והנחש היה ערום (בראשית ג א). מה ענין זה לכאן היה לו לסמוך ויעש לאדם וכו'. הקשה הרא"ם דלמא המקראות כסדר נכתבו, ועשיית הכתנות היה אחר החטא. ונ"ל בדוחק כוונת רש"י, דהוקשה לו דלא יפול סמיכות ענין והנח"ש בוי"ו השייכת לענין ראשון, ואלו היה סומך בזה ויעש כתנות אור, היה ניחא משום שהיו ערומים, אבל כעת לא יצדק הסמיכות, אבל אין כוונת רש"י שמהראוי שיהיה סמוך, ועדיין צריך עיון:

ערום מכל (בראשית ג א). לפי ערמתו וגדולתו וכו'. דלמה משמיענו שהיה ערום מכל. לזה משמיענו מדותיו ית' אם משפיע השי"ת לברואיו טובה יתירה מזולתו, וחוטא באותו הטובה אזי הש"י משפילו יותר מזולתו:

הוסיפה על הצווי שנצטוה אדם מהש"י, ואדם אפשר שהוסיף לה צווי הנגיעה לגדר וסיג, כנ"ל לדעת רש"י, דאם לא כן מה זה שפירש אחר כך דחפה עד שנגעה בו, הרי היא ידעה שאין מיתה בנגיעה, וצריך עיון:

לא מות תמותון (בראשית ג ד). דחפה וכו'. דהנה הקדים לומר לא מות תמותון בלא גזירה, ואחר כך אומר הטעם כי יודע וכו', וגם כפל הלשון מו"ת תמותו"ן. לזה קאמר כשם שאין מיתה וכו':

כי יודע כל אומן שונא וכו'. דיקשה מה איכפת ליה:

ותרא האשה (בראשית ג ו). ראתה דבריו של נחש וכו'. דיקשה מה ראתה, גם בהבנת טוב המאכל לא יצדק ראיה:

ותפקחנה (בראשית ג ז). לענין החכמה וכו' וסוף המקרא מוכיח. ר"ל מ"ש וידעו, ולא ויראו (שפתי חכמים): שם (בראשית ג ז) וידעו כי עירומים הם. אף הסומא יודע כשהוא ערום וכו', לפי דעתו היה לו לומר בלשונו אף השוטה יודע וכו', אלא ששינה מפני הכבוד. וגם נקט בלשון הכתוב דכנה הדבר בלשון ראיה:

שם יודע כשהוא ערום, אלא מצוה אחת וכו'. דליכא למימר כפשוטו שהבינו בושת הערום, לא הוה ליה למימר (וידעו), דהרי ידעו תמיד שהם ערומים רק שלא ידעו שיש בושה בזה, ואם כן הו"ל ויתבוששו בהיותם ערומים, נ"ל. ועוד נ"ל דדייק רש"י משינוי הלשון בניקוד ובאותיות, ששם נאמר (בראשית ב כה) ויהיו שניהם ערומים, וכאן נאמר עירומים דמשמע שנתערמו מחדש, נ"ל:

שם עלה תאנה (בראשית ג ז). הוא העץ שאכלו ממנו, דאם לא כן מה אשמועינן ומה נפקא לן איזה עץ היה:

שם ומפני מה לא נתפרסם וכו'. קישור הדברים דבשלמא אי לאו תאנה הוא, איכא למימר דמשום הכי לא נתפרסם, דשוב אינו בעולם ואינו בנמצא, על כן מה אהני לן פרסומו כיון דלא נדע מה הוא. אבל כעת דפריש דתאנה היה, ותאנה הוא בפרסום והכל יודעין בו, יקשה שפיר, נ"ל:

אשר נתת עמדי (בראשית ג יב). כפר בטובה. דאם לא כן לא הוה ליה למימר רק האשה נתנה לי:

כי עשית זאת (בראשית ג יד). מכאן שאין מהפכין בזכותו של מסית. דלא שאלו כמו לאשה מה זאת עשית, רק כי עשית זאת ומסית אתה, ואין לך שום זכות לפטור, על כן ארור אתה וכו':

שם העמידו רז"ל (בכורות ח' ע"א) מדרש זה וכו'. על שם ימי עיבורו של חיה קטנה היינו חתול נ"ב יום, וימי עיבורו של בהמה היינו חמור שנה, נמצא בהמה נתקללה יותר מחיה שבע פעמים, ואם כן נחש יותר מבהמה גם כן שבעה הרי שבע שנים. ומה שיש לדקדק על מדרש רבותינו זה, עיין ברא"ם ומפורשים ולקצר באתי:

ארורה האדמה בעבורך (בראשית ג יז). עיין מ"ש לעיל אצל בריאת האילנות ששינתה הארץ:

חוה (בראשית ג כ) נופל על לשון חיה, כאשר תאמר מה הוה לאדם וכו'. עיין בשל"ה:

מדובקין על עורן. ופירש כתנות עו"ר (בראשית ג כא) כתנות על עורן. ולפירוש הב' כתנות של עור:

היה כאחד (בראשית ג כב). הרי הוא יחיד וכו'. ואם כן פירוש לשון היה כלשון הוה, ופירושו הרי הוא ואיני יודע דוגמתו. (עד כאן מועתק מספר קהלת יעקב בסופו מהשמטות לאגרא דכלה):