Against Flaccus Chapter 1
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
פרק ראשון: ראשית שלטונו של הנציב פלאקוס במצרים. תאור אופיו של האיש, כשרונותיו ומעשיו הטובים בשנים הראשונות לנציבותו. [1] השני לסיאנוס¹ היה פלאקוס אוויליוס, ואף הוא הלך בעקבותיו ורדף את היהודים. באין לו היכולת להציק בגלוי לכל העם, כמעשה הראשון, כי לא נמצאו לו האמצעים הדרושים לכך, דן (את היהודים) בסך לעינויים קשים ככל אשר השיגה ידו. ואם כי למראית עין יצא רק נגד חלק מן העם, הנה באמת פרש את רשתו על כולם באשר הם שם. ובזה השתמש יותר בערמה מאשר בעוצם ידו. כי אנשים הנוטים מטבעם לעריצות, באין להם כוח הזרוע – בנכלים יוציאו את מזמותיהם לפעולות.²
footnotes: ¹ השני לסיאנוס וכו', כלומר: הצורר השני שעמד על היהודים אחרי סיאנוס היה פלאקוס. על שנאתו של סיאנוס, המיניסטר של הקיסר טיבריוס, ליהודים, על הצרות שהסב להם ועל העונש הקשה אשר לקה בו, כתב פילון בספר מיוחד שקדם לספר "נגד פלאקוס" ואבד במשך הזמן. על כך מעיד גם הסעיף האחרון של ספרנו: "יסורים כאלה באו גם על פלאקוס וכו'". גם – לרבות את סיאנוס אשר נהרג על ידי הקיסר טיבריוס בשנת 31. – פילון מעיד בספרו "המלאכות אל קאיוס", כי טיבריוס רדף את היהודים בימי חיי סיאנוס, ואת האשמה הוא תולה במיניסטר שונא היהודים. נכלי סיאנוס הם, איפוא, אשר גרמו לגרוש היהודים מרומי בשנת 19 לספירת הנוצרים. אחרי מותו של סיאנוס הוטב יחס הקיסר ליהודים. ויתכן, שגם תעלולי פילאטוס, המפקח הרומי ביהודה, עמדו בקשר עם סיאנוס, שכן לאחר הרצחו של זה נשתנה מצב היהודים לטובה גם ביהודה, והמפקח הרע נתפּטר ממשרתו. על רדיפות היהודים בימי טיבריוס ראה גם את טציטוס Annales II 85; סוויטוניוס, חיי טיבריוס 36; יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים י"ח, ג', ה'. ² השם המלא של נציב מצרים היה: Aulus Avillius Flaccus כעדות הכתבות היוניות שנמצאו במצרים, ראה שירר, קורות עם היהודים (גרמנית) חלק א', הוצאה ד' עמ' 496, הערה 159. ואין להחליפו בפומפוניוס פלאקוס, נציב סוריה, שהיה ידידו של אגריפס נכד הורדוס (יוסף ב"מ קדמ' י"ח, ו' ב'־ג') אל אוויליוס פלאקוס יודעים אנו רק מה שמספּר פילון בספר הזה.
[1] The policy of attacking the Jews begun by Sejanus was taken over by Flaccus Avillius. He had not like his predecessor the power to ill-treat outright the whole nation, for he had less opportunities of doing so, but those whom he reached suffered the direst misery from the stabs which he dealt to them one and all. And, indeed, though his assault appeared to be only partial, by employing craft rather than power he brought them all wherever they were within the scope of his hostility. For persons naturally tyrannical who have not the addition of strength achieve their malignant designs through cunning.
[2] פלאקוס זה נמנה על ידידי טיבריוס³ קיסר, ואחרי מותו של היברוס⁴, נציב מצרים, עלה פלאקוס לנציבות באלכסנדריה והמדינה. בראשונה הרבה האיש באותות יושר וצדקה לעיני כל. הוא היה איש נמרץ, חרוץ, חריף, אומר ועושה, הצטיין בכשרון הדבור וראה מערכי לב אנוש בטרם יבואו לידי בטוי.
footnotes: ³ פלאקוס זה נמנה על ידידי טיבריוס. גם סוויטוניוס, חיי טיבריוס 46, מספר, שטיבריוס קרא לאנשים הנכבדים מבני לויתו בשם כבוד: סיעת הידידים (classis amicarum). פלאקוס נמנה, איפוא, על הסיעה הזאת. ⁴ היברוס (Hiberus), עבד משוחרר של הקיסר טיבריוס. בשנת 32 לספה"נ נמסרה להיברוס באופן ארעי הנהלת המדינה במצרים (דיון קאסיוס (LVII 6, 19,). הוא מת אחרי זמן קצר, ובסוף שנת 32 או בראשית שנת 33 (כדעת ווילריך בכ"ע 399, Clio III) נתמנה פלאקוס לנציב מצרים.
[2] This Flaccus then, who had been given a place in the suite of Tiberius Caesar, was after the death of Iberus, who had been prefect of Egypt, made prefect of Alexandria and the country round it. He was a man who at first gave to all appearance a multitude of proofs of high excellence. He was sagacious and assiduous, quick to think out and execute his plans, very ready at speaking, and at understanding what was left unspoken better even than what was said.
[3] בזמן קצר קנה בקיאות בעניניה של מדינת מצרים⁵ לכל משפטיהם וחוקותיהם, עם היותם רבים ומסובכים עד כי גם המטפלים בעבודה זו משחר ילדותם בעמל רב יעמדו על טיבם. סופרים רבים נעשו מיותרים, כי בכל דבר, אם קטן ואם גדול, עלה עליהם בנסיונו, ולא זאת בלבד שנצח אותם, אלא הוא התלמיד לשעבר הפך להיות רבם של מלמדיו ברוב ידיעותיו המדויקות.
footnotes: ⁵ בעניניה של מדינת מצרים וכו'. מצרים היתה מדינה קלאסית בבחינת הלשכנות (Bureaukratie) המפותחת מאד בארץ זו. הדבר בא במסורה עוד מתקופת מלכי פרעה והתלמיים כפי שמתחור מן החומר הפאפירולוגי המרובה המכיל רשימות מדויקות של מסים וחשבונות רשמיים שונים. מספר הפקידים גם באיזה עירה נדחת היה רב מאד לערך. השוה למשל "פאפירוס זנון" שנתגלה בזמן האחרון. בו נזכרים פקידים מפקידים שונים שבאיזה כפר בעבר הירדן.
[3] So in quite a short time he became thoroughly familiar with Egyptian affairs, intricate and diversified as they are and hardly grasped even by those who have made a business of studying them from their earliest years. His crowd of secretaries were a superfluity, since nothing small or great was beyond the reach of his experience, so that he not only surpassed them but thanks to his mastery of detail became the teacher instead of the pupil of his erstwhile instructors.
[4] אך זכויותיו בהנהלת החשבונות והפקוח על הכנסות המדינה, אף על פי שהן גדולות וחשובות, אינן משמשות עוד ראיה לגודל נפש השליט; אלא דוקא מעשיו שהיה בהם הרבה מן הנשגב ומהוד המלכות היו מזהירים בבהירות נפלאה. הוא היה הדוּר בהליכותיו, כי יאה יהירות לשליט. בענינים הנכבדים היה דן בתוך חבר האנשים העומדים בראש המדינה. הוא דכא את השחצנים ואָסר על הערב רב והמון העם להתלקט יחדו, ובטל את האספות והחבורות⁶ אשר בהן ערכו כביכול סעודות־זבח, ולאמתו של דבר חוללו רק מהומה בעניני המדינה;
footnotes: ⁶ את האספות והחבורות הדתיות (ביונית Εταιρια, αυνοδος, θιασος) ברומית: Collegium, conventus) בטל כבר יוליוס קיסר, כי תחת המסוה של טקסי הדת נקשרו קשרים מדיניים המסוכנים לקיסרות הרומית (סוויטוניוס, חיי יוליוס 42). אסור האספות נתחדש בימי אבגוסטוס (סוויטוניוס, חיי אבגוסטוס 32), ורק קהלות היהודים יצאו מן הכלל בנדון זה (יוסף ב"מ, קדמ' י"ד, י', ח'). זכיון זה של היהודים הגביר את שנאת שכניהם אליהם.
[4] And all matters connected with accountancy and administration of the revenue he managed successfully. These indeed, great and vital though they were, did not supply proof that he possessed the soul of a leader of men, but in a more open way he displayed qualities which revealed a more brilliant and kingly nature. Thus he bore himself with dignity, for outward pomp is very useful to a ruler. He judged important cases with the help of those in authority, humbled the arrogant and prevented any motley promiscuous horde of people from combining in opposition. The sodalities and clubs, which were constantly holding feasts under pretext of sacrifice in which drunkenness vented itself in political intrigue, he dissolved and dealt sternly and vigorously with the refractory.
[5] ואלה שפרצו גדר (המוסר) ענש כמשפט וכהלכה. לאחר שהשליט סדר ומשטר בעיר ובמדינה נתן את דעתו על עניני הצבא ותרגיליו. הוא שקד על תרגילי הרגלִים, הפרשים וקלי־הנשק, ועל המפקדים (השגיח), שלא יקפחו את שכר החיילים, ולא יביאו אותם לידי שוד וחמס. אף הוא (הזהיר) כל איש ואיש מן הצבא לבלתי עסוק בענינים אחרים מלבד עבודת הצבא, כי עליהם לזכור, שתפקידם הוא גם לשמור על השלום.
[5] Then when he had fully established good order throughout the city and the country he began to turn his attention to supporting the armed forces. He set them in array, drilled, exercised them, cavalry, infantry and light-armed alike, training the officers not to withhold the pay of their men and so incite them to pillage and rapine, and also each single soldier not to interfere in things outside his military duties but remember that he had been appointed also to maintain the peace.