תמן התורה אסרה עליו ברם הכא האי אסרה עליו כו'. כ' הפ"מ דכיון דהוא בעצמו הגורם לאוסרה עליו לכן לא חשיב אותו והוא דחוק ולא ראה ברמב"ן ורשב"א וריטב"א בחי' לרפ"ק דיבמות שכ' הפי' דהיכא דאיסור אחר גורם לאוסרה עליו לא עקרי צרת ערוה והצרה מותרת:

רבי יעקב בר אחא בשם ר' ינאי אפי' ריח פסול אין בה עיין פני משה שפירש דקאי אמגרשה חוץ מפלוני. אולם ראיתי בשאלות ותשובות מהרי"ט (ח"א סי' נ') שהסכים הש"ס ירושלמי לבבלי דסוברת דבזה פסולה לכהונה אך זה קאי אכנסי שטר חוב זה עיין שם שהאריך לבאר הירושלמי בדרך יפה. והפני משה לא ראה דברי המהרי"ט האלו. ועיין מה שכתב השדה יהושע (דף ק"ח ע"א) ע"ש:

רבי אליעזר בי רבי יוסי בעי קומי רבי יוסי כו'. ראיתי להבני יעקב (דף ק"מ) שכתב בביאור הירושלמי שהקשה דכי היכא דגט א' לב' נשים לא מהני משום דכתיב לה ולא לה ולחברתה ה"נ ב' גיטין ואשה אחת לא תהני ופריך והא תנן נותן ב' לא' ומשני התם הי' כתוב מתחלה לשם כריתות ותערובות הוא שגרמה אבל ב' גיטין שנכתבו לשם ספק לא נכתבו לשם כריתות ומשני כיון שנמסר אח"כ לידה שרי וא"כ קשה על טעמא דמהרנא"ח שכ' בב' גיטין דהוי ברירה דהא כיון דנמסר אח"כ לידה לא הוי ברירה וכן הקשה על המהרי"ל יע"ש באורך ולענ"ד אינו קושיא כלל דפי' הבני יעקב בירושלמי הוא תמוה חדא דמאי הקשה דלא תהני ב' גיטין לאשה א' כי היכא דגט אחד לב' נשים הא שם איכא מיעוטא וכאן ליכא מיעוטא ועוד דבאמת אין דעתינו כ"א על גט א' ומחמת ספק עושין כן א"כ לא הוי רק גט א' ועוד דהירושלמי הזה הובא ג"כ בפ' כל הגט ה"א ושם א"א לפרש כן יעו"ש וע"כ הנכון כפי' הפ"מ ולפי ביאורו אין זה ענין לההיא דמהראנ"ח ומהרי"ל ולק"מ:

אני אומר אפי' בעד אחד ודיין א' מקיימין כו'. כ' הש"ק וז"ל כ' הב"י סי' מ"ו מחודש ט' בשם תשובת הרשב"א שטר שכתוב בו הנפק אם גובין בו אע"פ שאין מכירין חתימות הדיינין כו' אלא שבירושלמי משמע שא"צ קיום ועליו סמך מי שאומר שגובין בו ואינו אין לנו אלא גמרא שלנו ע"כ ותימה אנה מצא הרב הזה משמעות בירושלמי אדרבה כולה סוגיא מבוארת שצריך קיום ומהא דפלוני אם עד ודיין מצטרפין או לא נמי מוכח כן והיא גופה הראיה שמביא הרשב"א מגמ' בבלי וצ"ע עכ"ל. ובאמת צדקו דברי הרשב"א. דהנה בחי' הרמב"ן לכתובות (דף כ"א ע"א) ובחי' הריטב"א שם ותשב"ץ (ח"א סי' קע"ג) (וח"ג סי' כ"ב) הביאו הירושלמי ממס' שבועות פ' בתרא דאיתא התם ר' יודא אומר פרוזבל המקושר הדיינים חותמין מבפנים והעדים מבחוץ אמרו לו אין מעשה ב"ד צריכים קיום ומזה כ' הרמב"ן שלמדו דהירושלמי ס"ל דאין מעשה בית דין צריך קיום והתשב"ץ הביא שהרשב"א הקשה מההיא ירושלמי להירושלמי דגיטין דשם משמע דצריך קיום וחילק בין בית דין מפורסם לאינו מפורסם וא"כ א"ש קושיות הש"ק. והן אמת שבירושלמי שלנו במס' שבועות לא נמצא מה שהביאו בשמו אך נאמנים עלינו הרמב"ן והרשב"א והריטב"א והתשב"ץ שכן היתה גירסתם בירושלמי ולזה הירושלמי כיון ג"כ התשב"ץ בתשובה שהביא הב"י באה"ע סי' קמ"א ע"ש:

צריכין הדיינים מכירין את הנידונין כו'. הש"ק הניח בצ"ע על מ"ש הר"מ בה' סנהדרין (פכ"ג ה"ו) דאם הדיין אינו מכיר הנידונין בודאי מה טוב דהוא היפוך המבואר כאן ומש"ש הש"ק וסתמא דמתני' דפ' ג"פ משמע כדעת הרמב"ם דתנן כותבין גט לאיש כו' ובלבד שיהיו מכירן [משמע דוקא] בגט ושובר הוא דבעינן שיכירן אבל לא בשאר דברים. משמע מדבריו דסובר לדעת הר"מ דדוקא בגט ושובר בעינן שיהיו מכירין. ובמח"כ הא ליתא דהא כתב הרמב"ם בה' מלוה (פכ"ד ה"ג) דה"ה בכל הדברים הדין כן וליישב דברי הר"ם נראה דסובר דבשעת הדין יותר טוב שלא יהי' הדיין מכיר אותו וזה מ"ש כאן. אולם בעת כתיבת הפס"ד אין כותבין אח"כ מכירין דלא יבא להערים וזה מ"ש בה' מלוה וזה ברור:

ואתיא דזקנים כב"ש כו'. עיין בא"ז ה' נדה (סי' שס"ח) שהביא פלוגתת זקנים ור"ע ההובא בבבלי שבת (דף ס"ד) וכ' ונראה בעיני דרבנן כב"ש ור"ע לטעמיה כו' ע"ש ותמהני למה תלה אותו דנראה בעיני והא מבואר להדיא כאן בירושלמי. ועיין חה"ר שם ובמשנה למלך ה' גרושין (פ"י הכ"ב) וצע"ק: