Against Flaccus Chapter 21
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
פרק עשרים ואחד: קאיוס גומר להרוג את פלאקוס. תאור רציחתו של פלאקוס על ידי בלשי הקיסר. [180] מתוך הרהורים וזעזועי נפש נלאה פלאקוס חכה ליום פקודתו, והיסורים הממושכים בלבלו את דעתו ביתר שאת. אך קאיוס היה אכזר מטבעו ונקמתו היתה בלי מצרים. הוא לא התנהג כאנשים המוציאים מתחת ידיהם את האשמים לאחר שכבר קבלו את ענשם, אלא חמתו הוסיפה לבער בו עד אין קץ, וכל מזמתו היתה רק למצוא להם יסורים חדשים. ומשטמתו לפלאקוס היתה עזה ביותר עד שעינו היתה צרה גם באנשים אחרים ששמם היה כשם האיש השנוא הזה.
[180] Such were the wild thoughts that he revolved as he waited anxiously for the fated end. And continual pangs kept his soul reeling in confusion. But Gaius, naturally ruthless and never satisfied with the revenges he had taken, did not like some others show clemency to those who had been punished once, but always in his unceasing anger was preparing some great new blow to inflict upon them. He hated Flaccus especially, so much so that in his dislike of his name he looked askance at all who shared it with him.
[181] בלב קאיוס התעוררו תדיר הרהורי חרטה על שהוציא דינו של פלאקוס לגלות, ולא למות. גם למליץ לפידוס לא יכול לסלוח את הדבר, אף כי היה רוחש לו רגש כבוד, ובזה גרם שהאיש היה סר וזעף וירא לנפשו. לפידוס פחד בצדק, פן יקבל אף הוא עונש חמור, כי במאמציו קבל איש אחר עונש קל.¹¹⁰
footnotes: ¹¹⁰ יראת לפידוס לא היתה פחד שוא; קאיוס האשימו לאחר זמן – אמנם מפני טעם אחר, היינו, שהוא אורב לנפשו – והוציא את דינו למות (סוויטוניוס, חיי קאליגולה 24; חיי קלודיוס 9).
[181] He was often seized with regret that he had condemned him to exile instead of death and censured his intercessor Lepidus, in spite of the respect which he had for him, so that Lepidus was prostrate with fear of finding himself punished. For he naturally dreaded that by helping to lighten the sentence of another he would himself incur one still more severe.
[182] כאשר לא נמצא כבר איש שיעיז להמליץ על פלאקוס, התלקחה בקאיוס משטמה עזה כמות. המשטמה ההיא לא שככה ולא שקטה במרוצת הזמן כיאות, אלא התגברה בלבו ביתר עוז כדרך המחלות המתחדשות בגוף מזמן לזמן, כי גם באלה היסורים האחרונים משכיחים את הראשונים.
[182] So as no one had any longer the courage to plead for mercy Gaius allowed his fierce passions to range unsoftened and unbridled, passions which were not blunted, as they should be, by time, but grew still more sharp-edged like relapses in bodily disease, which are more severe than those which preceded them.
[183] מספרים שכאשר נדדה שנת קאיוס בלילה נזכר בשרים אחדים אשר נדונו לגלות, ולכן נחשבו לאומללים, והם היו באמת מכלים את חייהם במנוחה והשקט ובחופש גמור. לפיכך הסב קאיוס את השם (גלות) להגירה.¹¹¹
footnotes: ¹¹¹ וכו' בסעיפים האלה מוסר לנו פילון קוים מענינים מאָפיו של קאיוס. הוא רצח אנשים מתוך התולים בלי כל רגשי נוחם. כמעט כל הפרטים הנמצאים כאן מתאימים למה שאנו יודעים ממקומות אחרים. וכך מספר סוויטוניוס ("חיי קאליגולה" 50) ששנת קאיוס נדדה לעתים תכופות מעיניו, ואם נרדם לשעות מועטות לא שכב במנוחה, אלא חזיונות רבים בעתוהו. – על הרשימות המרובות שהוציא קאיוס באכזריותו חדשות לבקרים להמית אנשים נכבדים נשואי פנים מספר סוויטוניוס (שם 29). בקשר עם מנהגו של קאיוס להרוג אנשים שנתחייבו תחלה חובת גלות (מלבד עדותו של פילון נמצא הדבר גם אצל סוויטוניוס, שם 28 ודיון קאסיוס (LIX,18) מיישב שירר (חלק א', הוצ' ד' עמ' 449 וכו') את הסתירה שבין המקורות אשר לסופו של הורדוס אנטיפס נסיך יהודה. כי לפי יוסף ב"מ (קדמ' י"ח, ז', ב') הלך הנסיך הזה בגולה, ולפי דיון קאסיוס ( LIX8) נהרג. אמנם על יסוד מה שאנחנו יודעים מאכזריותו של קאיוס אפשר לתרץ את הסתירה, היינו שגם הורדוס אנטיפס תחלה גלה ואח"כ נהרג בגולה, וגורלו היה איפוא כגורל פלאקוס.
[183] And so they say that one night as he lay awake his thoughts turned upon the exiles of high rank, how though nominally they were supposed to be people in misfortune they had really secured a life of release from business, of tranquillity and true liberty.
[184] הוא אמר: "גרושי האנשים האלה אינם אלא הגירה, שהרי יש להם כל צרכיהם בשפע, והם יכולים לחיות חיי שלום ושלוה. לא יתכן, איפוא, שהללו יתפנקו על חיים הראויים לפילוסופים".
[184] He proposed also to change the title from exile to residence abroad, “for,” said he, “the banishment of such people is a sort of residence abroad where they have abundance of necessaries and can exist released from business and in general well-being and it is preposterous that they should luxuriate in the enjoyment of peace and the advantages of the philosopher’s life.”
[185] אחרי־כן צוה להרוג את המפורסמים והנכבדים שבהם, ובראש רשימת השמות אשר הוציא נמצא שמו של פלאקוס. האנשים אשר נצטוו להמית את פלאקוס הגיעו לאנדרוס, והוא שב אז במקרה מן השדה העירה. המה יצאו נגדו מן החוף, ומרחוק ראו שני הצדדים איש את רעהו.
[185] He then ordered that the most distinguished and those who were held in the highest account should be put to death and gave a list of the names headed by that of Flaccus. When the persons appointed to execute him arrived at Andros, Flaccus happened to be passing from the country to the town, and the party from the harbour came forward to meet him.
[186] הוא הבין מיד את חפזונם, כי נפש כל אדם מחוננה בכוח נבואה נפלא, וביחוד נפש אנשים הנמצאים בצרה גדולה. הוא נטה הצדה ומהר לברוח בשבילים צרים. שכח, כנראה, שהוא נמצא באי ולא ביבשת, ואין כל תועלת בקלות המרוץ מפני שהים סוגר עליו מסביב. הלא מן ההכרח שתבוא אחת משתים:
[186] When they were at some distance they saw him and he saw them and thence inferred the purpose which was urging them on. For the soul of every man is highly prophetic, particularly in distressing circumstances. He struck out from the road and raced away from them through the rough ground forgetting, perhaps, that Andros is not the mainland but an island in which speed is no use since it is enclosed by the sea. For there are only two possible alternatives, to go on farther and fall into the sea or to be caught on arriving at the very edge.
[187] או שיפול לתוך הים, אם ירחיק לכת, או יתפש אם יגיע רק אל שפת הים. אמנם אם משוים את שתי הצרות האלה אחת מול רעותה, נמצא, שהמות בארץ נוח מזה שבים, כי הטבע חלק לאדם וגם לחיות היבשה את הארץ, והיא המקום היאה להם גם בחייהם וגם במותם: היא שקבלה אותם לראשונה בהולדתם, היא שתקבל אותם גם לאחרונה בהפּרדם מן החיים. –
[187] And surely if we compare two evils it were better to perish on the land than in the sea, since nature has assigned the land to men and all the creatures that dwell on it as the most appropriate place not only in their lifetime but at their death; it received them when they first came into existence, it should also receive them when they finally depart from life.
[188] המה רדפו אחריו בלי הרף עד שתפשוהו. אחדים מהם כרו לו בור ואחרים סחבו אותו בחזקת יד. הוא נלחם בהם וצעק בקול גדול והתאבק עמם עד שכל גופו נתכסה פצעים, כי כחיה טורפת היה רץ לקראת המכים.
[188] The assassins never lost a moment in pursuing him. When they caught him some of them at once dug a pit while others violently dragged him along, resisting and screaming and struggling hard, the result of which was that as wild beasts do, he ran upon the blows and had his whole body pierced with wounds.
[189] הוא התפתל ונאחז ברוצחיו, עד שלא יכלו להרים את החרבות, ולכן דקרו אותו מן הצד, ובזה גרם לעצמו יסורים קשים. לבסוף כרע ארצה כשידיו ורגליו, ראשו, חזהו וצלעותיו קצוצים וקטועים כקרבן זבח אשר נותח לנתחים. כי מאת מדת הדין יצאה הגזירה, שמספר המכות בגופו האחד ישוה למספר הרציחות אשר רצח ביהודים ללא משפט.
[189] For, as he clutched hold of the slaughterers and was so entangled in the scramble with them that they had no room to apply their swords directly but dealt their blows downwards and sidewards, he caused himself to suffer more severely, and with hands, feet, head, breast and sides slashed and cut to bits, he lay carved like a sacrificial victim. For it was the will of justice that the butcheries which she wrought on his single body should be as numerous as the number of the Jews whom he unlawfully put to death.
[190] והדם שפרץ מרוב העורקים אשר נחתכו אחד אחד, הציף את כל המקום ההוא. וכאשר נסחב הפגר אל הבור החפור התפרקו אבריו ברובם ונתפרדו הגידים המהדקים ומקשרים את כל הגוף.¹¹²
footnotes: ¹¹² מראשית תאור העונש אשר סבל פלאקוס (סעיף 115) עד סופו עובר כחוט השני הרעיון שאלהים נפרע מן הפּושעים מדה כנגד מדה, וכך מזכיר גם הפרט האחרון (התפוררות גוף פלאקוס) את ריסוק איבריהם של היהודים אשר נהרגו בהסכמתו החשאית של הנציב (סע' 71), והוא הדין ביתר הפרטים. מענינת מאד השקפתו המקורית של המלומד הידוע ווילקן על הספר "נגד פלאקוס". Ulrich Wilcken, Zum alexandrinischen Antisemitismus der Sächsischen Gesellschaft der Wissenschaft XXVII 783 מוצא בתאור נגד פלאקוס אצל פילון עקבות ההשפּעה של ספר דניאל. כנבוכדנצר כן גם פלאקוס גולה מכל ארצות הישוב, וכמוהו גם פלאקוס חי בבדידות כחיות פרא. גם תפלת פלאקוס דומה לזו של נבוכדנצר. ולסוף מזכירה פרשת התפשו של פלאקוס בעת המסבה את סעודת בלשצר בספר דניאל. זאת היא דעת ווילקן, ברם מסופקני מאד, אם ווילקן קלע אל המטרה, כפי שחושבים מקצת מלומדים. בענין המפוקפק הזה חשובה לפי דעתי העובדה שפילון אינו מזכיר את ספר דניאל אפילו פעם אחת בכל ספריו המרובים, וקרוב לודאי, שלא ידע את הספר הזה בכלל.
[190] The whole place was flooded with the blood which poured out like a fountain from the many veins which one after the other were severed, while as his corpse was dragged into the pit which had been dug, most of the parts fell asunder as the ligaments which bind the whole body together in one had been rent.
[191] יסורים כאלה באו גם על פלאקוס,¹¹³ והיה לעד ולמופת, כי השגחת אלהים לא סרה מעל עם ישראל.
footnotes: ¹¹³ גם על פלאקוס. גם לרבות את סיאנוס שעל נגישותיו אשר נגש את היהודים וסופו הרע סיפר פילון בספר מיוחד אשר לא נשתמר. המתרגמים הלטיני מנג'אי והצרפתי דילונאי לא ירדו לסוף דעתו של פילון והשמיטו בתרגומם את המלה גם, החשובה מאד, כאמור. במלים האחרונות מבליט פילון את מגמת ספרו. הוא לא חפץ להורות היסטוריה סתם, אלא שאף להראות את גודל השגחת אלהים, ומכאן גם שם הספר בכתבי יד: נגד פלאקוס או על ההשגחה.
[191] Such was the fate of Flaccus also, who thereby became an indubitable proof that the help which God can give was not withdrawn from the nation of the Jews.