קונם שאיני נהנה כוי" כמ"ד לאחר האיסור. הנה ראיתי להמחנה אפרים ה' שבועות (סי' ע') שכ' ונלע"ד דהפי' דלמ"ד לאחר האיסור כלומר דאין חכם מתיר אא"כ חל הנדר מש"ה קתני נשאל על הראשון ואח"כ נשאל על השני שאין חכם מתיר הנדר עד שיחול ולמדנו מזה דאע"פ שהוא נדר א' לא אמרינן הותר מקצתו הותר כולו כל כמה דלא חל האיסור עכ"ל ובמחכת"ה לא ראה בירושלמי נדרים (פ"ו ה"ג ופי"א ה"ט) שמבואר שם להדיא דהך מ"ד דפליגי אם לאחר הנדר או לאחר האיסור המה ר' ישמעאל ור' עקיבא דפליגי אם הולכין אחר אמירת הנדר או אחר השעה שהנדר חל ולא כהמחנה אפרים שסבר דפליגי אם מתירין קודם שיחול הנדר ובירושלמי באלו המקומות מבואר ההיפוך והוא ברור. ועיין בקה"ע שכ' וקאמר הך ברייתא דתני בה נשאל בין על הראשון בין על השני אתיא כר"י דאזיל בתר חלות האיסור ואין שני הנדרים חלין באחת ולא שייך נדר שהותר מקצתו הותר כולו הלכך צריך לשאול גם על השני והך ברייתא דתני בה ואין נשאל על השני אתיא כר"ע דבתר אמירה אזלינן ואז הי' הב' נדרים כא' הלכך כיון שנשאל על הראשון ה"ל כנדר שהותר מקצתו ובטל כולו וא"צ לשאול על השני. ה"ג ברם כמ"ד לאחר הנדר עכ"ל. והנה מ"ש דגרסינן כמ"ד לאחר הנדר היא ט"ס לפי שיטתו וצ"ל ברם כמ"ד לאחר האיסור. אולם לפ"ד תקשה על הרמב"ם שפסק בה' נדרים (פי"ג הט"ז) כר"ע דאזלינן בתר האיסור ומדוע פסק בה' שבועות (פ"ו הט"ו) דצריך לשאול על שניהם וכ"פ כל הפוסקים והא לפ"ד הוי תרתי דסתרי וע"כ נראה העיקר כמו שפי' הפ"ע להיפוך וא"ש פסקי הרמב"ם והפוסקים:

ר' יוחנן אמר מפני הבושה כו'. בשירי קרבן הביא פי' הר"ן דבנודר לתועלת חבירו לא יתירו לו אלא בפניו כדי שיתבייש ממנו ויקיים נדרו והשיג עליו דהא המודר הנאה בפניו קתני משמע שאסר עליו הנאתו וע"ש עה שדחק ליישב דברי הר"ן. ובמחכ"ת לא ראה בשו"ת הר"ן (סי' י"ז) שכ' ועוד ששם בנדרים יש מי שגרס המודר הנאה מחבירו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו משמע דהא שלא בפניו מתירין לו אפילו שלא בפניו וסמכתי לפי גירסא זו לפי שאמרו בירושלמי דנדרים פ' השותפין והביאו בתוס' גיטין מטו"ך בלשון הזה המודר הנאה מחבירו בפניו כו' ר' יוחנן אמר מפני הבושה כו' והיא שיטה מחוורת ואע"פ שאינה מסכמת עם מה שכתבתי בפירושי בנדרים לפי שכתבתיה ע"פ ספרינו ועדיין לא באו לידי התוס' מטו"ך אפשר שאתקן שם מעט ואודיעכם עכ"ל וא"כ מה שדחק ליישב דברי הר"ן ליתא דהר"ן בעצמו הודה שדבריו המה נגד הירושלמי רק שהתנצל שכתב אותו קודם שראה אותו הגירסא:

הדירו אביו מנכסיו כו'. עיין בשירי קרבן שכ' וז"ל כ' תוס' בבבא בתרא דף קל"ג ע"ב בד"ה בא עליו כו' נראה לרשב"א דהאי גברא הדירו נכסיו מבניו בחייו ובמותו כו' ע"ש וקשה למה לי שהדירו במותו הא אפילו אם הדירו בחייו אסור בהן כל ימי חייו וכדתנן בבבא קמא פ' הגוזל וצ"ע עכ"ל. ולא ידעינא מאי קושיא הא אם לא הי' אומר במותו בודאי היו זוכין הבנים בלא המתנה מיונתן בן עוזיאל מכח ירושה כדאיתא במשנה בב"ק (דף ק"ח סוף ע"ב) דאם אמר בחייו ירשנו הבנים וכ"כ הרש"ל בח"ש והב"ח בהגהותיו שם והוא ברור: