מתו בעליהן אוכלת משלו ואוכלת בתרומה ועי' בשיטה מקובצת לכתובות (דנ"ג ע"ב) שכ' בשם הרמב"ן וז"ל ונוסחא אחרת ראיתי בירושלמי מתו בעליהן אוכלת בתרומה והיא נראת עיקר עכ"ל:

לא סוף דבר הכניסה אלא אפי' היא ראויה להכניס כהדא דתניא אשתו עולה עמו אבל לא יורדת עמו בקה"ע פי' על מה דאמרו אפי' היא ראויה להכניס שהכניסה לו נדוניא רבה ויש לקנות ממקצתה שפחות להכניס ולשמשה וכן פי' הפני משה. ותמהני שבמת"כ לא ראו בר"ן פ' אע"פ ובמ"מ ה' אישות פכ"א ה"ו שהשיגו על פירש"י שפי' האי ראויה להכניס שהכניסה לו נדוניא רבה דליתא והביאו ראיה מהירושלמי הזה דפירושו דדרך בנות משפחתה בכך וכ"כ הריטב"א שם מבואר שפי' הירושלמי כשדרך בנות משפחתה כך ולא כשהכניסה לו נדוניא רבה. אך מצאתי בשו"ת ב"י חאה"ע דיני נישואין (סי' ט"ו) שכ' שאפשר לומר ולפרש ג"כ דברי הירושלמי כפירוש רש"י ומה שמסיים בה דעולה עמו ואינה יורדת אינו פי' לשון ראיה להכניס אלא שזה הדין של המכנסת נדוניא רבה הוא נלמוד מדין עולה עמו ואינה יורדת מק"ו יע"ש עוד שהוכיח כן ולפ"ז א"ש דברי הפ"מ והקה"ע אולם תמהני שלא ראו כל זה:

על דעתיה דרב כו'. ע' בפני משה מה שפי' ופי' דחוק למאד ובמראה הפנים ב' א"א להחליף הגירסא דא"כ מאי קא משמע לן לר' יוחנן ועוד מאי משלה הא בשבת נמי חייב במזונותיה עכ"ל ודבריו תמוהים דהא הכא במשרה אשתו ע"י שליש עסקינן דנותן לה קביים חיטים ותני במשנה דאוכלת עמו ליל שבת וע"ז פליגי רב ור' יוחנן דמאן דמפרש אכילה תשמיש א"כ בליל שבת היא אוכלת משלה מהקביים שנתן לה וד' יוחנן דס"ל אכילה ממש ס"ל דאוכלת משלו היינו מלבד הקביים שנתן לה צריך הוא ליתן אליה סעודת ליל שבת וז ב ונכון בפשט הירו' והגירסא מהופכת. ומצאתי בחי' הרמב"ן לכתובות (דס"ד ע"ב) שכ' וז"ל אבל בירושלמי גרסינן שמעון בר בא בשם ר' יוחנן אכילה ממש ואמרינן עלה על דעתיה דר' יוחנן אוכלת משלו אלמא למ"ד אכילה ממש משלו היא אוכלת עכ"ל מבואר שגם הוא מהפך הגירסא ודברי הפני משה תמוהים. ומתוך דברי המגדל עוז ה' אישות (פכ"א הי"א) הבנתי שמפרש דברי הירושל' הללו דקאי על מניקה דמוסיפין לה מזונות אם היא רוצה יותר פליגי אם אוכלת משלו או משלה ופי' זה דחוק וגם להראב"ד לא יוצדק זה וכמ"ש בעצמו והנכון כמ"ש וכן נראה מהרמב"ן שמפרש כן: