Against Flaccus Chapter 12
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
פרק שנים עשר: פלאקוס עושה בערמתו להשניא את היהודים בעיני הקיסר קאיוס. ראשית כשלונו של הנציב הרשע. [97] זולתי הדברים האמורים זמם פלאקוס להרע לנו לא בשם עצמו בלבד, אלא גם בשם הקיסר. כי אנחנו נמנינו וגמרנו לתת לקיסר כל אותות הכבוד במדה שהן בגדר יכלתנו, ומותרות לפי חוקינו. את הדבר הוצאנו לפעולות ומסרנו לידי פלאקוס את פתשגן ההחלטה בצרוף הבקשה להריץ אותה (אל הקיסר), כי לא היה נותן לנו את הרשות לשלוח מלאכות לשם כך גם לוא דרשנו אותה.⁶⁵
footnotes: ⁶⁵ תוכן ההחלטה (prephisma) היה כעין תזכיר אשר בו הביעו היהודים את אמונתם לקיסר ולבית אבגוסטוס. – קבלת רשיון לשליחת מלאכות אל הקיסר היתה כרוכה בקושי גדול. הנציבים לא היו נוחים לתת רשיון כזה. והיהודים לא קבלו רשות לשלוח צירים אל הקיסר קאיוס בדבר הפרעות באלכסנדריה אלא אחר זמן רב, בימי נציבותו של הנציב החדש ויטראסיוס פוליון שבא במקומו של פלאקוס. ראה גם "המלאכות" סע' 247.
[97] To all these we have to add that Flaccus had before this been seeking to utilize the emperor to supplement his own efforts to injure us and laid his plans accordingly. We had decreed and ratified with our actions all the tributes to Gaius which were possible and were allowed by the laws and had submitted the decree to Flaccus, begging him since he would not have granted our request for an embassy to provide himself for its transmission.
[98] הוא קרא את ההחלטה והרכין ראשו תכופות לכל פרט ופרט. אחרי־כן חייך מתוך קורת רוח – או רק העמיד פנים כמרוצה מזה – ואמר: "משבח אני את כולכם על תום לבכם, ואשלח (את ההחלטה) כדרישתכם, או שאני עצמי אמלא את שליחות הציר⁶⁶ למען יכיר קאיוס את חבתכם אליו.
footnotes: ⁶⁶ שאני עצמי אמלא את שליחות הציר וכו'. ראוי להזכיר שפלאקוס נתמנה נציב על מצרים בסוף שנת 32 או בראשית שנת 33. (ראה הערה לסע' 2) ושנציבותו היתה מוגבלה לשש שנים (סע' 8), ופלאקוס היה עומד איפוא להתפּטר כבר ממשרתו במשך שנה או פחות מזה. פלאקוס יכול איפוא להבטיח ליהודים, כי בשובו לרומי ימסור בעצמו לקיסר את תזכירם של יהודי אלכסנדריה. השקידה המופרזה של הנציב לטובת היהודים הוליכה שולל לא רק את יהודי אלכסנדריה, אלא גם את המתרגם הצרפתי דילונאי שסבר, כי הנציב הבטיח מה שהבטיח מתוך כונה רצויה. כלום אין חריצות כזאת מצד הנציב לטובת היהודים מעוררת חשד?
[98] He read it and nodded his head several times in assent at each point, smiled gently, and looked pleased or pretended to be pleased, and said “I commend you all for your piety, and I will send it as you ask or will fulfil the duties of an envoy myself that Gaius may learn your gratitude.
[99] אף אני עצמי אעיד על הדבר, במדה שידיעותי מגיעות, ולא אוסיף אף נופך משלי על מעלותיכם המרובות אשר יסודן במדת דרך־ארץ ובמשמעת. האמת אינה זקוקה לשירי תהלות".
[99] I will also testify myself from my own knowledge to your abundantly orderly and loyal behaviour without adding anything else, for the truth in itself is all-sufficient praise.”
[100] לשמע ההבטחות האלה שמחנו מאד והבענו לו תודה, ותקותנו היתה גדולה מאד כאילו נקרא כבר כתב ההחלטה לפני קאיוס; ובצדק, כי כל הדברים אשר הנציבים שולחים אותם בזריזות, נקראים לפני השליט תיכף ומיד.
[100] When we heard these promises we rejoiced and were thankful, feeling in our hopefulness as though Gaius had already read the decree. The hope was reasonable, since any communication sent by a viceroy with urgency secures a prompt decision by the head.
[101] אמנם פלאקוס לא שם לב כלל למשאלות לבנו, להסכמותיו ולהבטחותיו הוא, ושמר בידו את פתשגן ההחלטה, למען נראה כאויביו (של הקיסר) רק אנחנו מכל האנשים אשר תחת השמש. אכן זה מעשה האיש אשר חרש עלינו משכבר רעות במזיד ובכונה, ולא מעשה שוטה שיצא מדעתו ונמשך פתאום אחרי הרהורי לבו מתוך בלבול התבונה.
[101] But Flaccus, dismissing all consideration for our intentions and his own words and agreements, detained the decree in his own possession so that it might be supposed that we alone among men who dwell under the sun were hostile. Do not these actions show long unsleeping vigilance and careful preparation of the insidious attack against us and that it was not improvised in a fit of insanity, in an ill-timed outburst due to some perversion of the reason?
[102] אך דומה, שאלהים המפקח על מעשי בני אדם תעב את אמרי החונף המדבר חלקות בערמתו, ואת עצת לבו הרע, ואת מזמותיו. רחמי אלהים נכמרו עלינו ובעזרתו נתקימה תקותנו כעבור זמן קצר.
[102] But God, it is clear, who takes care for human affairs, rejected his flattering words so elegantly framed to cajole and the treacherous counsels against us debated in his lawless mind and in His compassion before long provided us with grounds for thinking that our hopes would not be disappointed.
[103] כי המלך אגריפס בא לעירנו ואנחנו ספרנו לו על תעלולי פלאקוס והוא תקן את המעוות. הוא לקח את כתב ההחלטה ושלח אותו [לרומי], לפי שנודע לנו אחרי־כן, כהבטחתו. הוא המליץ עלינו גם בנוגע לזמן (המשלוח): כי לא מפני שלא ידענו קודם להעריץ את משפחת אנשי חסדנו אחרנו לשלוח את הכתב, אלא באמת שקדנו עוד מתחלה על הדבר, ובאשמת הנציב הצורר אותנו נבצר מאתנו לקיים את הדבר בזמנו.⁶⁷
footnotes: ⁶⁷ שהיית אגריפס באלכסנדריה האמורה כאן חלה כבר בשנת 39. לפי יוסף ב"מ מלחמ' ב', ט', ו' נסע אגריפס בשנה זו לרומי בדבר סכסוכו עם הורדוס אנטיפס. ואף שבקדמ' י"ח, ז' א'־ב' כתוב, שאגריפס שלח ציר אחד, ושמו פורטונאטוס, בענין זה, נראה שאגריפס עצמו נסע לרומי אחר כך. כל זה התרחש על כל פנים לפני הסתו שנת 39, כי בסתו שנה זו עזב קאיוס את רומי, כדי לקחת חבל במסע החיילות רומיים נגד הגאלים, הגרמנים והבריטים (דיון קאסיוס LIX 21 וכו', סוויטוניוס, חיי קאליגולה 17, 43–49) ולא שב עד לירח אבגוסט שנת 40. אגריפס בא איפוא לרומי כבר אחרי כשלון פלאקוס שחל עוד בשנת 38, להוציא מדעת המתרגם הצרפתי דילונאי שסובר, כי אגריפס גרם בעיקר למפלת נציב מצרים, ראה הערה לסעיף הקרוב.
[103] For when King Agrippa visited Alexandria and we told him of Flaccus’s malignant action, he rectified the matter, promised us that he would have the decree transmitted and took it and as we understand sent it, apologizing also for the delay and stating that we had not been slow to learn the duty of piety to the house of our benefactors; on the contrary we had been eager to show it from the first but had been deprived of the chance of proving it in good time by the spite of the Governor.
[104] והנה מדת הדין⁶⁸, הפורשת את כנפיה וסוככת על המדוכאים ופוקדת על אנשי זדון את מעלליהם הרעים, החלה אחרי־כן⁶⁹ להתגרות באיש הזה. לראשונה נחל קלון ומפלה נוראה כאשר לא קרו גם לאחד מן הנציבים אשר קדמו לו, למן היום אשר לקח בית אבגוסטוס בידו את השלטון ביבשה ובים.
footnotes: ⁶⁸ מדת הדין, במקור נזכרת אלילת היושר (Dike). במקום הבטוי האלילי הזה הכנסתי מושג עברי טהור, שהרי פילון רגיל להשתמש בבטויים אליליים כעין זה רק לשם שפּור הסגנון, והכונה היא למדת הצדק של אלהים. ⁶⁹ החלה אחרי כן וכו'. המלים האלה מתקשרות עם סוף הסעיף 101, ולא עם הסעיף הקודם, שכן נסיעת אגריפס לרומי היתה אחרי כשלון פלאקוס. הסעיפים 102–103 הם איפוא רק דיגרסיה, וסעיף 104 ממשיך את הענין שנפסק על ידי הסטיה הזאת.
[104] At this point justice, the champion and defender of the wronged, the avenger of unholy men and deeds, began to enter the lists against him. For in the first place he was subjected to an unprecedented indignity and disaster such as had not befallen any of the viceroys in the past since the Augustan House assumed the sovereignty of land and sea.
[105] כי בימי טיבריוס קיסר ואביו נמצאו נציבים אחדים אשר תפקיד המשגיח נהפך בידיהם לשלטון עריץ ומלאו את המדינות מעשי רשע: שוחד, חמס וענושים. אנשים צדיקים נתחייבו חובת גלות ואנשי מעלה נהרגו בלי משפט. אך בשובם לרומי ככלות זמן שלטונם המוגבל, דרשו מהם השליטים דין וחשבון על מעשיהם, וביחוד אם באו צירים מן הערים אשר סבלו מתגרת יד המציק.⁷⁰
footnotes: ⁷⁰ הקיסר טיבריוס שקד על טובת המדינות הרומיות, והתאמץ כפי האפשר למנוע את המשגיחים והנציבים השונים מנצלן. ראה יוסף ב"מ קדמ' י"ח, ו', ה'. נציבי המדינות צריכים להיות, לדעת טיבריוס, כרועים טובים (סווטוניוס, חיי טיבריוס 32).
[105] Some, indeed, of those who held governorships in the time of Tiberius and his father Caesar, had perverted their office of guardian and protector into domination and tyranny and had spread hopeless misery through their territories with their venality, robbery, unjust sentences, expulsion and banishment of quite innocent people, and execution of magnates without trial. But these people on their return to Rome, after the termination of their time of office, had been required by the emperor to render an account and submit to scrutiny of their doings, particularly when the aggrieved cities sent ambassadors.
[106] ואז עמדו (השליטים) כדיינים לשפוט את שני הצדדים, והטו אוזן קשבת גם לדברי המאשימים וגם לדברי המליצים. הם לא חפצו להוציא דין איש בלי משפט, ולכן היו חוקרים ודורשים לא מתוך שנאה ולא מתוך חבה, אלא כדי לברר דין אמת לאמתו.
[106] For on these occasions the emperors showed themselves impartial judges; they listened equally to both the accuser and the defender, making it a rule to condemn no one offhand without a trial, and awarded what they thought to be just, influenced neither by hostility nor favour but by what actually was the truth.
[107] אמנם מדת הדין המואסת ברע פגעה בפלאקוס לא ככלות זמן שררתו אלא בעצם ימי שלטונו, כי תועבותיו הרבות והעצומות עוררו את חמתה.⁷¹
footnotes: ⁷¹ על זמן נציבות פלאקוס ראה סע' 8 והערה לסע' 98.
[107] Flaccus, on the other hand, not after his time of office, but in advance of the regular date, was encountered by justice, who hates evil and was indignant at the boundless excesses of his unjust and lawless actions.