שרע בדיבורא. ע' במראה הפנים שכ' ראיתי בס' א' נקרא מעריך שפי' בדיבורא כמו בדברא כלומר כשיצא החוצה וראה מקום הקברות נתן אל לבו ונעשה מעונה וחלוש ושרע ונפל לארץ ואני תמה ע"ז ואיך עשה לר' זעירא כא' מנמוכי רוח ודכי הלבב כל כך והוא עצמו ר' זירא כו' והוא הנקרא קטינא חריך שקי על שהיה רגיל לנסות עצמו באש הבוערת כו' וכעת יתפעל בראותו מקום הקברות אתמהא עכ"ד. והנה מלבד שאין זה זרות כל כך לומר שר' זירא נתפעל כל כך בחשבו יום המות כי הוא היה חלש בנראה מש"כ עירובין (כ"ח ב) ר' זירא כי הוה חליש מגירסי' כו' ותענית (כ"ז א') אמר ליה ר' ירמיה לר' זירא ליתי מר ליתנו אמר ליה חליש לבאי נראה קצת שהיה חלוש בטבע ורק כשהיה בא לידו דבר עבירה אז התאזר בכח רב. אולם אני תמה על הפני משה שלא השגיח יפה בדברי המעריך דז"ל שם. ר' זעירא שרע בדיבורא פי' נפל בשדה בשובו מבית החיים והרואים חשבו שמחסרון כח נפל ובאו להקימו ואז ראו שלא נפל מחולשא אלא שברצונו נתעכב שם ושאלוהו למה ישב שם ויען ויאמר כדי לחשוב בענין מיתה עד כאן לשונו מבואר שרבי זעירא לא נחלש כלל מזה רק שהאנשים טעו וחשבו כן אבל הוא באמת לא נחלש כלל ואתי שפיר:

כל מצוה שאדם פטור כו'. ע' במראה הפנים שהביא שהרשב"א גרס שאין האדם פטור. אולם ראיתי בערוך (ערך ברך א') שהביא דברי הירושלמי האלו והעתיקם כפי הנוסחא שלפנינו:

ר' יוסי ור' יודא בן פזי היו מתיבין אמרו לא מסתברא כו' ע' ברא"פ שפי' מתיבין בלשון שאלה ולא נמצא ישוב ע"ז, אולם ראיתי בהר"ן פ"ד דר"ה שגרס הוי יתבין ואמרי כו' ע"ש. ועמ"ש התפארת ישראל במגילה (פ"א מ"א) בחידושים יע"ש:

התיב ר' יעקב דרומיא הרי ת"ת כו' סוכה אפשר לה ליבטל כו'. ע' בפני משה שפי' דת"ת כשיש פטור משא"כ סוכה דגם כשישן חייב וכן פי' בחרדים ובשערי ירושלמי דלא כהרא"פ. וע' בברכי יוסף בא"ח (סי' מ"ז סק"ו) שכ' וז"ל ונראה להביא ראיה לדעת ר"ת דשינת לילה לא הוי הפסק מהא דאמרינן בירושלמי פ"ג דברכות ה"ג ת"ת א"א להבטל ואם איתא דשינת לילה הוי הפסק מאי פריך מת"ת הדי בכל לילה שאדם ישן הוי הפסק ומ"ט מברך ביום א"ו דסובר דשינת לילה לא הוי הפסק עכ"ל, ובאמת אינו הוכחה כלל ואדרבה מוכח ההיפוך דזה תירוצו של הירושלמי דבת"ת הוי השינה הפסק משא"כ בסוכה ויוכל לחיות דר"ת פי' כפי' הרא"פ ושאר פוסקים פירשו כפי' הפני משה וא"ש. וראיתי בס' מכתב לחזקיה (בשו"ת סי' ד' די"מ ע"ג) שכ' וז"ל ותו דאעיקרא תירוצו של הירושלמי לא זכיתי להבין דלפי הנראה איפכא מסתברא דכיון דת"ת א"א ליבטל איבעיא לן למימר דלא חשיב הפסק דכיומא אריכתא דמיא כו' ובסוכה דאפשר ליבטל הל"ל דהדר דינא למיחוי כלולב לברך בכל יום ובירושלמי משני איפכא וצ"ע עכ"ל ולק"מ דהפי' בירושלמי דבת"ח מפסיק שינה משא"כ סוכה וז"ב:

ובלבד שלא יזכיר אזכרות. וכ"ה בבבלי (דף כ"ב) ומזה יש ללמוד למה שנחלקו הט"ז והמ"א דהט"ז בא"ח סי' תרכ"א ס"ל דמותר להגות השם כשלומד בתלמוד והמ"א בסי' רט"ו ס"ל דאסור ומהבבלי והירושלמי משמע דמותר. שוב דאיתי בשאילת יעב"ץ (ח"א סי' פ"א) שכ"כ והביא ראיה הזאת. וע"כ תמיה לי על ס' דרושי רח"כ בראש הסופר שכ' דבשאילת יעב"ץ כ' שאביו הח"צ לא הקפיד לומר השם בעת למודו. ואמנם אדמו"ר הג' נ"י הראה ש"ס מפורש להתיר בברכות דכ"ב כו'. וצ"ע שלא הביאו זה כולם עכ"ל. ומהתימה ממנו שהרי כן מבואר בשאילת יעב"ץ הראיה הזאת. אולם מצאתי בתשב"ץ קטן (סי' תכ"א) שכ' וז"ל ואינו קורא שם של ד' אותיות בתלמוד כ"א השם עכ"ל מבואר כדברי המ"א וע' שו"ת מים חיים (חא"ח סי' כ"ב) שלא ראה כל דברי הפוסקים שהבאתי:

מנעריו כתיב משעה שהוא ננער ויוצא לעולם. ע' ביפה תואר שכ' וז"ל שעה שהוא ננער מ"מ קודם שאוכל כזית דגן אין בו דעת לחשוב ברע ואין יצה"ר שבו יכול להרע כלל עכ"ל ובזה א"ש דברי המ"א (סי' פ"א סק"א) שכ' דטוב להרחיק מצואת קטן אפילו בן ח' וראיתי להחוקי חיים (אות צ' ס"ק ל"ג) שתמה עליו מדברי הירושלמי האלו דיצה"ר נכנס במעי אמו וא"כ הוי מדינא ואפי' פחות מבן ח'. וכן ראיתי להחיי עולם (דפ"ה א') שתמה כן על המ"א אולם לפי דברי מהר"ש יפה האלו א"ש דברי המ"א וע"כ כ' דאינו אלא חומרא בעלמא:

אמר ר' אמי מסוף ריח רע ד' אמות כו'. ע' בס' המפתח לר"נ גאון במסכת ברכות (דף י"ז ע"ב) דגרס כאן אמר רב חסדא וזה כדעת רב חסדא בש"ס דילן (כ"ה א') אולם לפי נוסחת הר"מ ההובא במגדל עוז ה' ק"ש (פ"ג ה"ב) דמפיך הגירסא בבבלי מר"ה לרב חסדא ומר"ח לר"ה עכצ"ל דלא גריס כאן רב חסדא רק ר' אמי כגירסא דילן ובסיום הירושלמי כהדיא ר' לייא וחברייא כו' איתא בס' המפתח ר' בא וחברי' אולם בחי' הרשב"א בברכות (כ"ה א') איתא כנוסחתינו:

כיון ימא לטיגנא. ע' בראב"ד ה' ק"ש (פ"ג הי"א) שכ' וז"ל בירושלמי דוקא לאלתר שהרוק עומד בעבי' אבל לאחר שעה שהרוק נימק הצואה מתגלית עכ"ל וראיתי בספר חוזק יד (דף נ' ע"ב) שכ' ולענד"נ שהראב"ד הוצא זה מהירושלמי דקאמר כו' מן ימא לטיגנא וסובר הראב"ד ז"ל מן ימא לטיגנא פירושו כאדם המוציא דג מן הים ומטגנו לאלתר וזהו מה שאמר דוקא לאלתר עכ"ל וכמה רחוק פירושו ואין להאריך והברור דהראב"ד פי' כמו שפירשו הר"ח והרא"ש דכוונתו כמו שמן ימא לטיגנא שהמה ב' מקומות הקרובים זה לזה וזהו כוונתו לאלתר וז"פ. ומ"ש החוזק יד לפרש לדעת הר"מ הירושלמי אין מן הוצרך לדחותו. והוא בעצמו הרגיש בזרות פירושו ומ"ש שהקשה לפי' הראב"ד בהירושלמי כו' לא נמצא שם כלל מה שהקשה וגם לפי מה שפרשתי לדעת הראב"ד לא קשיא כלל. ומ"ש דהא מלבד פי' הראב"ד יש פירוש אחר. לפי מ"ש אין כאן פי' אחר והמה שפה אחת ודברים אחדים:

כל עמא מודיי בההין דרקיק אצטלין דהוא אסור בש"ע א"ח (סי' צ"ז) מבואר דאם צריך לרוק בתפלה דמבליעו בכסותו בענין שאין נראה וכתב הא"ר שלא ירוק בבגד העליון שנראה בו הרוק וקשה לכאורה דהא בש"ס ברכות דכ"ד איתא דמבליעו בטליתו. וכ"ה ברמב"ם פ' י"א מהל' תפלה דמבליעו בטליתו או בבגדו ומדכ' או בבגדו משמע דטליתו ממש והוא הוי בגד העליון אולם נראה דהא"ר הוציא זה מדברי הירושלמי בכאן וכמבואר בתר"י דבאיצטלא דהוא בגד העליון אסור. אולם מצאתי בחי' הרשב"א בברכות (כ"ד א') שגרס בשם הראב"ד בירושלמי מותר א"כ מבואר דגם בבגדד העליון מותר וכמשמעות ש"ס דילן ועמ"א וא"א בסי' צ"ז. והמפרשים לא הערו:

ריב"ל אמר הרוקק בביהכ"נ כרוקק בבת עינו, עי' במראה הפנים שכ' ומאי דאמר ריב"ל הרוקק בביהכ"נ ליתא דהא אמר רבא בפ' הרואה שהיא מותר עכ"ל ואשתמיטתי' מ"ש הר"ר מנוח והובא בכ"מ (פ' י"א מה' תפלה ה"י) דההיא דירושלמי דמותר לרוק בבית הכנסת לא פליג אגמרא דידן דהתם בשעת תפלה דוקא עכ"ל. א"כ לא נדחה מימרא דריב"ל מחלכה. ותו נעלם ממנו דתר"י פ' מי שמתו גרסו כאן כל הרוקק בביהמ"ק כו' ע"ש וא"כ לק"מ. וראיתי להברכ"י בא"ח (סי' קנ"א סק"ח) שהביא תשובת הר"ש בן הרשב"ץ דרקיקה אסור בביהכ"נ ולמר מזה למנעל ע"ש מ"ש ע"ז ונראה שגם הוא לא ראה דברי הר"ר מנוח הנ"ל: