אל תירא ואל תפחד כי מחשבה כמעשה דמי ולאחר איזה זמן הגיע עת פטירתו של הרב ז"ל ובכה לפניו הבעל תשובה עד מאד ובקש ממנו שיקחנו עמו לעו"הב ואמר כי כל זמן שהיה מע"כת חי היה לי מורא ובושה מפניך ועכשיו אני מפחד שאחזור לסורי ח"ו ונתן לו הרב ע"ה יד על זה ולמחר נפטר גם הוא ג"כ והביאו עמו לע"הב והמעשה הזה היה דורש תמיד הרב רבי אברהם הלוי ז"ל בב"הכנ דק"ק צפת להתעורר על התשובה וכן שמעתי ממורי. ומן המעשה הנורא הזה יקח כל אדם ראיה לעצמו ואל יתיאש מן התשובה שנא' ושבת עד ה' אלהיך וכתיב בתריה כי אל רחום ה' אלהיך לא ירפך וכו' השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם ברוך ה' לעולם אמן ואמן:

הרי שעיקר התשובה הוא התעוררות הלב כי רחמנא לבא בעי וז"ש ונתתם אותה לנפש שלכם אל אלעזר הכהן הוא הת"ח המוכיח הגדול שבדור ההוא ונקרא אלעזר לשון עזר שע"י עסק תורתו ותוכחותיו הישרים שמוכיח אותם בעבודת ה' ומלמדם דרך איכה יעבדו את ה' הנה בזה נמצא שהוא עוזר אותם בתיקון והוא עזר וסמך לכל המבקש דבר ה' וגם נקרא כהן על שם שהוא עוסק בתורה תמיד ועסק התורה הוא במקום הקרבנות וכמ"ש זאת התורה לעולה למנחה וכו' כל הקורא בפרשת עולה כאלו הקריב עולה כל הקורא בפ' מנחה וכו' וא"כ הוא תמיד מקריב קרבנות כמו הכהן ולז"א ונתתם אותה לנפש שלכם אל אלעזר הכהן והכוונה כשתבואו לפניו לבקש ממנו תקון לנפשכם הנה בבואכם לפניו תמסרו את נפשכם בידו לעשות בה כל מה שירצה וכמו האיש הנז"ל שמסר נפשו ביד הרב ז"ל לעשות בה מה שירצה ואפי' שימות כדי שיהיה לה תקון וכן אתם תעשו אבל לא תבואו לפניו בתנאי והוא שאם תראו שיגזוד עליכם לעשות תיקון קשה ויש בו טורח גדול לא תעשו ואם תראו שיאמר תיקון קל אזי תעשו דלא כן ראוי לעשות המבקש דבר ה' לטהר ולתקן נפשו דצריך הוא לקבל על עצמו כל מה שיגזור עליו המוכיח ואפי' שהוא קשה ומר כדי שבזה יכניע היצ"הר הכנעה גמורה וישבר ויכתת החומר שלו המתגבר בו. והנה אחר שתמסרו נפשכם בידו מלב ונפש וקבלתם על עצמכם כל מה שיגזור בשביל תיקון נפשכם אזי במסירה זו שאתם מוסרים נפשכם וקבלתם עליכם את הדין הנה בזה לבד תהיו נתקנים ואז והוציא אותה לנפש שלכם שהיתה כבושה תחת הסט"א מחוץ למחנה הסט"א שבמסירה זו שמסרתם נפשכם בידו הנה בזה הכח תצא נפשכם מתוך החיצונים אשר הם יסובבו אותה מפנים ומאחור ואע"פ שלא עשה לכם הצער שראוי לכם ממש וכמו שמצינו באותו האיש הנז"ל שבמסירה זו שמסר נפשו ביד הרב זלה"ה בזה נתקנה נפשו ויצאה מתחת יד החיצונים ואע"פ שלא עשה לו שריפה ממש אלא נתן דבש לתוך פיו דהכל הולך אחר התעוררות הלב ואחר שיוציא אותה מחוץ למחנה הסט"א אזי ושחט אותה לפניו ר"ל ימשוך אותה לפניו לסטרא דקדושה ושחט כלומר ומשך מלשון זהב שחוט:

ולקח אלעזר הכהן מרמה באצבעו והזה אל נכח פני אהל מועד מדמה שבע פעמים. יובן בס"ד לרמוז שאחר זאת אז ולקח אלעזר הכהן הוא הת"ח הנז"ל מדמה של אותה הנפש באצבעו דמה רמז למעות שנקראים דמים בלשון הש"ס והכוונה שאח"ך צריך לזכות את נפשו במצות הצדקה כי רבה מעלתה והיא מסוגלת מאוד לכל דבר ובפרט לבעל תשובה ואמ' באצבעו ר"ל כפי יכלתו מל' אצבע אלהים היא שיקח צדקה מן בעל תשובה כפי יכלתו ומה שכנה המעות לנפש שאמר מדמה הוא לרמוז שאלו המעות שהוא נותן אותם לצדקה הם מתיחסים לנפש כי בהם תקנה אורה ושמחה לעו"הב משא"כ במעות שנותן אותם האדם לצורך הנאתו בעו"הז אין מזה תועלת לנפש והם מתיחסים לגוף וזהו ולקח הכהן מדמה ר"ל מעות לצדקה באצבעו כפי יכלתו של בעל תשובה שאין צריך לבזבז כל ממונו ויצטרך לבריות ח"ו. או באצבעו רמז שיכוין לקבל הצדקה ממנו באצבעותיו ר"ל בכף ידו כדי שבזה ישתלם שם הוי"ה ב"ה בנודע כי הפרוטה היא יו"ד והזרוע רמז לוא"ו וה' אצבעות הנותן רמז לה"א ראשונה וה' אצבעות המקבל רמז לה"א אחרונה וזהו שרמז באומרו באצבעו ואחר שיקבל הצדקה ממנו אזי יחלק אותה הצדקה לת"ח העוסקים בתורה בבתי מדרשות ולז"א והזה אל נכח פני אהל מועד מדמה ר"ל שיחלק אל הת"ח שהם נקראים פני אהל מועד והוא כי פני לשון חשיבות כמו פני הארץ כלומר החשובים שבארץ וכאן נמי אמר פני אהל מועד כלומר ת"ח החשובים שבאוהל מועד הוא ב"המד אשר שם הוא בית הוועד לכל שנועדים שם ללמוד תורה ואמר שבע פעמים רמז שכל שבעת ימי השבוע יחלק להם ולא יאמר אחלק להם בשני ובחמישי או בעש"ק דוקא אלא כל יום יחלק להם מעות כדי שיהיה לו זכות כל יום ויום וגם הם ילמדו תורה בישוב הדעת כל יום ויום:

ושרף את הפרה לעיניו את עורה ואת בשרה ואת דמה על פרשה ישרוף. יובן בס"ד לרמוז כי פרה נמי רמז לחומר של האדם שאם האדם יחליש החומר שלו ויכבשנו אזי יהיה פרה ורבה וכל יום הולך ומוסיף וכמ"ש רז"ל אין אדם מת וחצי תאותו בידו יש לו מנה רוצה מאתים יש לו מאתים רוצה ארבע מאות וכן על זה הדרך הולך ומוסיף והוא נמי על דרך שאמרו נמי בתאות המשגל אבר קטן יש באדם משביעו רעב מרעיבו שבע וזה הוא כלל גדול בכל תאוה וחמדה שתמשך מצד החומר שאם האדם משביע החומר שלו הוא רעב ורוצה עוד ואם מרעיבו הוא שבע וצא ולמד נמי מן האכילה שאם האדם ירגיל עצמו לאכול מעט יתלמד בזה ואפי' שירצה אח"ך לאכול הרבה אינו יכול ומי שהוא מרגיל עצמו לאכול הרבה אזי נמי יתלמד על אכילה מרובה ויהיה קבר פתוח גרונו ויכול לאכול כמו גמל ויותר ולא נודע כי באו אל קרבנה באופן שהחומר של האדם אם לא יחליש אותו האדם ויכבשנו אזי הוא פרה ורבה ויום על יום הולך ומוסיף ולז"א כאן ושרף את הפרה מלשון פריה ורביה רמז לחומר והכוונה אחר שיעשה לו כל האמור אזי בזה יהיה תגבורת הרוחניות על החומר ויוכל אז להחליש כח החומר שבו וזהו ושרף את הפרה הוא החומר שהוא לעיניו כינה אותו לעינים יען כי תחלת תגבורת החומר הוא נמשך ומתחיל מן העינים שהעין רואה והלב חומד והאברים גומרים ועושים מעשה וכמו שכתוב בחוה ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים דייקא ואז ותקח מפריו ותאכל וז"ש ושרף את הפרה הוא החומר שהוא לעיניו שמשם נמשך והכוונה שישרפנו באור התורה ויבטלנו שלא יהיה לו תגבורת כ"כ כדי שלא ישתמש בו כי אם לעת הצורך בזמן הראוי לזה. ואמר עוד את עורה ואת בשרה ואת דמה זכר ג' מינים הללו עור ובשר ודם רמז למעשה ודבור ומחשבה כי העור רמז למעשה כי כמו שהעור הוא גלוי ונראה לכל ונתפס בידים באדם ובבהמה כן חלק המעשה הוא גלוי ונראה לכל ונתפס בידים כי המעשה הוא ממשי והבשר רמז לדבור כי כמו שהבשר הוא גלוי ואינו גלוי שהכמות שלו הוא גלוי וניכר באדם או בבהמה ואמנם אינו גלוי לגמרי יען כי הוא מכוסה בעור וכן הוא הדבור שהוא גלוי ואינו גלוי שתנועתו באה בחוש האוזן ונגלית לאדם אבל הוא עצמו אינו נראה כלל שאין האדם רואה הדבור שיוצא מפי האדם ואין בו תפיסה. והדם רמז למחשבה כי הדם הוא בלוע בבשר האדם או הבהמה ואינו נראה וניכר כלל ועיקר וכן המחשבה היא בלועה בגוף ואינה ניכרת כלל והנה האדם צריך לעשות התקון בשלימות וכל החומר שנתגבר עליו בג' בחינות אלה הן מה שנתגבר במעשה לעשות מעשה רע הן מה שנתגבר עליו בענין הדבור לדבר דבור רע הן מה שנתגבר עליו בענין המחשבה לחשוב מחשבות רעות צריך הוא לבער הכל ולבטלם ממנו וזהו ושרף את הפרה הוא החומר שהוא לעיניו את עורה ואת בשרה ואת דמה ר"ל שישתדל לשרוף ולבער הכל הן בענייני המעשה הן בענייני הדבור הן בענייני המחשבה ואיך יוכל להתגבר על החומר ולכבוש אותו כ"כ תחת ידו עד שיבערנו מדרך הרע ולא ישתמש בו כי אם בדרך הטוב לז"א על פרשה ישרוף ר"ל שיזכור ויחשוב הסוף שלו שהחומר אינו מוליד בסופו כי אם כיוצא בפרש שהוא דבר מוסרח ונמאס וז"ש על פרשה שהוא הזבל שבכרס שישים אותו על לבו ובזה יכניע החומר שלו וישרוף אותו כי יראה בעיניו שכל תאוה וחמדה הבאה מן החומר סופה להיות כיוצא בזה והוא כלל גדול לכל התאוות והחמדות כי כולם סופם שיקוץ בהם האדם ומואס בם כאשר מואס בזבל שבכרס וקץ בו:

ולקח הכהן עץ ארז ואזוב ושני תולעת והשליך אל תוך שריפת הפרה. יובן בס"ד לרמוז ולקח הכהן הוא הת"ח הנז"ל עץ רמז לתורה דכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה ר"ל שלצורך הבעל התשובה הזה יקח לו התורה שילמדהו תורה שבע"פ כדי שידע בה איך יעבוד את ה' כי לא עם הארץ חסיד ואין בור ירא חטא והנה כדי להמשיכו ולקרב לבו ללמוד תורה צריך בתחלה להגביהו ולגדלו כדי שיתפתה וילמוד ולז"א ארז רמז לגדולה שהוא גבוה הרבה וכמו ההיא עובדא הכתוב על ר"י בן ר"א שהיה נער קטן ויתום ואין מי שישגיח עליו והיה יפה הרבה וכל זונה שהיתה נשכרת בארבע שוכרתו בשמונה לרוב יופיו ובקש אחריו רבינו הקדוש ע"ה וכדאיתא בגמרא דמציעא דף פ"ה איקלע רבי לאתריה דרבי אלעזר ברבי שמעון א"ל יש לו בן לאותו צדיק אמרו לו יש לו בן וכל זונה שנשכרת בב' שוכרתו בשמונה אתייה אסמכיה ברבי ואשלמיה לרבי שמעון בן איסי בן לקוניא אחות דאימיה כל יומא הוה אמר לקרייתי אנא אזיל. אמר ליה חכים עבדו יתך וגולתא דדהבא פרסו עלך ורבי קרו לך ואת אמרת לקרייתי אנא איזיל אמר ליה מומי עזובה דא כי גדל אתא יתיב במתיבתא דרבי שמעיה לקליה אמר הא קלא דמי לקליה דר' אלעזר בר' שמעון אמרו ליה בריה הוא קרי עליה פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם פרי צדיק עץ חיים זה רבי יוסי בר' אלעזר בר' שמעון ולוקח נפשות חכם זה רבי שמעון בן איסי בן לקוניא ע"כ ופירש"י ז"ל שם אסמכיה ברבי שיהיו קורין אותו רב כדי שיתקנא וישים לבו על תלמוד תורה עכ"ל ע"ש:

ולז"א תחלה ארז ר"ל שתגביהנו כארז וכמו שעשה רבינו הקדוש שתכף ומיד קראו רבי ונהג בו כבוד גדול כדי שיתפתה בזה וילמוד ואמנם אחר שתראה שנתחזק לבו בחמדת התורה והוא אוהב אותה מאליו ומעצמו מלב ונפש אזי אח"ך תלמדנו דרכי הענוה כדי שלא תזוח דעתו עליו מעט מעט וז"ש ואזוב שהוא קצר ונמוך והוא רמז לענוה ותלמדנו בזה בהדרגות עד גדר שיראה ויחשוב עצמו כאלו הוא תולעת קטנה וזהו ושני תולעת שיחשוב את התולעת גדולה ממנו והוא שני לה וכמו שרמזו בזה המפרשים ז"ל ואז ע"י זה שהוא לומד תורה ומתנהג בענוה ושפלות ויראת חטא אזי יוכל לשרוף חומרו ולבערו גם מבפנים מתוך קירות לבו וזהו והשליך אל תוך תיבת תוך דייקא רמז לתוכו וקירות לבו שם ישליך שריפת הפרה הוא החומר ר"ל שמשם יתעורר לבערו ולשורפו ולא יהיה משפה ולחוץ כי ע"י שהוא בעצמו לומד תורה בזה יתגבר על החומר שלו יותר כי אינו דומה השומע מוסר ותוכחה ודרכי עבודת ה' מאחרים להרואה בעיניו ולומד בעצמו כי בזה יתפעל יותר:

ומה שמזין על הטמא שלישי ושביעי. יובן בס"ד לרמוז ע"פ האמור שפרה אדומה רמז לתשובה ובא הרמז בזה שהאדם צריך להזדרז לשוב בתשובה בבחרותו וכמ"ש רז"ל אשרי איש ירא ה' אשרי ירא ה' בעודו איש והנה סוף ימי הבחרות הוא כשיהיה בן שלשים שנה דהתנא אמר בן שלשים לכח ואחר שלשים נכנס בזמן המצוע וסוף ימיו של אדם הוא כשהוא בן שבעים שנה כי זה הוא זמן סתמי לכל אדם ולז"א מזין עליו מימי טהרה של התשובה שלישי ושביעי שאם לא נתעורר בשלישי יתעורר בשביעי. או יובן בס"ד שלישי ושביעי רמז לאותיות גז שהוא שלשה ושבעה והכוונה לרמוז שע"י הטהרה שהוא מטהר את נפשו בזה הוא גז את החיצונים ר"ל שהוא מקצץ ומכרית אותם מלמעלה ע"ד מחה אמחה את זכר עמלק מחה מלמטה אמחה מלמעלה. או יובן בס"ד רמז השלישי ושביעי הוא לרמוז שע"י הטהרה שהוא מטהר עצמו אז מדת השכינה שיש בה שבע ספירות בסוד בת שבע יוסיף לה עוד שלשה ספירות שהם חב"ד ותהיה שלימה בעשר ספירות. או יובן בס"ד לרמוז שע"י הטהרה שהוא מטהר נפשו אזי גורם בזה חיבור ויחוד מדת התפארת שהוא מדה שלישית לשבעה מדות התחתונות שהם חג"ת נה"ים עם מדת המלכות שהיא שביעית להנז' וזהו שלישי ושביעי חיבור תפארת עם המלכות:

או יובן בס"ד לרמוז בהזאת שלישי ושביעי והוא כי ידוע כי פרה אדומה הוא סוד פ"ר דינים שע"י מיתוקם נעשים פר"ה בתוספת ולכן נקראת פרה אדומה רמז למיתוק הפ"ר דינים שנעשים פר"ה בתוספת ה"א וידוע ששורש הפ"ר דינים הם ה' אותיות מנצ"פך שעולים גי' פ"ר וידוע מ"ש עט"ר אדוני הרב מור אבי זלה"ה זיע"א בספרו הבהיר הנקרא מדרש אליהו הנדפס מחדש בפ' בשלח ע"פ והמן כזרע גד הוא שכתב משם רבינו האר"י זיע"א זלה"ה כי הב' מנצ"פך נקראים מן ומיתוקם ע"י ד' יודין שבהו"יה דע"ב וג' יו"דין שבהוי"ה דס"ג ובזה פי' עט"ר זלה"ה הפ' והמן כזרע גד הוא ע"ש דפח"ח ובזה אתי שפיר טעם ההזאה שהיא שלישי ושביעי לרמוז שמיתוק הפ"ר דינים שהם אותיות מנצ"פך הנז' הוא ע"י שלשה יו"דין שבשם ס"ג וד' יו"דין שבשם ע"ב וכן כאן בתחילה מזין עליו יום השלישי ואח"ך ממתינים עוד ד' ימים ומזין עליו הזיה שניה הרי רמז לשלשה וארבעה ובא רמז המיתוק מתתא לעילא ובזה יובן מ"ש שלמה הע"ה שלשה המה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים והכוונה שאם אין ממשיך מן השלשה איך יכול להמשיך מן הארבעה שהם למעלה מהם וזהו אם השלשה המה נפלאו פי' נתכסו א"כ ודאי שגם הארבעה לא ידעתים ובזה יובן בס"ד מ"ש אח"ך שם שלשה המה מטיבי צעד וארבעה המה מטיבי לכת שע"י יהיה המיתוק לב"פ מנצ"פך שהם דין ורמוזים הב"פ מנצ"פך בתיבות צער ולכת כי צע"ד ול"כת גי' תק"ס ד"ן והוא רמז לב"פ מנצ"פך שהם גי' תק"ס והם דין שיהיו נמתקים ונתקנים בתיקונא שלים:

ובילקוט איתא ויקחו אליך וכו'. פרה אלו ישראל שנא' כי כפרה סוררה סרר ישראל אדומה אלו ישראל שנא' אדמו עצם מפנינים תמימה אלו ישראל שנא' יונתי תמתי אשר אין בה מום אלו ישראל שנא' כולך יפה רעיתי ומום אין בך ע"כ ע"ש. ויובן בס"ד לפרש מה שרצה לרמוז ד' פעמים על ישראל בד' לשונות הנז' והוא שרמז בפרה על זמן היותם במצרים שהיו משועבדים שם בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה כמו הפרה הנושאת עליה עול המלאכה כל היום. אדומה רמז על זמן שעשו להם קושי העצום שהיה פרעה שוחט בזמן שנצטרע ק"ן ילדים בבקר וק"ן ילדים בערב תמימה רמז על זמן יציאתם משם שיצאו בזכות ג' דברים שהיו שלמים ותמימים בהם והוא שלא שינו את שמם ולא שינו את לשונם ולא קלקלו בזנות. אשר אין בה מום רמז על זמן קבלת התורה דאז בשעת קבלת התורה כל הבעלי מומין שהיו בישראל נתרפאו וכמ"ש חז"ל וזהו אשר אין בה מום ממש:

או יובן בס"ד לרמוז ד' לשונות הנז"ל והוא כי רצה הפ' בזה לרמוז על ד' זכיות שיש לישראל והוא כי רמז הפרה הוא לרמוז לזכות אברהם אע"ה שנא' בו אני אל שדי פרה ורבה והוא הוא שנתברך בענין הפריה ורביה כי הוא בטבעו לא היה יכול להוליד כי מזלו יורה עקר והקב"ה שודד לו המערכות וברך אותו בפריה ורביה וזהו פרה לשון פריה ורביה רמז לזכות אברהם אע"ה שנתברך בזה. ומ"ש אדומה הוא רמז לזכות יצחק אע"ה שהאודם רומז לגבורות ודינים ויצחק אבינו ע"ה מדתו גבורה. תמימה רמז לזכות יעקב אע"ה שנא' בו ויעקב איש תם אשר אין בה מום רמז לזכות השבטים שהיו כולם צדיקים שבטי יה וכמ"ש על יעקב אע"ה שהיתה מטתו שלימה וזהו אשר אין בה מום שכולם צדיקי' וקדושים:

או יובן בס"ד מה שרמז ד' פעמים על ישראל והוא כי כנגד ד' בנים דברה תורה אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאל ורמז בפרה לשאינו יודע לשאל שאין לו דעת כבהמה. אדומה רמז לרשע שהוא בעל עונות והאדום רמז לעונות ע"ד אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. תמימה רמז לתם כמשמעו. אשר אין בה מום רמז לחכם שהוא נקי מכל מום וכמ"ש רז"ל אם ראות ת"ח שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום שודאי עשה תשובה וא"כ כל ימיו הוא נקי ובר ולכן רמז ד' פעמים על ישראל בד' לשונות הנז"ל:

ובילקוט עוד רמזו רז"ל בפסוק הנז' לארבע מלכיות ואמרו פרה זו מצרים שנא' עגלה יפיפיה מצרים. אדומה זו בבל שנאמר אנת רישא דדהבא. תמימה זו מדי אמר ר"ח בר אבא מלכי מדי תמימים היו ואין להקב"ה עליהם אלא ע"ז שקבלו מאבותיהם בלבד. אשר אין בה מום זו מלכות יון זו מלכות רביעית שלא קבלו עליהם עול הקב"ה וכו' ונמצא שפרה אדומה יש בה רמז לד' מלכיות:

והנה בזה יובן בס"ד המדרש יהי לבי תמים בחקיך בחוקת הפסח ובחוקת פרה אדומה וק' מה יש שייכות זה לזה ובזה אתי שפיר ואמנם נקדים עוד דידוע דהטעם שחייב האדם לספר בנס יציאת מצרים בליל פסח בכל שנה ושנה והוא משום כדי שבזה ישראל יקבלו נחמה באורך הגלות המר והנמהר הזה כי לעתיד יעשה הקב"ה כל הנסים שעשה במצרים שהם הפך הטבע וכמ"ש כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות ואם כן גם אם יראה האדם הצלחת האומות בעו"הז ותגבורתם אל יתיאש מן הגאולה באומרו איך עם בזוי בגוים יעלה לראש ויתגבר על כל האומות דאז יביט בנסים של יציאת מצרים שהיו ישראל בתכלית השפלות בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה ומצרים היו ראש הממלכות ואפ"ה היו ישראל לראש פנה וגאלם הקב"ה ביד חזקה ובזרוע נטויה ואם כן כ"ש הוא בגלות הזה ולכן נצטוו ישראל לספר בנסי יציאת מצדים מדי שנה בשנה כדי שבזה יהיה להם נחמה בגלות וא"כ השתא נמצא דאם חוקת פרה אדומה היא רומזת לאורך הגלות שצריכים לגלות בד' מלכיות הנה הנחמה של זאת היא בחוקת הפסח שעל ידי שיזכור נסים של יציאת מצרים לא יהיה חושש לבו מן הגליות ולז"א יהי לבי תמים בחקיך בחוקת הפסח ובחוקת פרה אדומה דדא מנחמא דא:

ולמה העליתונו ממצרים להביא אותנו אל מקום הרע הזה לא מקום זרע וגפן ותאנה ורמון ומים אין לשתות. יובן בס"ד לפרש דכוונתם לומר דבמקום שיש בו זרע ושאר אילנות אפשר שיתמעטו מי הגשמים אשר יתכנסו בו יען מהם ישתו הזרעים והאילנות ומתמעטים אבל מקום שאינו מקום זרע ושאר נטיעות צריך שיהיו מי הגשמים נמצאים רבים בו יותר יען שאין צורך במים כלל באותו מקום להשקות ממנו כדי שיתמעט וא"כ מאחר שזה המקום אינו מקום זרע וכו' ואפ"ה אין בו מים אפי' כדי לשתות הרי אין לך מקום רע כזה וז"ש ולמה העליתנו ממצרים להביא אותנו אל המקום הרע הזה שהוא רע מוחלט יען שהוא אינו מקום זרע וגו' וא"כ מימי הגשמים אשר יתכנסו בו צריך שיהיו שמורים בו ואיך לא ימצא מים אפילו לשתות א"כ אין לך רע כזה:

או יובן בס"ד דכוונתם לומר דהנה דרך הצמא ההולך במדבר ואינו מוצא מים לשתות הנה אם יש לו תקוה שיגיע אחד ב' וג' שעות למקום אחד שימצא שם מים בודאי אזי יכול לילך חזק בכח התקוה ההיא הרבה שעות אבל מי שהולך במדבר ציה ושממה אשר אין לו תקוה שימצא מים אחר ב' וג' שעות אחרים הנה מאחר שאבדה תקותו אז תכף ומיד מכריח בדעתו שאין באפשר לשתות מים עוד וממילא נופל על הארץ מיד שיגדל עליו צער צמאונו הרבה והנה כאן א"ל אם הם הולכים במדבר שהוא מקום זרע וכו' כלומר שהוא ראוי לזריעה הנה אפשר להם להתאפק עוד בלתי לצעוק על המים יען כי מאחר שהם הולכי' במקום הראוי לזריעה א"כ יהיה להם תקוה שמא אחר כ' וג' שעות יגיעו למקום בני אדם אשר הם זורעים ונוטעים ושם ימצאו מים בודאי כי לא יהיה זרע ואילנות בלתי מים אבל מאחר שהם הולכי' במדבר שמם שאינו מקום הראוי לזריעה כלל ועיקר א"כ לא אפשר שיעלה על דעתם שימצא להם אח"ך מקום שיש בו בני אדם שזורעים ונוטעים שם וימצא אצלם מים כדרך שאר ישוב וא"כ מאחר שרואים שפסק המים מאצלם לא יהיה להם תקוה שיהיה אפשר שימצא להם מים אח"כ אלא הם יבואו להכריח תכף ולומר מים אין לשתות ותקצר נפשם מהר ויהיו בסכנה וז"ש אל המקום הרע הזה שהוא רע יען כי לא מקום זרע וכו' אשר יבא האדם לקוות מזה שיהיה אפשר שימצא לו מים ואם כן הם תכף כשפסק המים מאצלם מוכרחים לומר שמים אין לשתות:

המן הסלע הזה נוציא לכם מים. הנה מה מאוד נעמו בזה דברי הרב ערבי נחל ז"ל שפי' ע"פ נפש חיה הוא שמו וכו' שכל דבר חיות שלו הוא שמו וכמ"ש דבריו ז"ל לעיל בפ' לך לך ע"ש והוא כי גם סלע במילואו סמ"ך למ"ד עי"ן הרי אותיות אמצעיות הם מי"ם לרמוז להנז"ל שהוא מן המילוי:

וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמים. יובן בס"ד לפרש דידוע מ"ש הרב זכות הרבים ז"ל בפ' זו שהטעם שנכתב והאיש משה ענו חסד יו"ד והוא בשביל שאמר מרע"ה המן הסלע הזה נוציא לכם מים ולא אמר יוציא לכם דהוה משמע על הקדוש ב"ה אלא אמר נוציא שתלו הדבר בעצמם ולכן כיון שהוא החסיד היו"ד מן תיבה זו דהו"ל להיות במקום הנו"ן יו"ד לכן מדה כנגד מדה שגם הוא נענש בזה שנחסרה היו"ד מן תיבת עניו ע"ש. גם ידוע שאם היה לאדם איזה חטא בדבר אחד קרוב הדבר להיות חוטא עוד פעם שנית ע"ד מאמרם ז"ל שאמרו עבירה גוררת עבירה והנה אפשר לומר שעל ידי ששגג מרע"ה בזה ואמר נוציא לכם מים ולא אמר יוציא לכם דין גרמא שנכשל ג"כ עוד בזה להכות את הסלע במטהו ולא לדבר אל הסלע כאשר צוהו ה' כי חטא גורר חטא ולולי זה היה אפשר שיזכור מרע"ה תכף ויבין שאין מן הראוי להכות את הסלע כי אם לדבר לו דוקא והיה נמנע אז מלהכותו. ובזה יובן שאחר שאמר מרע"ה המן הסלע הזה נוציא לכם מים אמר קרא וירם משה את ידו תיבת ידו היא אותיות יו"ד רמז לאות היו"ד והכוונ' שעל ידי שהרים משה את ידו מתיבת יוציא והניח נו"ן במקומה לכן חטא גרר חטא ודין גרמא אשר ויך את הסלע במטהו פעמים ולא עשה בדבור דוקא:

ויובן בס"ד לרמוז עוד בזה והוא שאם תעשה חשבון הנקרא הכאה והוא שתכה אותיות מטה על אותיות סלע באופן זה דהיינו שאות מ"ם של מטה היא ד' פעמים עשרה וא"כ היא במספר העשרות היא ארבעה וכן הסמ"ך דתיבת סלע היא ששה פעמים עשרה וא"כ נמצא מספרה בעשרות הוא ששה והשתא תכה ארבעה על ששה ותאמר ד' פעמי' ששה יעלה מזה מספר כ"ד כמנין כ"ד צירופי אד"ני כ"ד קישוטי כלה כ"ד ספרין דאורייתא. גם אות ט' שמספרה תשעה תכה אותה על אות למ"ד שמספרה שלשה כי היא שלש פעמים עשרה ותשעה פעמים שלשה יעלה מספר כ"ז כמנין כ"ז אותיות התורה שהם כ"ב אותיות וה' אותיות מנצפ"ך כנודע וכנגדם יש כ"ז צנורות השפע כנודע. גם אות ה' של מטה תכה על אות עי"ן דסלע שהוא שבעה כנז' הרי חמשה פעמים שבעה עולה מספר ל"ה כמנין שם ייא"י דס"ג ושם אי"יי של קס"א שעולים כל אחד מספר ל"ה עם האותיות והנה נמצא סך הכל כ"ד ז"ך ל"ה גי"פ"ו כמנין שם אלה"ים ומרע"ה הכה בידו את הסלע דכתיב וירם משה את ידו ויך את הסלע והיד היא חמשה אצבעות הרי חמשה כחות בהכאה כל כח אצבע הכה במטה על הסלע כאלו היה בזה חמשה הכאות א"כ הרי יצא מזה רמז לחמשה פעמים אלהים שהם חמשה גבורות כי מכל הכאה של מטה על סלע יצא מזה מספר שם אלהים כאמור בס"ד וזה רמז לחמשה גבורות שהם סוד ה"פ אלהים שהם גי' ת"ל כמספר נפש ואפשר שהוא כוין בזה כדי למתק הג' אלהים כדי להוציא להם מים שהם שורש החסדים ומה שהכה ב"פ במטהו דכתיב ויך את הסלע במטהו פעמים כדי למתק החמשה גבורות הן בבחינת החיצוניות הן בבחינת הפנימיות כי ידוע שכל דבר ודבר יש בו ב' בחינות והם חיצוניות ופנימיות והה"יב:

ואפשר לרמוז עוד בזה בס"ד שאם תעשה חשבון ההכאה הסוף על הראש דהיינו שתכה ה"א של מטה על סמ"ך שבסלע הרי מספר למ"ד ואם תכה ט' של מטה על למ"ד שבסלע הרי מספר ז"ך ואם תכה מ"ם של מטה על עי"ן שבסלע הרי מספר כ"ח סך הכל למ"ד כ"ז כ"ח גי' פ"ה וגם תאמר בזה חמשה פעמים פ"ה כנז"ל כנגד ה' אצבעות שהם ה' הכאות הרי עולה גי' תכ"ה כי חמשה פעמים פ"ה גי' תכ"ה והם אותיות שם קדוש הנקרא כה"ת היוצא מפסוק כל הנשמה תהלל שהוא ר"ת כה"ת. ומה שהכה ב"פ אפשר לרמוז נמי כדי לבטל כח מלאכי חבלה המשטינים האחוזים בתת"ן חדרים שיש בגיהנם וכמ"ש לעיל בריש פ' קרח ע"פ גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי משם הרב הקדוש מהר"ש מאסטרפולי זיע"א זלה"ה שהחדרים שבגיהנם הם תת"ן חדרים ע"ש. והנה מה שעולה מכל הכאה מספר תכ"ה כאמור א"כ מה שהכה ב' פעמים הנה מזה יעלה מספר תת"ן כדי לבטל כח כל מלאכי חבלה האחוזים בתת"ן חדרים לבלתי יקטרגו ויריעו לישראל כלל:

וישלח משה מלאכים מקדש אל מלך אדום כה אמר אחיך ישראל אתה ידעת את כל התלאה אשר מצאתנו וירדו אבותינו מצרימה ונשב במצרים ימים רבים וירעו לנו מצרים ולאבותינו ונצעק אל ה' וישמע קולנו וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים והנה אנחנו בקדש עיר קצה גבולך נעברה נא בארצך לא נעבור בשדה ובכרם ולא נשתה מי באר דרך המלך נלך לא נטה ימין ושמאל עד אשר נעבור גבולך ויאמר אליו אדום לא תעבור בי פן בחרב אצא לקראתך ויאמרו אליו וכו'. יובן בס"ד לפרש המשך הפסוקים והדקדוקים מבוארים בהם ואין צורך להזכירם והנה נקדים מ"ש המפרשים ז"ל דמה שלא זכה עשו ליטול חלק בארץ הוא משום דעל אברהם אע"ה היה שטר חוב של שעבוד גזירת בין הבתרים וגם הניח ירושה קרקעות והיא ארץ ישראל שנתן לו הש"ית לנחלה והנה שורת הדין הוא דהאחים שבאים לירש את אביהם הנה מי שהוא פורע חוב של אביו יירש מה שהניח אביו ומי שאינו רוצה לפרוע החוב שעל אביו איך יירש מעזבון אביו. והנה יעקב אע"ה הוא פרע החוב שעל אביו שהוא ובניו ירדו מצרימה ונשתעבדו בניו שם א"כ מן הדין הוא שהוא לבדו יירש את ארץ ישראל ולא עשו וא"כ בכח טענה זו אין לעשו חלק ונחלה בירושת ארץ כנען ואמנם הנה לכאורה יש לעשו טענה לומר דאם ישראל הם פרעו כל החוב של גזירת בין הבתרים אה"נ אבל מאחר שהם לא פרעו כי אם החצי דהגזרה היתה ועבדום וענו אותם ת' שנה והם לא היו שם כ"א רד"ו שנים ונשאר החצי הנה זה הנשאר הוא עלי לפרוע אותו וא"כ אני אירש עמהם את א"י ובעל החוב הוא יתבע ממני חצי החוב הנשאר וא"כ בזאת הטענה שיטעון נגד ישראל יכול לעכב בידם שלא יירשו הם הכל באמור להם אני אירש עמכם ואה"נ עלי לשלם חצי החוב ואתם מה לכם בזה הלא אתם פרעתם החצי שעליכם דוקא קחו נמי חצי ירושה דוקא. ואמנם באמת יש תשובה ניצחת לישראל להשיב אותו על זאת ולסתוד טענתו והוא דאחר שישראל באו למצרים וקבלו עליהם לפרוע החוב ועשו לא נכנס עמהם בזה הנה הם נתחייבו בכל החוב כולו לפרוע אותו במושלם ואם הם לא היו שם כי אם רד"ו שנים הנה בזה לא נפטרו משארית החוב ורק זאת חסד עשה הש"ית עמהם להוציאם לפי שעה ולחזור ולהגלותם בד' מלכיות כדי להשלים החוב וכמ"ש חז"ל שד' מלכיות הם השלימו המנין וא"כ מה שיצאו ממצרים אין זה גאולה עולמית ורק זאת הרווחת זמן ועדיין חייבים הם להשלים השאר והראיה ששארית החוב הוא מוטל עליהם לפורעו והוא ממה שמצינו שלא היתה גאולת מצרים על ידו ית' כ"א היתה ע"י שליח והטעם הוא בשביל שעדיין לא השלימו חובם וצריך לגלות עוד ואם היתה גאולתם ע"י ית' לא היה צריך להיות אחריה שעבוד עוד ולכן היתה גאולתם ע"י שליח כדי שיהיה אחריה שעבוד ולא תהיה גאולה שלימה וכמ"ש המפרשים ז"ל ע"פ בכל צרתם לו צר ומלאך פניו הושיעם באהבתו ובחמלתו הוא גאלם וינטלם וינשאם כל ימי עולם שהכוונה הוא אימתי בכל צרתם לו צר ר"ל פעם אחרת שיחזרו לגלות פעם אחרת זה הוא אם ומלאך פניו הושיעם שהיתה גאולתם ע"י מלאך אבל אם באהבתו ובחמלתו הוא גאלם שגאולתם היא ע"י ית' אז וינטלם וינשאם כל ימי עולם שאין אחריה שעבוד עכ"ד ז"ל. וא"כ זהו הטעם שבמצרים לא היתה הגאולה ע"י ית' מאחר שבעל כרחם צריכים להשתעבד עוד כדי להשלים החוב ואיך תהיה הגאולה ע"י ית' ולכן היתה על ידי שליח ונמצא שמכח זאת יש ראיה עצומה שהם צריכי' לפרוע כל החוב וא"כ מאחר שהם צריכים לפרוע כל החוב א"כ שורת הדין הוא שהם יקחו כל ירושת ארץ כנען ואין לעשו חלק בה כלל ולכן קודם שרצו לעבור עליו לילך לא"י שלחו לו דברי טענתם כדי שלא יבא להתעורר ולטעון כנגדם ורצו לסתום פיו קודם שיהיה פותח אותו וז"ש כה אמר אחיך ישראל אתה ידעת את כל התלאה אשר מצאתנו דייקא ולא אתה והתלאה היא שוירדו אבותינו מצרימה ונשב במצרים ימים רבים וירעו לנו מצרים ולאבותינו ואתה לא נכנסת עמנו בפרעון החוב וא"כ ממילא אין לך חלק בירושת א"י וא"ת הלא אתם לא פרעתם כי אם החצי שיצאת' ברד"ו וא"כ גם הירושה לא תקחו כי אם החצי והחצי הנשאר אני אקחנו ואז אהיה אני מחוייב בחצי החוב הנשאר ג"כ לז"א ונצעק אל ה' וישמע קולנו וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים מלאך דייקא שהיה ע"י שליח ולא היתה עי ית' וא"כ מזה הוכחה גמורה ששארית החוב ג"כ הוא מוטל עלינו ואנחנו מחוייבי' לפורעו בד' מלכיות ולא הרווחנו מיציאה זו כי אם הרווחת זמן דוקא וא"כ מאחר שעלינו לפרוע החוב כולו במושלם אז גם הירושה צריך שנקח אותה כולה במושלם. גם עוד לפי דרכם כיוונו באומרם ונצעק אל ה' וישמע קולנו לרמוז עוד בזה הוכחה אחרת לומר שודאי שהחוב כולו הוא מבוקש ממנו יען שהקב"ה לא הוציא אותנו כ"א עד שצעקנו אליו וריחם עלינו ואם אנחנו אין מבוקש ממנו כ"א החצי למה צריך שנצעק הלא היה צריך שקודם שנצעק ישלח להוציאנו משם אלא ודאי שהחוב כולו מבוקש ממנו וצריכים אנחנו לעבוד עוד אלא דאהנייא צעקה שלנו להרחיב לנו הזמן שהשאר נשלים אותו בשאר מלכיות ולז"א חדא ונצעק אל ה' וישמע קולנו ולמה אצטריך זאת ועוד וישלח מלאך וכו' וא"כ הרי בזה איכא שני הוכחות גמורות שהחוב כולו הוא מבוקש ממנו וא"כ גם הירושה ניקח הכל ואין לך חלק ונחלה עמנו והנה אנחנו בקדש עיר קצה גבולך רמזו לו בזה כי כמו שקדש היא קצה גבולך ואין לך ירושה בה כן תחום א"י הוא קצה גבולך ואין לך רשות להנחיל יותר או כפשוטו רצו לומר לו הנה אנחנו עתה בקדש עיר קצה גבולך וממתינים שתתן לנו רשות לעבור בארצך כדי ללכת לרשת את א"י והנה כדי שלא יבא לפחד ולחשוב שבערמה הם עושים שרוצים לעבור בגבולו כדי להלחם בו ולרשת את ארצו ולא בשביל לילך שם כעובר אורח הנה לזה א"ל אם אנחנו כוונתינו להלחם בך ולרשת את ארצך ג"כ למה צריכם אנחנו להמתין בקדש עד שתתן לנו רשות והלא יכולים אנחנו לעבור עתה תכף בארצך בלתי קבלת רשות וזהו נעברה נא בארצך נא דייקא ר"ל קודם שנקבל רשות ממך כי אנחנו כל מלחמות שלנו אינה כדרך מלחמות המלכים זה עם זה שאינם יכולים להלחם על העיר בלתי שישלחו מרגלים והוא כי דרך המרגל שיכא לעיר ילך דרך שדות וכדמים כדי שלא ימצאוהו בני אדם הרבה וירגישו בו כי בדרך שרות וכרמים לא ימצא בני אדם הרבה גם כשירצה לשתות מים ישתה מן הבארות שבשדות ולא יבא לשתות מן העיר אשר שם נמצאים בני אדם הרבה ולז"א לא נעבור בשדה ובכרם ולא נשתה מי באר ר"ל אין אנחנו הטכסיס שלנו כדרך טכסיסי המלכים שהם אינם יכולים להלחם כ"א ע"י תחבולות וערמות ומוכרחים אז לשלוח מרגלים שעובדים בשדות וכרמים ושותים מי באר כי אנחנו לא שייך בנו עניינים כאלה כלל כי הש"ית הוא לוחם מלחמותינו ולמה נצטרך לזה וא"נ אם אנחנו רוצים ללחום בך ולרשת את ארצך למה צריכים אנחנו להמתין עד שתתן לנו רשות הלא נוכל לעבור נא עתה בארצך בלתי קבלת רשות אלא מה שאנחנו רוצים שתתן לנו רשות הוא בשביל שדרך המלך מלכו של עולם נלך והכוונה כי השית צוה אותנו לבלתי נירש את ארצך ולכן מאחר שלא השליטנו השי"ת על ארצך אין אנחנו רוצים ללכת אפי' דרך העברה בלתי רצונך וזהו דרך המלך השי"ת נלך ר"ל באותו הדרך אשר הורנו בו נלך ולא נעבור דבריו וא"כ מזה צריך אתה לידע שבעת עברינו בארצך לא נטה ימין ושמאל עד אשר נעבור גבולך ולא תבא לחשוב שבערמה אנחנו רוצים לעשות כי איך נעשה הפך דבריו ית' שצוונו לבלתי נגע בך לרשת את ארצך וכמ"ש הפ' בפ' דברים ואת העם צו לאמר אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו וכו' ונשמרתם מאוד אל תתגרו בם כי לא אתן לכם מארצכם עד מדרך כף רגל וכו' ואחד ששלחו לו כל הדברים האלו לא האמין אדום להם וחשב שבערמה הם מתנהגים עמו כדי לרשת את ארצו ואז ויאמר אליו אדום לא תעבור בי פן בחרב אצא לקראתך והכוונה שרמז להם על ברכת החרב שברכו אביו וכמ"ש רש"י ז"ל:

ויאמר אליו אדום לא תעבור כי פן בחרב אצא לקראתך. י"ל דלכאורה תיבת כי יתור נפיש הוא והול"ל לא תעבור פן בחרב וכו'. גם עוד מלבד זה תיבת כי אין לה משמעות והול"ל לא תעבור בארצי כי הם שלחו לו וא"ל נעברה נא בארצך ומאי כי דקאמר ויובן בס"ד לפרש ע"ד שפירשו המפרשים ז"ל על דברי רש"י ז"ל בפ' וישלח וז"ל אינך כדאי לשנוא אותי על ברכות אביך שברכני הוי גביר לאחיך שהרי לא נתקיימה בי ופי' ז"ל כי יצחק אע"ה ברכו הוי גביר לאחיך והנה תיבת גביר לא נתקיימה כולה אלא נחלקה ונתקיים ממנה אותיות ג"ר וזהו גר הייתי בארץ נכריה אבל אותיות כי לא נתקיימה ג"כ כדי שאהיה גביר ממש אלא גר דוקא הייתי בארץ נכריה ולז"א אין כדי לשנוא אותי על ברכת אביך שברכני הוי גב"יר לאחיך שהרי לא נתקיימה ב"י כלומר אותיות ב"י מגביר שנסתלקה אותיות ב"י ונשאר גר וזהו גר הייתי בארץ נכריה עכ"ד ז"ל. ובזה יובן ויאמר אליו אדום לא תעבור ב"י לרמוז לו לפי דרכו עד עתה לא נתקיים בך מאותיות גביר כ"א אותיות ג"ר ולא זכית לאותיות ב"י ג"כ כדי שתהיה גביר ממש והנה בעתה שתרצה למשול עלי ולקיים בך אותיות גב"יר ממש אין אני מניחך בזה וזהו לא תעבור ב"י דייקא לרמוז לו לפי דרכו על אותיות ב"י הנז"ל ולכן לזה לא אמר בארצי כדי לרמוז גם לזה:

או יובן בס"ד כי הנה ידוע שיעקב אע"ה נענש על שהיה ירא מעשו וכמ"ש הפ' ואת שמת עליך אלופים לראש שבזה המורא שהיה ירא ממנו בזה נתן כח לעשו ח"ו והנה בפ' וישלח אמר יעקב אע"ה הצילני נא מיד אחי מיד עשו כי ירא אנכי אותו פן יבא והכני אם על בנים והנה הוא לא היה צריך לסיים בדבריו ולומר כי ירא אנכי אותו פן יבא והכני אם על בנים שבדברים אלו שמוציא מפיו עשו מתגבר בדעתו כי יאמר ברית כרותה לשפתים ח"ו והנה הפסוק הזה הוא פסוק הי"ב שבפרק הל"ב שבפרשת וישלח כאשר יראה הרואה שם ולכן א"ל אדום לא תעבור בי ורמז לו בתיבת ב"י שהיא אותיות י"ב ר"ל שתביט בפסוק הי"ב שאמר יעקב כי ירא אנכי אותו פן יבא והכני אם על בנים וא"כ ברית כרותה לשפתים ויש לך לחוש פן בחרב אצא לקראתך כאשר דימה ולכן לזה לא א"ל לא תעבור בארצי כי רצה לרמוז לו לפי דרכו על פסוק שבפרק ל"ב שבפרשה הנז':

ואפשר לרמוז בס"ד במה שא"ל פן בחרב אצא לקראתך והוא דידוע דהצלחת ישראל ותגבורתם הוא בשופר כנודע משופר של ר"ה וכמ"ש דז"ל כדי שיעלה זכרכם לפני לטובה ובמה בשופר ולכן היו ישראל תוקעים בשופר וחצוצרות כשהיו נלחמים עם האויב וכנז' בס' יהושע. וגם לעתיד כשיתאבד אדום כתיב ביום ההוא יתקע בשופר גדול וכו' והנה אדום לדעתו הנפסדת הוא שסובר שלא יועיל השופר כנגדו יען כי לעשו יש ברכה של החרב שברכו יצחק אע"ה ועל חרבך תחיה וא"כ צרף מספר חרב עם מספר עשו יהיה גי' שופר וא"כ לדעתו כיון שהוא יש בו מספר שופר לא יועיל כנגדו כי אין במספר השופר יתרון עליו ולכן א"ל פן בחרב אצא ר"ל בכח ברכת החרב ואז אהיה לקראתך כנגדך ממש שיעלה המספר כנגד המספר של הכח שבידך והנה באמת הבל יפצה פיהו כי אפי' לדעתו שכוין שהוא שוה במספר לא ימשול בו כח השופר הנה תינח אם ברכת החרב הוא בטוח בה תמיד כנגד ישראל ובאמת שזה אינו כ"א דוקא כשאין תורה בישראל אבל כשיש תורה בישראל אין חרב ביד עשו ויפול חרבו ממנו ואין לו כח ברכה זו דכשהקול קול יעקב אין הידים ידי עשו א"כ נשאר עשו לבדו בלתי חרב והרי מספרו חסר הרבה ויכולים עליו ישראל:

ואפשר לרמוז בס"ד ג"כ כי אדום במלואו כזה אל"ף דל"ת ו"ו מ"ם גי' עש"ו חר"ב ואפשר שאדום היה שמח בזה שבשמו רמוז שם הברכה שהוא החרב ושם מי שקבל הברכה שהוא עשו ולכן העיז כנגד ישראל ואמר לא תעבור בי דייקא יען פן בחרב הרמוז כי אצא לקראתך ואמנם באמת הבל יפצה פיהו כי החרב אינה מוכרח להיות בנקוד סגול שמשמעה חֶרֶב אלא אפשר לנקדה בשוא פתח תחת החית ובצרי תחת הריש שהוא אותיות חֲרֵב וא"כ יהיה מזה עשו חרב לשון חורבה ושממה שיעשה הש"ית נקמה באדום והאלילים כרות יכרתון לתקן עולם במלכות שדי אכ"יר ובא לציון גואל במהרה בימינו אכ"יר:

ויאמרו אליו בני ישראל במסילה נעלה ואם מימיך נשתה אני ומקני ונתתי מכרם רק אין דבר ברגלי אעבורה. יובן בס"ד לרמוז שרמזו לו על העתיד לבא והכוונה שאם עתה אתה מונע אותנו דע כי לעתיד כשנתקן המסילה שעליה אמר הנביא פנו דרך ה' ישרו בערבה מסלה לאלהינו וכן אמר נמי סולו סולו המסלה סקלו מאבן הרימו נס על העמים הנה ה' השמיע אל קצה הארץ אמרו לבת ציון הנה ישעך בא וכו' הנה באותו זמן כשנתקן המסלה ההיא אזי אותו זמן נעלה עליך מעלות רמות ונירש את ארצך ג"כ שלעתיד יקחו ישראל גם את ארץ אדום וכמ"ש רש"י ז"ל בפ' לך לך ע"פ את הקני וז"ל עשר אומות יש כאן ולא נתן להם אלא שבעה גוים והשלשה שהם אדום מואב ועמון והם קני קנזי קדמוני עתידים להיות ירושה לעתיד שנא' אדום ומואב משלח ידם ובני עמון משמעתם עכ"ל ע"ש הרי שלעתיד יירשו ישראל גם את ארץ אדום ולז"א במסלה ר"ל באותה המסלה שנתקן לעתיד אזי נעלה עליך לרשת אותך ואם מימיך נשתה אני ומקני מימיך רמז לשפע הטוב שעתה בגלות לוקחי' בני עשו וישראל ניזונים במועט אבל לעתיר עיקר השפע יקח וישראל ובני עשו ילקקו כאשר ילקקו הכלבים שהוא מן הפסולת והתמצית וז"ש ואם מימיך שהוא שפע הטוב שלוקח עתה נשתה אני ומקני הם הנשמות אשר קניתי אותם וביררתי אותם מן הרע כי אין ב"ד בא עד שיתבררו כל הנשמות שבאוצר הנקרא גוף וכמ"ש רבינו האר"י זיע"א ואז ונתתי מכרם הוא אותיות מך רם כלומר אותו הנצוץ הקדוש והשפע הקדוש שהוא מך על שהוא מסור בידכם אתן אותו שיהיה רם כי ניצוץ הקדוש ושפע הקדוש שיהיה ביד האומות הוא נעשה מך בזה אבל כשיצא מידם ויהיה לישראל אזי יהיה רם שהוא מין במינו וזהו ונתתי את המך להיות רם ולז"א מכ"רם ואמנם דע שכל תקון המסלה ובירור ניצוצי הקדושה והנשמות הכל תלוי בזה והוא שרק שיהיה אין דבר ברגלי ר"ל רמז לעונות שהאדם דש בעקביו כי זה הוא עיקר התחלת התקון שאם האדם יהיה נזהר מעונות אלו שאדם דש בעקביו שנראים כהיתר בעיני האדם אזי מובטח שיוכל לעשות תקון לכל דבר כראוי ויעלה בידו ואם לא ישגיח בזה לא יעלה בידו התקון כראוי כלל וז"ש רק אין דבר ברגלי רמז לעונות שאדם דש בעקביו אזי אותו זמן אעבורה בארצך שאז אני מובטח לעשות התקון כמצטרך:

או יובן בס"ד לרמוז רק אין דבר ברגלי דידוע שבסוף הגלות יהיה תקון הנשמות ברגל וכמ"ש בעקבות משיחא חוצפא יסגא וכשיגיעו רגלין ברגלין אזי ובא לציון גואל במהרה בימינו אכ"יר וזהו רק אין דבר ברגלי שתקנתי וביררתי גם בחי' הרגל ג"כ ולא נשאר שם סיגים אזי אעבורה לרשת אותך וזהו תכלית התקון:

וימאן אדום נתון את ישראל עבור בגבולו ויט ישראל מעליו. יובן בס"ד לפרש דלא אמר הכתוב ויעבור ישראל מעליו או וילך ישראל מעליו אלא אמר ויט ישראל מעליו שהוא כדמיון האדם שעדיין עומד ולא נעקר ממקומו כלל אלא שהטה עצמו לצד אחד לפי שעה וכשירצה יחזור ויזקוף עצמו וכן כאן בא לרמוז שמה שרצו ישראל לעבור בגבולו ולא הניחם אל תחשוב שסרו ממנו לגמרי אלא כאדם שהטה עצמו לצד אחד לפי שעה ואח"ך חוזר ונזקף וכן הם סרו ממנו לפי שעה ואח"ך לעתיד חוזרים וזוקפים עליו ויורשים את ארצו בביאת הגואל במהרה בימינו אכ"יר:

למה העליתונו ממצרים למות במדבר כי אין לחם ואין מים ונפשנו קצה בלחם הקלקל. יובן בס"ד כי הנפש כל השתוקקות שלה הוא לברר ניצוצי הקדושה והנה המאכל שאוכל האדם יש בו תקון לנפש בניצוץ הקדוש המעורב בו אשר הוא עולה ע"י האדם האוכל אותו וגוף המאכל עצמו הוא מזון הגוף והנה ישראל היו רוצים לחם טבעי ולשתות מים טבעי כדי שבזה יהיו מבררים ניצוצי הקדושה אשר הם מעורבים בהם והם ראו שאכילתם הוא מן היורד מן השמים וכולו רוחני וטהור ואין בו עירוב טוב ברע וכן שותים מבארה של מרים המתגלגלת עמהם והוא יוצא להם בדרך נס שלא כפי הטבע וא"כ אין זה כשאר המים שיש בהם בירור ולז"א כי אין לחם טבעי ואין מים טבעי ולכן ונפשנו דייקא קצה בלחם הקלקל וקראו למן לחם קלקל כי קל"קל גי' ר"ס רמז לשם הוי"ה ב"ה שעולה ר"ס כי כל דבר שבקדושה כלול מעשר ויו"ד פעמים כ"ו גימ' ר"ס וכמ"ש רבינו האר"י זיע"א זלה"ה ע"פ וירא ה' כי סר לראות וידוע ששם הו"יה ב"ה פועל למעלה מן הטבע ולכן המן שהוא למעלה מן הטבע קראו לחם הקלקל שייחסו אותו לשם הוי"ה ב"ה ולכן וישלח ה' נחשים השרפים וכו' לרמוז להם שבהליכתם שהולכים במקום הזה הנה הם מבררים ניצוצות הקדושה הרבה והנפש תשבע הרבה ולכן שלח להם נחשים שרפים להורות כי באותם המקומות שכיחי חיצונים וקלי' הרבה וא"כ ממילה גם עירוב הטוב ברע שם שכיח הרבה כי זהו חיותם והם מבררים הרבה ניצוצות מן המקומות ההם בדרך הילוכם שם ע"י עסק תורה ומצות:

התפלל אל ה' ויסר מעלינו את הנחש. י"ל דהו"ל לומר את הנחשים כי הקב"ה שלח נחשים הרבה ולא נחש אחד. ואמנם יובן כי הרגישו שאין ערוד ממית אלא חטא ממית כי הרגישו שהנחשים אלו הם הוו ג"כ קודם במדבר הזה ולמה לא הזיקום ונמצ' שהעקר הוא החטא הגורם וא"כ עיקר התפלה שצריך להתפלל עליהם שיסיר מעליהם היצ"הר הוא נחש הקדמוני שהסית את חוה לחטוא ואם יסיר היצ"הר מעליהם ולא וחטאו עוד אזי הנחשים הולכים וז"ש התפלל אל ה' ויסר מעלינו את הנחש הידוע הוא נחש הקדמוני היצ"הר וזו היא עיקר התפלה ויתפלל משה בעד העם וא"ל הקב"ה עשה לך שרף ושים אותו על נס רמז לו בזה דלא אפשר לבטל אותו לגמרי מהם שאם יבטלנו לגמרי איך יזכו לחיי עו"הב ואיך יהיה שכר ועונש ועוד כי צריך הוא לקיום העולם. ואמנם כדי שיתרחק מעט מהם א"ל שיעשה שרף וישים אותו על נס שהוא מקום גבוה שאין האדם נוגע בו תמיד כי יתרחק ממנו קצת אבל להסירו ולסלקו מעליהם לגמרי לא אפשר:

על כן יאמר בספר מלחמות ה' את והב בסופה. יובן בס"ד לרמוז שאחר אותיות וה"ב הוא אותיות זו"ג לרמוז למ"ש רז"ל חרב אל הבדים וכו' חרב על שונאיהם של ישראל שיושבים בד בבד ועוסקים בתורה כי אין טוב שילמוד האדם לבדו אלא שיקנה לו חבר ויהיו זוג. על כן יאמר בספר מלחמות ה' היא התורה שבע"פ את והב שהוא רמז לאהבה בסופה כלומר בסוף תיבת וה"ב שהוא אותיות זוג והכוונה שעיקר האהבה לא תהיה כי אם כשיהיו לומדים זוג ולא כל אחד לבדו:

ומשם בארה היא הבאר אשר אמר ה' למשה אסוף את העם ואתנה להם מים. יובן בס"ד לרמוז ומ"שם רמז לש"ם ניצוצות שהם סוד רפ"ח וב"ן שעולים ש"ם בארה של ישראל שע"י בירורם יבא להם שפע היא הבאר אשר אמר ה' אל משה אסוף את העם כלומר אסוף הניצוצות עם העם כלומר מנך ומנייהו מסתייעא מלתא ואז ואתנה להם מים שאמשיך להם חסדים כי ע"י בירור ניצוצי קדושה ועלייתם למעלה ימשך שפע מרובה לישראל:

אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר ענו לה. יובן בס"ד כי עתה ההשפעה ע"י מ"טט אבל לעתיד תהיה ע"י השכינה בלתי אמצעי. גם התפלות עתה יעלו ע"י שליח של מעלה אבל לעתיד השכינה כביכול היא תקבל תפלות ישראל בלתי אמצעי וידוע שהשכינה מכונית בשם באר וז"ש אז ישיר ישראל את השירה הזאת לעתיד והוא עלי באר השכינה שיהיה עילוי לשכינה כביכול ואז ענו לה דייקא ר"ל שכל הבקשות והתפלות יהיו לה שהיא תקבלם ולא יהיה ע"י שליח:

או יובן בס"ד לרמוז עלי באר ענו לה והוא דידוע דאין בן דוד בא עד שיכלו גסי הרוח וכמ"ש הפסוק כי אתה עם עני תושיע ועינים רמות תשפיל ונמצא שעל ידי הענוה תהיה הגאולה וזהו עלי באר היא השכינה כביכול שתעלה מן הגלות וא"ת איזה זכות וכח יש לישראל כדי שתעלה השכינה כביכול מן הגלות לז"א ענו לה ענ"ו אותיות עָנָו רמז לענוה כי כן מצינו בתורה שכתוב ענו בלא יו"ד וזהו ענו לה ר"ל שיש לה לאומה הישראלית מדת הענוה:

או יובן בס"ד לפרש ענו במילואה כזה עי"ן נו"ן ו"ו גי' רמ"ח רמז לרמ"ח מצות עשה וז"ש עלי באר רמז לשכינה שתעלה מן הגלות כביכול וא"ת באיזה זכות וכח שיש לישראל לז"א ענ"ו לה בזכות רמ"ח מצות שיש להם ואז מדה כנגד מדה שיקח רמח בידו לדקור בו את אויבים של ישראל:

או יובן בס"ד לרמוז כי ענ"ו במילואה כזה עי"ן נו"ן וא"ו שהוא"ו יהיה במילוי אלפי"ן גם כן כנודע אז יעלה גימ' רמ"ט וע"ה הוא גימ' נ"ר רמז ליחוד נ"ר שהוא יחוד הו"יה אה"יה הו"יה אד"ני הו"יה אלה"ים שעולים נ"ר והוא יחוד גדול ומעלה גדולה וז"ש עלי באר רמז לשכינה שתעלה במעלות רמות ואזי ענ"ו גימ' נ"ר כנז"ל רמז ליחוד נ"ר לה שתתייחד ביחוד נ"ר:

או יובן בס"ד עלי באר כפשוטו דקאי על בארה של מרים דידוע דהבאר היה בזכות מרים ואחר שנפטרה מרים חזר להם בזכות מרע"ה וידוע דמרע"ה שבחתו התורה מאוד במדת הענוה דכתיב והאיש משה ענו מאד מכל האדם וכתיב נמי ענו חסר בלא יו"ד וז"ש אז ישיר ישראל את השירה הזאת עלי באר ר"ל עלי מימיך וא"ת באיזה זכות יעלו המים והלא נפטרה מרים שהיה בזכותה לז"א ענו לה ענו אותיות עָנָו רמז למרע"ה שהיה ענו מכל האדם לה לעדת ישראל יש לה זכות מרע"ה שהוא יהיה במקום מרים:

או יובן בס"ד לרמוז עלי באר ענו לה ונקדים תחלה מ"ש רבינו מהרח"ו זלה"ה זיע"א משם רבינו האר"י זיע"א זלה"ה בש"ה וז"ל נבאר הקדמה שנית בסדר כניסת הנר"ן באדם בתחלת גלגוליהם בפעם ראשונה החדשה כמו שית' בע"ה. הנה בעת שנולד גוף האדם ויוצא לאויר העולם נכנסת בו הנפש שלו ואם יוכשרו מעשיו יזכה ויכנס בו הרוח בתשלום שנת הי"ג שאז נקרא איש גמור כנודע ואם יוכשרו עוד מעשיו מאז ואילך נכנסה בו הנשמה בתשלום שנת העשרים כנז' בסבא דמשפטים אבל אם לא תיקן את הרוח לגמרי לא תכנס בו הנשמה ויהיו בו נפש ורוח לבד וכן אם לא תקן את הנפש לגמרי אין בו רק נפש לבד וישאר מבלי רוח ונשמה וישארו הרוח ונשמה באתר ידיע להקב"ה ותמן אזדמן דוכתייהו לכל חד וחד מנהון ואמנם אם לא תקן נפשו לגמרי בפעם ראשונה ונפטר מן העולם אז צריך שתחזור הנפש ההיא בגלגול עד כמה פעמי' עד שתזדכך כל צרכה לגמרי ואז אע"פ שנשלמה אין הרוח שלה נכנס בה כיון שלא נתקן הנפש אלא ע"י גלגול אם לא בדוחק גדול כמו שיתבאר לקמן בע"ה ולכן צריך שיפטר מן העולם ותחזור הנפש להתגלגל ואז תזכה לרוח שלה ואם יתקן גם הרוח אז צריך שיפטר מן העולם ואח"כ יתגלגל ותבא בו גם הנשמה ע"ד הנזכר בענין הרוח ואם לא תיקן הרוח צריך שיתגלגלו כמה פעמים הנפש עם הרוח ואז ימות האדם ויחזור ויתגלגל הנפש והרוח וגם הנשמה עד שיתוקנו שלשתם ואז אין לו צורך עוד להתגלגל כלל כי בהיות גם הנשמה נתקנית הרי הוא אדם שלם כנודע וכו' ע"ש:

והנה מ"ש רבינו ז"יעא שכיון שלא נתקנה הנפש כי אם ע"י גלגול אז אע"פי שנשלמה אין הרוח שלה נכנס בה אם לא בדוחק גדול כמו שיתבאר בע"ה הנה לזה צריכים אנחנו להעתיק דברי רבינו זיע"א מה שביאר אח"ך האופן שאפשר להיות בזה וז"ל ועתה נבאר מה שייערנו לעיל בתחילת הדרוש לבאר והוא כי גם בסוד הגלגול בדוחק גדול אפשר שתזכה החדשה קצת להשיג קצת שלשתם הנר"ן ביחד בפעם אחת בגוף אחד ולא יצטרך לגלגולים רבים וישלים תקון שלשתם בגלגול אחד לבד והענין הוא כי הנה כאשר נתגלגלה הנפש לבדה בתחלה אם נתקנה בתכלית הזכוך לגמרי הנה אז אין הרוח יכול לבא עמה כנז"ל לפי שהיא שלימה והוא חסר התקון אמנם יש לו תקנה אחת כיון שנתקנה הנפש לגמרי כנז' והוא כי כאשר ישן האדם בלילה ואז מפקיד נפשו בידו ית' כנודע אפשר שתשאר נפשו למעלה דבוקה בבאר העליון בסוד מ"ן כמבואר אצלינו בש' התפלות בק"ש שעל המטה וע"ש. וכאשר יעוד משנתו בבקר יכנס בו הרוח לבדו והרי זה כאלו נתגלגלה ממש פעם אחרת בגוף אחד והולך ונתקן עד שיושלם לגמרי ואז יכולה הנפש לחזור בגוף כבראשונה כיון ששניהם נתקנים ויתלבש הרוח בנפש ותהיה הנפש מרכבה אליו ואח"כ אם נזדכך הרוח לגמרי אפשר כי גם יצאו הנפש והרוח בלילה בעת השינה בסוד פקדון כנז' וישארו שם למעלה ואז בבקר בהקיצו משנתו תכנס בו הנשמה ותתקן בו ואחרי שנשלש תיקונה יחזרו לבא הנפש והרוח המתוקנים ויתחברו שלשתן יחד בגוף הזה ויעשה זה מרכבה לזה כנודע ולא יצטרך עוד לגלגולים אחרים והנה ענין תקון זה נרמז בפסוק נפשי אויתיך בלילה וכו' פירוש כי הנה נפשי אשר נזדככה בתכלית הזכוך עד שתוכל להתדבק עמך בסוד ולרבקה בו אז אויתיך ונשתוקקתי מאוד להתדבק בך וענין תאוה וחשק זה הוא בלילה בעת פקדון הנפשות שעולות שם וכו' ומכח תאוה כיון שהיא מזוככת ויבולה להתרבק שם דיבוק גמור נשארת שם ואינה יורדת וכאשר הגיע השחר עת ירידת הנפשות היא אינה יורדת אלא רוחי ירד ונכנס בקרבי אז בשחר ולכן לא אשחרך בבחי' נפשי אלא בבחי' רוחי הנכנס אז בקרבי להתקן כנז' ולכן ר"ת בלי"לה א"ף רו"חי הוא באר לרמוז אל הנז' כי נפשי אויתיך לעלות אל באר העליון כנז' ואמנם היודע בעצמו שהשלים נפשו נכון הוא לו שיאמר פסוק נפשי אויתיך וכו' בכל הכוונה הנז"ל כשישכב על מטתו ועי"כ ישיג אל סוד הרוח וכן אל הנשמה ולא יצטרך עוד לגלגולים אחרים והבן זה הסוד הנעלם והזהר בו ואמנם מה שאנחנו אומרים פסוק בידך אפקיד רוחי וכו' איננו מועיל אל הנז' כי אין הכוונה בו רק שיעלו נפשותינו בבחי' פקדון לבד ויחזרו לירד בבוקר אבל פסוק נפשי אויתיך הכוונה בו להשאר הנפש למעלה ולהוריד הרוח או הנשמה כנז"ל עכ"ל רבינו זלה"ה ע"ש:

ועוד אעתיק בס"ד לשון רבינו זיע"א וז"ל מי שוש לו נשמה חדשה לגמרי הנקראת מדרגה הראשונה הנה כשיבואו בעולם בפעם ראשונה יכול להשיג בנקל כפי מעשיו יחד באותו הגוף מנפש דעשייה עד תשלום נשמה לנשמה דאצילות כנז' ויעשה הנפש משכן וכסא אל הרוח והרוח אל הנשמה וכו' משא"כ במדרגה הב' שהם הניצוצות הנכללות בקין והבל כי אלו אע"פי שביארנו שיכולין להשיג בפעם ראשונה עד נפש דאצילות ועד בכלל אינו בנקל ע"ד המדרגה הראשונה אלא ע"י טורח גדול כמו שנתבאר בדרושים הקודמים והוא הנז' שם בסוד היבום בלילה בסוד נפשי אויתיך בלילה וכו' כי אחר שכבר נתקנה הנפש לגמרי יוצאת מן האדם בלילה כשיישן והולכת לה ואח"ך בבוקר נכנסת בו נפש הגר והרוח של האדם עצמו ומתלבש הרוח תוך זה הנפש עד שותקן הרוח לגמרי ואז חוזרת נפשו הראשונה לגופו ועומדים שם ביחד הנפש שלו כסא אל הרוח שלו עצמו ואם יזכה אח"כ יותר יוצאים נפשו ורוחו כנז' ובבקר נכנסת בו נשמתו ויושבת שם עד שתתקן לגמרי ואחר כך נכנסים בו נפשו ורוחו ועומדים שם שלשתם יחד וכל זה ע"י טורח ודוחק גדול וכוונה גדולה בסוד אם ישים אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסוף פירוש כי אם יהיה חכם ויודע כוונה הנז' בסוד היבום בלילה וישים לב וכוונה יכול לאסוף אליו ר"ל אל זה הגוף עצמו את רוחו ונשמתו ולא יצטרך לגלגולים אחרים ולפעמים אם האדם הנז' ישלים לתקן נפשו לגמרי ולא יהיה יודע לכוין כוונה הנז' להמשיך רוחו אליו לתקנו ע"י יציאת הנפש בלילה בכוונת הפסוק נפשי אוותיך בלילה אף רוחי וגו' כמבואר למעלה בדרושים שקרמו הנה מוכרח שימות האיש הזה כדי שאח"כ יבא רוחו להתתקן בגוף הב' וכשיתוקן יבא אליו נפשו ביחד עמו כנז' ואם גם אז לא ידע לכוין לשלח את הרוח בלילה ולהביא הנשמה לתקנה ע"י הכוונה הנז' הנה ימות שנית ותבא נשמתו בגוף ג' להתקן ואחר תיקונו יכנסו בו גם נפשו ורוחו ביחד עם הנשמה כנז' וזה הטעם הנפלא לקצת צדיקים גמורים שמתים בקיצור ימים כי להיות שתקנו נפשם בתכלית השלימות בשנים מועטות וכיון שאינם יודעים להמשיך רוחם ולשלח נפשם בכוונה הנז' הם מתים בקיצור ימים כי אין נפשם צריכה להתעכב בעו"הז אלא ימות כדי שיבא אח"כ הרוח בגוף הב' ויתוקן גם הוא וכן עד"ז בצדיקים שזכו לנפש ורוח בתכלית התקון ולא ידעו לשלחם ולהמשיך הנשמה כנז' וז"ס הפסוק ימותו ולא בחכמה כי לפעמים ימותו בני אדם לחסרון חכמה שלא ידעו להמשיך או רוחם או נשמתם כנז' אמנם דע כי אין זה הדין נוהג אלא במי שתקן נפשו ועדיין רוחו ונשמתו היו פגומים מפעם הראשונה אמנם מי שרוחו או נשמתו מתוקנים כבר הנה כאשר עתה ישלים לתקן הנפש יכולים לבא הרוח או גם הנשמה ליכנס ולהתלבש בנפש ההיא מאחר שהם מתוקנים כמוה עכ"ל לשון קדוש זלה"ה זיע"א ע"ש:

המורם מכל האמור שאם האדם לא תיקן את נפשו בפעם הראשונה שבאה הנפש לעו"הז ונפטר מן העולם וחזרה הנפש לבא על ידי גלגול ונתקנה הנה מאחר שהתקון שלה שנתקנה לא נתקנה כי אם על ידי גלגול ולא זכה לתקנה בפעם הראשונה שבאה לעו"הז אלא תיקנה אח"ך ע"י גלגול לכן א"א שתזכה לרוח שלה כי אם ע"י שיפטר אותו הגוף שנתגלגלה בו ותעלה הנפש למעלה ויבא הרוח להתתקן ע"י שיתלבש בנפש הגר כי א"א לרוח שיבא בעו"הז בלתי שיתלבש בנפש ולכן מאחר שהנפש שלו כבר נתקנה ונשלמה א"א שתבא עמו להתלבש בה ולכן הוא מתלבש בנפש הגר ואחר שיתוקן גם הוא אז תבא הנפש שלו המתוקנת ותהיה כסא אליו וכן הענין הוא כן הרוח והנשמה:

ואמנם אפשר להיות לפעמים שאם זה האדם הוא חכם ומבין והשיג השגה גדולה וידע שכבר הוא תיקן נפשו בשלימות אז יוכל לכוין בפסוק נפשי אויתיך בלילה וגו' שתשאר נפשו דבוקה למעלה בבאר העליון וכאשר יעור בבקר יכנס בו הרוח לבדו ע"י שיתלבש בנפש הגר והרי זה באלו נתגלגלה ממש פעם אחרת בגוף אחר ואחר שיתוקן הרוח לגמרו אז יכולה לחזור הנפש ההיא המתוקנת בגוף ההוא כבראשונה כיון ששניהם מתוקני' ותהיה הנפש מרכבה אליו וכן הענין בנשמה וכמ"ש הפסוק אם ישים אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסוף וכנז"ל ולזה צריך חכמה והשגה גדולה שישיג וידע בזמן אשר השלים נפשו לגמרי כדי שיעשה תכף הכוונה הנז"ל להעלות נפשו לבאר העליון למעלה שתשאר שם ובזה יהיה ניצול מן המיתה וישאר גופו זה חי וקיים עד שיתקן בו הרוח ואחר שיתקן הרוח אזי גם כן צריך להשיג בזה ולכוין כנז"ל וישאר ג"כ גופו זה חי וקיים עד שיתקן בו הנשמה וכאמור:

ובזה יובן בס"ד רמז הפסוק כאן עלי באר ענו לה והכוונה שאם אתם גדולי ישראל השלמתם ותקנתם בצדקותכם את הנפש שלכם לגמרי אזי הזהרו בעצמכם שתשארו חיים וקיימים וזאת עשו וחיו ולא תמותו והוא כי עלי באר ענו לה לנפש שתענו לנפש ותאמרו לה עלי באר כלומר שתעלי לבאר וכאלו אמר עלי לבאר וכמוה יש הרבה במקראות וזהו עלי באר ענו לה והכוונה שתעשו הכוונה של עליית הנפש לבאר שהיא סוד הפסוק של נפשי אויתיך בלילה וכו':

ובזה יובן בס"ד רמז הפסוק ויתרון דעת החכמה תחיה בעליה כי מי שהוא חכם גדול ויש לו השגה גדולה להשיג בעד נפשו אם השלים תקונה אם לאו הנה בזה יזכה לחיים הפך מאותם שנאמר בהם ימותו ולא בחכמה ובזה יובן בס"ד מ"ש איוב תם אני לא אדע נפשי אמאס חיי כי הנה אדם צריך לו הרבה לתור ולדרוש אחר תקון נפשו ושורשה ולידע מה הוא ועל מה בא לתקן ומה צריך לו לתקן כדי שאם יקרה בו כדבר הזה יוכל להציל עצמו מן המיתה שישאר חי וימשיך אליו הרוח וכן הנשמה אח"ך ואם האדם יש יכולת בידו להשיג ולידע והולך בתומו ואינו משים לב על זאת הנה זה נקרא מואס בחייו כי אפשר שיקרנו כדבר הזה וז"ש תם אני לא אדע נפשי ר"ל אם אהיה תם אנכי שאלך בתמימות ולא אדע ענין נפשי מה באה לתקן ומה תיקנה ומה היא ומה עניינה הנה בזה אהיה נחשב כאלו אמאס חיי יען כי צריך אני לידע כדי שבזה אקנה חיים ארוכים:

ובזה יובן בס"ד תן לחכם ויחכם עוד הודע לצדיק ויוסיף לקח. ר"ל שאם תראה צדיק אחד שכבר השלים תקון נפשו הודע אותו הענין כדי שאז הוא יוסיף לקח ר"ל שיוסיף ליקח עוד רוח ונשמה וכאמור ולז"א ולוקח נפשות חכם כי מי שהוא מעלה נפשו למעלה בכוונה הנז' וממשיך לו הרוח מוכרח הוא ליקח תחת נפשו נפש אחרת הנקראת נפש הגר כדי שיהיה כסא לרוח ואח"כ גם כשיתוקן הרוח ותבא נפש העיקרי הנה אותה נפש הגר לא תסתלק ותלך לגמרי אלא תשאר דבוקה ואחוזה בנפש שלו העיקרי וכמ"ש לעיל בס"ד בפ' בהר סיני וזהו ולוקח נפשות תרי גווני נפש וכאמור זה הוא חכם כי צריך לזה חכמה:

ובזה יובן בס"ד לרמוז מ"ש התנא ג' דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשכה עשרתן ערבתן הדליקו את הנר והכוונה כי עו"הז נקראת ערב שבת ועו"הב היא נקראת שבת וזהו ג' דברים צריך אדם לומ' בתוך ביתו ר"ל שיביט וידבר בינו לבין עצמו על צורך תקונו והגוף נקרא בית והאברים הם בני ביתו של אדם וזהו בע"ש ר"ל בעו"הז עם חשכה ר"ל כל לילה ולילה בעת שיישן יביט על מעשיו ותיקון נפשו כדי שאם יראה שהשלים תיקון נפשו אזי יעשה הכוונה הידועה הנז"ל וזהו שיאמר להם לאבריו שהם הפועלים מעשה המצות והתיקון ויאמר עשרתן את הנפש מלשון עשירות כלומר אם תקנתם אותה וחלצתם אותה מעונייה ונעשית עשירה. או עשרתן כלומר אם תקנתם אותה בשלימות עשר ספירות קדושה שתהיה נשפעת מראש ועד סוף. ערבתן ר"ל אם ערבתן אותה בבאר העליון עם נפשות המתוקנים וא"כ אם עשיתם זאת אז הדליקו את הנ"ר ר"ת רוח נשמה שתאירו בהם או הדליקו מלשון כי דלקת אחרי שהוא לשון רדיפה והשגה וז"ש הדליקו את הנ"ר ר"ל רדפו מהר להשיג אחר הרוח והנשמה ג"כ להביאם בסוד אם ישים אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסוף. או יובן נ"ר ר"ת נפש רוח והכוונה קאי על נפש הגר אשר תבא עם הרוח: