ויברך אלקים וכו' ויקדש אותו (בראשית ב ג). בא לפרש מה הברכה והקידוש (ב"ר פי"א א'). הביא הפסוק (משלי י כב) ברכת י"י היא תעשיר, ר"ל שעל ידי שבת שורה ברכת ד' המעשיר, ולהיות שהשבת הו"א יום מנוחה ובני אדם אין עושין בו מלאכה, רק ברכת ד' היא המעשרת וכל ששת ימי החול ניזונים מיום השבת, על כן כל המכבד את השבת נתעשר ונותנין לו משאלות לבו (שבת קי"ח ע"ב), והבן מה שאמרו בזהר (ח"ב פ"ח ע"א) אי הכי כיון דלא משתכח ביה מזונא מה ברכתא ביה, אלא הכי תאנא כל ברכאין דלעילא ותתא ביומא שביעאה תליין וכו'. וזה הוא ענין הברכה שנתברך יום השביעי שיתעשר האדם על ידה, וישפיע מזון לכל ו' יומי שבתא. וענין הקדושה הוא מה שכתוב ולא יוסיף עצב עמה, היינו שאינו נוהג אבילות. הענין ידוע שמאבילות בר מינן נחסרים המוחין עילאין מקודש, על כן כתב האר"י ז"ל שלא להניח תפילין דרבינו תם שמרמזין לקודש העליון מוחין עילאין דאבא, ובשבת אין נוהג אבילות. וזהו ויקדש אותו בהמשכת המוחין דקודש, והבן:

(ב"ר פי"א ב') וקדשו בברכ"ה. אפשר לפרש אותו הברכה שברכו במן שני העומר קדשו גם כן, שתיבת קוד"ש פירושו נבד"ל, שהעומר הנותר לשבת, נבדל בטעמו וריחו כמו שאמרו רז"ל:

וקדשו במקושש וברכו בעטיפה. יש לפרש על פי מה שאמרו (תנדב"א רבה פכ"ו) למה נסמכה פרשת ציצית למקושש, שאמר משה לפני הקב"ה משום זה חטא המקושש, מפני שבשבת אין לישראל תפילין עליהם לזכור יראתך על ידם, אמר ליה הקב"ה הנני נותן לכם מצוה שתנהוג גם בשבת, היינו עטיפת ציצית למען תזכרו ועשיתם וכו' (שמות טו מ):

(ב"ר פי"א ז) אבל יעקב שכתב בו שמירת שבת וכו' נכנס עם דמדומי וכו', ירש את העולם שלא במדה. הענין הוא כי שבת הוא נקודת המרכז האמצעית, כי דה"ו מקמי שבתא, אב"ג לבתר שבתא, והשבתא הוא מרכז העגולה, ונודע דנקודת המרכז אינו בעל גבול והוא קיום כל הגבולין, והבן:

שבתא לית ליה בן זוג (ב"ר פי"א ח'). יובן מה שאמרו רז"ל כנסת ישראל יהי' בן זוגך. וידוע ענין כי היא ענין הברכ"ה כלי מחזיק ברכ"ה לישראל (עוקצין פ"ג מי"ב), והבן. ובעיקר הענין מה שאמרה שב"ת לכולן נתת בן זוג ולי לא נתת וכו', ידוע ממקובלים בסוד מעשה בראשית שהוא היוד דס"ג של עולם המלבוש שלא היה ב"ז, ונתהווה יוד האומנות ויצאה השדה חקל תפוחין ללקט אורות, והיא ענין אמרם כנסת ישראל יהי' בן זוגך, עיין בדברי המקובלים המדברים בענין מעשה בראשית ותבין: