בתחילה צריך לומר אני פלוני כו'. כ' הפ"מ לכתחלה צריך לכתוב אני פלוני שמיהודא עם כל שם שיש לי בגליל הואיל והוחזק כאן בב' שמות כו' ולפי פירושו כ' במראה הפנים שהירושלמי הזה הוא דלא כהלכתא דסובר דמקים הכתיבה הוא העיקר ומקדימין אותו למקום הנתינה דלא כמו דאיתא בגיטין (ל"ד ב') דמקום הנתינה עיקר ולפ"ז תקשה על הרשב"א בחי' שם שכ' דבתוספתא מבואר שמקום הכתיבה הוא העיקר אמאי לא כ' דגם בירושלמי מבואר כן וביותר תקשה על הרא"ש פ' השולח שכ' להוכיח דמקום הנתינה עיקר מהירושלמי הזה ע"ש דהא אדרבה מבואר בירושלמי דמקום הכתיבה עיקר אולם בחנם עשה הפ"מ מחלוקת בין הבבלי להירושלמי דבתוספתא דהגירסא שם אני פלוני שביהודא ושם דגליל עמו וכיון דכתוב שביהודא מבואר דעומד ביהודא ששם הכתיבה והאשה היא בגליל ושם מקום הנתינה ע"כ מוכח דהתוספתא חושבת עיקר למקום הכתיבה אבל בירושלמי דהגירסא שמיהודא שפיר י"ל דעומד בגליל ששם מקום הכתיבה וכותב אני פלוני שמיהודא ושם דגליל עמו וס"ל ג"כ דמקום הנתינה עיקר והבן. גם מה שפי' הפ"מ הגע עצמך טעמא דמתני' מפורש. תמהני דלמה נטה מפי' הרמב"ן בחידושיו שכ' וז"ל פי' קס"ד שיכתוב בפי' אני פלוני דמתקרי פלוני ופריך מה הועילו חכמים בתקנתן אם כותב שמות אחרים אלא כותב איש פלוני עם כל שמות שיש לו סתם וכל שום אחרין דאית ליה עכ"ל וצ"ל דגם הר"ן פי' כן דאל"כ אין הבנה לדבריו. ע' בשדה יהושע בגיטין פ"א. וע' שו"ת הרא"ש (כלל ט"ו סי' ד') וכ"ז נעלם מהפני משה:

היוצוא בשן ועין בניו עבדים והיוצא משום ייאוש בניו בני חורין כו'. בשו"ת שנות חיים וסי' שד"ם) דחק א"ע מאד בביאור הירושלמי הזה ולבסוף מיירי בבניו שהיה לו מקודם והמעיין יראה שדבריו תמוהים. ומצאתי בא"ז בתשובה (סי' תשנ"ט) שר' שמחה הביא הירושלמי הזה ופי' דמשום דמעוכב גט שיחרור לכן בניו עבדים דקרינן או חופשה לא ניתן לה ופליגי האמוראים בירושלמי אם מעוכב גט שיחרור או לא ע"ש ומבואר דקאי על הבנים שנולדו אח"כ ובמה שאיתא בירושלמי הואיל ולא שחררתה התורה כו' נ"ל לפרש עפ"י מ"ש התוס' סוכה (ל"ב ב' ד"ה וקרקע) לפרש דברי הירושלמי (פ"ז דכלאים) דהא דיש יאוש לקרקע אינו אלא מדרבנן ע"ש באורך ובתוס' דרבנן (אות קנ"ט) ועל פי זה יש לומר כיון דעבד איתקש לקרקע אם כן היאוש בעבד אינו אלא מדרבנן ואם כן זו כוונת הירושלמי דיאוש כיון דאינו מן התורה לכן לא מהני לגבי הבנים ואולי זה הפלוגתא שבין האמוראים שנחלקו אם היאוש הוא מן התורה אי רק מדרבנן והבן:

כל נדר שידעו בו רבים. כ' הפני משה בד"ה ר' יהודה עשרה מישראל או יותר. תמהתי למה פי' נגד ההלכה דבטוש"ע יו"ד סי' רכ"ח מבואר דרבים הם שלשה. וכ"ה בבעל העיטור (אות כ' כתובה) ואמת שהר"מ בפי' המשנה והרע"ב כ' ג"כ בהפ"מ ואולי פסקו כן לדינא אולם הפ"מ לא ה"ל לפרש נגד ההלכה דרבים הם ג' [ועי' בש"ס גיטין (דף מ"ו א') דרבים הם שנים וכן יש פוסקין כן וכמ"ש הב"י שם וכן ראיתי בפסקי תוס' נדרים סי' נ"ד ובפסקי תוס' שבועות סי' כ"ט וצל"ע דבתוס' כ' דאין ללמוד מכאן דרבים הם שנים דדעת הקב"ה שאני וא"כ מדוע פסקו בפסקי תוס' מה שדחו התוס']. וראיתי להמראה הפנים בגיטין (פ"ה ה"ו) שכ' על מ"ש הכ"מ (פ"ה מה' איסורי מזבח) לתמוה על הר"מ שהשמיט הדין בנודע לרבים שהיא גזולה אינה מכפרת כמה הם רבים וע"ז כ' המראה הפנים דכבר ביאר רבינו בפ"ז מה' נזיר דרבים הם ג' ולדעתי אין ראיה מזה דנראה לדעתי מה דאיתא בירושלמי שם אחר דאמר ר"ל דרבים הם ג' ר' אבין בשם ר' יונתן והבאתם גזול את הפסח ואת החולה מה פסח וחולה בגלוי אף כל בגלוי נ"ל דר' אבין פליג על ההוא דר"ל דסובר דסגי בג' והוא סובר דצריך עשרה בכדי שיהיה בגלוי ושוב ראיתי להתוי"ט והשדה יהושע בגיטין (דף י"ג א') שפי' כן א"כ ה"ל להר"מ לבאר כאן בכדי דלא נטעה ללמוד מפסח וחולה ויש לדחות ואח"כ נדפס שירי קרבן ע"ש מ"ש בזה:

מהו קנין נכסים כו'. במראה הפנים השיג על התוי"ט פ"ק דע"ז שכ' דכשנגמר ביד העכו"ם כ"ע מודו דיש קנין והביא ראיה מירושלמי שם ע"ש. אולם לפמ"ש בס' כפתור ופרח (ד"ז ע"ב) דפי' הירושלמי דנ"מ לגזילה וכן פי הר"א פ"ד דדמאי א"ש דברי התוי"ט. והן אמת שהכ"מ (פ"א דתרומות ה"י) פי' כהפ"מ וכ"ה בשו"ת ר' בצלאל אשכנזי (סי' ע"ט) אך זה פי' להר"מ אבל להראב"ד בהשגות דס"ל דגם כשנגמר ביד העכו"ם חייב שפיר קשה ליה להתוי"ט והבן: