ועשרתי עסקין דברא בין שמשתא. בא לתרץ מה שהקשו חז"ל (ב"ר פ"י ט') ביום השביע"י (בראשית ב ב), ביום הששי מיבעיא לן. ומתרץ דגם בין השמשות שהוא ספק שביעי ברא עשרתי עסקין, וביום השביעי נח מכולם כמ"ש לעיל:

ועתי"ד למעבד. ר"ל שברא השם יש מאין ונתן בהם כח להבראות בכל פעם יש מיש הכל בכוחו ית':

וענ"ן יקר"א הוה נחית מתחות כורסיא יקירא ומלי מיא מן אוקיינוס והדר סליק מן ארעא. דהוקשה לו שינוי בפסוק מאר"ץ לאדמ"ה (בראשית ב ו). גם הוקשה לו תיבת יעלה דהיה לו לומר עלה. על כן פירש דהכי פירושו ואד יעלה, ר"ל מה שהאד עולה, הוא מן הארץ (העליונה כסא הכבוד) שמשם ירד הענן אל מי האוקיינוס, ועל ידי כך יעלה מן האדמ"ה והשקה אותה, נ"ל:

בתרי"ן יצרין. דייק כרז"ל (ברכות ס"א ע"א) וייצר (בראשית ב ז) בתרין יודין. ודבר עפרא מאתר ביתא מקדשא, גם כן כרז"ל (סנהדרין ל"א ע"א) דייק עפ"ר מן האדמ"ה, והוא הוסיף מארבע"ת רוח"י עלמ"א. נ"ל דאפשר דק"ל דגם אם נאמר כרז"ל, עדיין יקשה ה"א דאדמה למה לי, לא היה לו לומר רק מן אדמה. על כן פירש דה"א מרמזת לחמשה מקומות ארבע רוחות והאמצע, היינו מקום המקדש, נ"ל:

ופתכא מכל מימי עלמא. הגם שבוודאי אמת ונכון הוא ודבריו ברוח הקודש. עם כל זה איני יודע ההכרח במקרא. רק ברמז נ"ל ס"ת באפי"ו נשמ"ת חיי"ם ויה"י האד"ם (בראשית ב ז), ס"ת מימו"ת. לרמוז על כל מימי בראשית, והש"י יורנו האמת להבין דברי קדשו:

ובריין סומק שחי"ם וחיוו"ר. דייק זה לדעתו מדבראו ממקום המקדש (סנהדרין ל"ח ע"א), שהיא מקום הכולל לתלת דרגין "חסד "גבורה "תפארת אשר ירשו אברהם יצחק ויעקב, והבן. והבן עוד שיסוד העפר כולל השלשה יסודות שעליו שם "א"מ"ר אש מים רוח, והם תלת גוונין אדום לבן ירוק:

והות נשמתא בגופא דאדם. עיין מ"ש באונקלוס:

לאנהרות עיינין ולמצתות אודנין. גם כן איני יודע ההכרח במקרא. ואפשר שהוא רק בדרך מוסר, היות שצריך האדם בכלים האלה לעבוד את השם שברא בו הטובה הזאת, ובזה ינצלו כל האיברים מעבירות, ולהיפך כל עסקי האברים הללו בעבודתו ית', אזי כל האברים יתלוננו בצל החכמה. וזה היה חטא אדם וחוה שנתפתו בראיה ושמיעה, ששמעו לעצת הנחש ותרא האשה וכו' (בראשית ג ו), וכן נאמר בעונשו (בראשית ג יז) כי שמע"ת לקול אשת"ך:

ואיתנציב במימרא די"י. כי לא יתכן לומר בהשי"ת לשון נטיעה, והכל במאמר עשה. על כן פירש במימרא:

לצדיקייא קדם בריית עלמא. עיין מ"ש באונקלוס, והתרגום הלז פירש יותר, ויצדק כמ"ש עיין שם:

כד ברייה. כוונתו לתרץ אשר יצר (בראשית ב ח) יתר בפסוק. לכך מפרש אשר יצר, ר"ל תיכף שבראו להורות חסדו ית' שעדיין לא הריח שום מעשה טוב, אף על פי כן הניחו בגן עדן:

רומיה מהלך חמש מאה שנין. אפשר דייק מהה"א היתירה, דהיה לו לומר ועץ חיים (בראשית ב ט), והה"א מרמזת שהיה במספר ה"א בחשבון היותר ה גדול בהחזרתו לשרשו לנעוץ סוףו בתחילתו שהם אלף לאלף ו, והבן:

ואילן דאכלין פירוהי ידעין בין טב לביש. ובנוסח הירושלמי כל מאן דאכיל מיניה מפרש בין טב לביש. נ"ל דהנה על ידי עץ הדעת נתעורר הרע שהיה בכח ונתעורר בפועל, ולא יתוקן הרע שישוב לטוב גמור עד עת בא משיחנו במהרה בימינו, ואז יהיה ביותר שאת כמו קודם החטא, כי קודם החטא לא התעורר עדיין הרע, מה שאין כן בעת שיתוקן הכל והיה גם מהרע טוב גמור, אז יהיה ביותר שאת, עיין בשלה"ק בסוד הברייתא קורין לאלפין עיינין, בכתנות עור או"ר ועו"ר (זוהר ח"א ל"ו ע"ב), כי עין בעין יראו בשוב ד' את שבות ציון (ישעיה נב ח). והנה בעת זה כל האדם להפריש בין טוב לרע ולילך אחר הטוב ולסור מהרע עד עת בא משיחנו, אזי הפעולה הוא רק לדעת ענין הרע ולהפכו לטוב גמור. וזה ענין ב' הנוסחאות, דבנוסח הירושלמי מדבר מזמני ימות עולם שעדיין לא נתגלה משיח צדקינו, על כן מפרש מפר"ש בין ט"ב לבי"ש, ובנוסח דידן מפרש בעת תיקון העולם לימות המשיח, שהיא לדעת ענין הרע ולהפכו לטוב גמור, על כן פירש ידעין בין ט"ב לבי"ש, והבן עיין בשל"ה ותבין:

ודהב"א דארעא ההי"א בחי"ר. דק"ל וכי יש זהב שאינו טוב. על כן מפרש טו"ב (בראשית ב יב), דר"ל טוב יותר ומובחר משאר הזהבים:

ודבר י"י אלקים (בראשית ב טו). ובנוסח ירושלמי ונס"ב. והנראה על פי מה שכתבו חכמי האמת כיון שהיה אדם בגן עדן, ואם היה מתקיים כך האיך היה באפשר לפעול פעולות מוגשמים להוליד בדומה וכיוצא. ותירצו דהיה כמו שאדם דר בבית ועליה, וכשהיה הרצון לפעול הפעולה מוגשמת, אזי היה יורד לעולם הזה והיה מתלבש בלבוש מוגשם, והיה פועל פעולות המוגשמות, כענין המלאכים שמתלבשים בלבוש גשמי כשיורדים לעולם הזה. ואחרים פירשו שהטבע הפועל אלקי בתוכו ברוחניותו פועל יוצא מכח להוליד בדומה, והבן. ובזה יובנו ב' הגרסאות, לגירסת ודב"ר פירושו הנהגה שהנהיגו הקב"ה לגן עדן, ובאמת מצטרך לשוב עוד לפעול פעולות מוגשמות בעולם הזה בכל עת. ולגירסת ונסב פירושו לקיחה, היינו שלקחו לגמרי, כי היה יכול לפעול פעולתו הכל ברוחניותו, נ"ל:

מן טוור פולחנא אתר דאיתברייא מתמן. ובנוסח ירושלמי לא נמצא זה. אפשר דשניהם דייקא מתיבת האדם דהה"א מיותרת, דלנוסח דידן בהה"א במקום החמשי, דהיינו המיצוע שבארבע קצוות היינו מקום המקדש. ולירושלמי אדרדבה הה"א מרמזת לכל החמשה מקומות שהיו בכולם פעם כאן ופעם כאן:

למהוי פלח באורייתא ולמינטר פקידאה. ובנוסח הירושלמי למהוי פלח באורייתא ולמיטור. והנ"ל דלפי נוסח דידן פירוש לעבד"ה (בראשית ב טו), הוא בחינה עיונית שבתורה עשין ולאוין. ולנוסח ירושלמי קאי הכל על בחינה העיונית שבתורה, כי במעשה לא היו עדיין ופירש לעבדה עשין ולשמרה לאוין, נ"ל והבן:

תהי חייב קטול. פירושו כפשוטו כי באמת לא מת ביום שחטא, ע"כ פירושו מות תמות (בראשית ב יז) תהא חייב מיתה ויחתך הגזר דין תיכף עליך:

דיהא אדם דמיך בלחודוה"י. דהוקשה לו וכי ברא הש"י דבר שלא טוב. על כן פירש דבוודאי בריאתו היא טוב מאוד, רק דזה ענין חדש לענין שיהיה שוכב לבד זה אינו טוב, על כן ברא עזר כנגדו (בראשית ב יח):

לא אשכח ע"ד השת"א. כי לפי פשוטו נראה דהש"י מחפש ומבקש עזר לנגדו ולא מצא, וזה לא יצדק ולפניו נגלו כל תעלומות. וזה שפירש כפשוטו לא היה מוצא עדיין עזר כנגדו, ר"ל שלא נבראת עדיין העזר:

שינתא עמיקת"א תרדימ"ה. פירוש הוא שינה כבידה, דאם לא כן היה לו לומר שינה:

היא עילאה תליסרת דמסטר ימינא. ידוע הוא על פי חכמי המחקר שאותה הצלע חסירה בטבע מחשבון הצלעות:

הדא זמנא ולא תוב תתברי איתתא. פירש זאת הפעם (בראשית ב כג) כמו שפירש רש"י להדא חמי למקרא אתתא. ק"ל דהרי קרא לה שם אחר כך חוה (בראשית ג כ). לזה קאמר דהכי קאמר לזאת מהראוי לקרותה בדרך כלל לכל הנשים אש"ה, אבל אין זה שם הפרטי, כי חוה תקרא:

והוו תרויהון חכימי"ן וכו' ולא אמתינ"ו ביקריהון. לא רצה לפרש כפשוטו ערומים בלי לבוש (בראשית ב כה), דהוקשה לו למה לו להודיע לנו כל זה בתורתנו הקדושה, ואי כפירוש רש"י להודיעך מאיזה עצה קפץ הנחש עליהם על שהיו ערומים ועסוקים בתשמיש, יקשה דאם כן למה עשה הש"ית זה שיהיו ערומים בלי לבוש, ועל ידי זה יבואו לידי מכשול לפיתוי הנחש ולפניו נגלו כל תעלומות, והוא מדרך אב הרחמן הרוצה בתקנת ברואיו להמציא להם לבוש למחסה ולמסתור, זה מה שנ"ל: