ר' אמא מיקל להון שהן ממעטין משמחת יו"ט. בשירי קרבן הביא מה שהקשה המ"א בסי' תקל"ג על דברי הרמ"א שהתיר לצוד דגים בפרהסיא וכ' הוא דיצא לו להרמ"א מדברי הירושלמי ע"ש. ולדעתי לא הועיל כלל בתירוצו דמביאור דברי הירושלמי נראה דלפי שמבואר במשנה דמ"ק (פ"ב ה"ה) דמותר לצוד בצינעא וחרמי טבריא קבלו עליהם שלא לצוד אף בצינעא וע"ז מיקל להון שהם מונעים משמחת יו"ט ולא הניח להם שהחמירו מה שהוא מותר מצד הדין וא"כ מנין לנו להתיר בדגים בפרהסיא טפי מעופות וחיות ואם המשנה לא התירה בדגים רק בצינעא גם ר' אמי התיר כן ואם נימא דהמשנה לא מיירי מדגים דילמא ר' אמי ג"כ לא התיר בדגים וצ"ל דכוונת הש"ק עפ"י מה שכתוב בביאורי הגר"א (סי' תקל"ג ס"ק י"ב) ע"ד המרדכי והרמ"א שמתירים בדגים דהמשנה לא מיירי בדגים וכ' וז"ל ובירושלמי רפ"ב קבלו עליהן כו' צד הוא בחכה צד הוא במכמורת כו' אלמא מתני' בציידי דגים מיירי מדאמר בחכה וכמ"ש ותעש אדם כדגי הים כלה בחכה העלה ויאספהו במכמרתו עכ"ל. וא"כ כיון דחכה ומכמורת המה בדגים ש"מ שר' אמי מתיר גם בדגים. והן אמת שקושיות הגר"א על המרדכי לא הבנתי דהא יש לפרש להירושלמי דהמשנה לא מיירי מדגים דבדגים מותר גם בפרהסיא והציידים החמירו על עצמן אף שמותר דהא בין כך ובין כך נצרך לומר דהן החמירו על עצמן מה שמותר מן הדין וא"כ לא קשה כלל על המרדכי ורמ"א. גם מה שהכריח הגר"א דר' אמי מיירי בדגים מדנקט חכה ומכמורת אין זה הכרח כלל ונוכל לפרש דמיירי בחיות ועופות ולא התירו רק בצינעא דבתכה ומכמורת צדין גם חיות ועופות ע' פכ"כ מכלים מ"ה הרשתות והמכמרות וכ' הרע"ב שם מיני מצודות שצדין בהן חיות ועופות ודגים והר"ש כ' שם מכמורת מיני חכה וכ"ה בערוך ערך מכמר ורשתות ומכמורת פי' מיני חכין הן. מבואר דבמכמורת וחכה צדין בהן חיות ועופות ודגים וא"כ לא הועיל כלום הש"ק בתירוצו והנכון כמ"ש הגר"א שם שלא היה גורסים בגמרא ודגים. וראיתי בספר הפרדס (סי' קנ"ד) שכ' וז"ל וצדין חיות ועופות ודגים במכמורת ובחכה כדי שלא ימעט בשמחת יו"ט מבואר ג"כ מדברי' דצדין במכמורת ובחכה חיות ועופות. אולם צ"ע שלא פסק כר' אמי דמיקל להון וגם אמאי לא התנה שיהיה בצינעא ואולי דזה נכלל במ"ש במכמורת וחכה שהוא בצינעא ובחרם הוא בפרהסיא ובזה נוכל ליישב קצת דברי השירי קרבן אבל אין זה מוכרח:

אפי' בשר עגל כו'. הקשה בש"ק בפ' כיצד צולין (ה"א) דאיתא שם מכניסים עגל מקולס כו' וזה היפוך ממה דמבואר כאן ובגליון הש"ס כתב דהכא מיירי במקום שנהגו לאכול צלי ובפ' כיצד צולין מיירי במקום שלא נהגו לאכול צלי. ובאמת שכבר כ"כ הפר"ח סי' תע"ו והוא מוכרח ומזה קשיא לי על רש"י פסחים (ע"ד א') שעל מה דאיתא שם איזהו גדי מקולס דתנן פ' מקום שנהגו שאסור לאכול צלי בע"פ בזה"ז במקום שלא נהגו והיינו דהוא סובר דגדי מקולס אינו אסור רק במקום שנהגו ואף במקום הזה אינו אסור רק בגדי מקולס ובמקום שלא נהגו גם גדי מקולס מותר וכן פ' הא"ז ה' פסחים (סי' ר"ל) דבריו. והוא מהתימה דהא מהירושלמי כאן מוכח דגדי מקולס אסור אף במקום שלא נהגו. ותו קשיא עליו ממשנה דביצה (כ"ב ב') ועושין גדי מקולס בלילי פסחים וחכמים אוסרים מבואר דחכמים דהלכתא כוותייהו אוסרין ולא תליא במנהגא. וראיתי במחוקק יהודא (סי' תע"ו סק"א) שכ' שכל הפוסקים כתבו שלא כדברי רש"י ע"ש. והנה זה אמת שהפוסקים כ' היפוך דברי' כמבואר בר"מ (פ"ח מהחו"מ) ובטוש"ע (סי' תע"ו) וכן ראיתי בחי' הר"ח לפסחים וכ"ה בשאר פוסקים. אולם יותר הו"ל להעיר דמבואר במשנה ובירושלמי דלא כותיה. ועי' בא"ז שהביא פרש"י והביא לשון הירושלמי דביצה מותר לפי שאינו ממין השחיטה והקשה דאיך אפשר בביצה מקולס וכ' דאפשר לפרש דבמקולס אסור אף במקום שלא נהגו וגם עליו תקשה שלא הקשה על רש"י מהמשנה והירושלמ הנ"ל. וראיתי להצל"ח פסחים שם שכ' שדברי רש"י תמוהין מאד דמה ענין מקולס למקום שנהגו. מקולס בכל המקומות אסור ובמקום שלא נהגו אפי' אינו מקולס אין אוכלין צלי עכ"ל. וזה לא קשיא על רש"י דרש"י ז"ל מקולס במקום שנהגו ואינו מקולס מותר אף במקום שנהגו וכמ"ש הא"ז. עוד כ' הצל"ח וז"ל ועוד שרש"י כ' דתנן בפ' מקום שנהגו אסור לאכול צלי. ואומר אני לרש"י תנא תני מנהגא ורש"י קאמר איסורא והרי לא נזכר במשנה שם כלל לשון איסור וגם זה לא קשיא לרש"י דהוא אזיל לשיטתו בפסחים (ד"ב ע"ב) שכ' מאימתי י"ד אסור בעשיית מלאכה דמיירי במקום שנהגו והתוס' הקשו שם תנא תני איסורא ואת אמרת מנהגא. ועי' במגיני שלמה שם באורך דשייך מנהג גם במקום איסור כו' ע"ש וא"ש גם דבריו בכאן. ועי' במהרש"א פסחים דנ"ה ע"א ובפנ"י שם שכ' דאוסרין שייך במנהגא. ובזה י"ל ג"כ דברי רש"י מהמשה דביצה שהבאתי דאיתא וחכמים אוסרין דלרש"י י"ל דאוסרין במקום שנהגו ולר"ג אף במקום שנהגו מותר דלית ליה כלל המנהג הזה אך מדברי הירושלמי הללו מוכח שלא כפירש"י:

[כ"י] ורבנן אמרין עשירים היו בבהמה היו עולין ועי' הקה"ע דמי שאין לו קרקע אינו עולה לרגל ולכאורה אפשר ליישב זה מה שתמה החק יעקב (סי' תס"ח סק"י) על הכלבו סוף הל' חו"מ והרוקח סי' רס"ט שכ' גם הרצענין דמותרין להתחיל בי"ד ולפ"ד הירושלמי דחכמים השיבו דעשירים היו כו' והיינו משום שאין לו קרקע כו' והנה הרמב"ם השמיט דין דמי שאין לו קרקע אינו עולה לרגל ועי' בצל"ח ובנ"ב ובאחרונים הטעם וא"כ אינו הלכה וגם מי שהוא עני עולה לרגל א"כ אין תשובת חכמים תשובה וע"כ פסקו כריבר"י אולם באמת לא נהירא כן דהא בש"ס דילן בפסחים (נ"ה ב') איתא הטעם משום דאין למדין תחלת מלאכה מסוף מלאכה ולא מטעם הירושלמי וא"כ אינו תלוי כלל אם יש לו קרקע וגם מ"ש הקה"ע דמי שאין לו קרקע כו' לא נהירא דהא מי שיש לו ד' אמות קרקע חייב לעלות אף שאינו עשיר וגם מי שהוא חייב הרבה מעות על קרקע חייב לעלות אף שבאמת הוא עני ע"כ אינו תלוי כלל בזה וגם י"ל דע"ש בירושלמי דבבהמההיו עולין הוא לכאורה היפוך ממה דאיתא בחגיגה (ג' א') ובסוכה (מ"ט ב') דדרש רבא מאי דכתיב מה יפו פעמיך בנעלים כמה נאים רגליהן של ישראל בשעה שהולכין לרגל דמשמע דברגל היו הולכין אך ג"ז אינו מוכרח לפ"מ דאיתא בעץ יוסף שם בעין יעקב דהכונה שהיו הולכין מהר הבית לירושלים א"כ אינו מוכרח דהיו הולכין מבתיהן ברגליהן והנה בדברי הירושלמי הללו יש ליישב תמיהת התוס' בב"מ (כ"ח א') דאיך אמרו דהיה מהלך ט"ו ימים דהא לפי חשבון מהלך אדם בינוני ביום י' פרסאות וא"י ת' על ת' פרסה וירושלים מן הירדן מהלך יום א' נשאר עוד לט' ימים ואיך אמרו דהוא רק ט"ו ימים וע"ש ולפ"ד הירושלמי א"ש דהיו מהלכין בבהמה וליישב דברי הרוקח והכל בו והצידה לדרך (שהוא השמיט ספר וכתב רצען) נראה לפ"מ דאיתא במו"ק (י"ג א') דמקשו שם על מה דאמרו שם דלכן הג' מלאכות מותרין לפי שההדיוט תופר כדרכו וא"כ יהיה כל מלאכות מותרות משום פועל שאין לו מה לאכול ורב פפא מקשה דאלא מעתה בנין לשתרי שכן כותל הגוהה לרה"ר הותר ובונה כדרכו ורבינא מקשה דלבלר תשתרי שכן כותבין קדושין כו' אלא אמר רב אשי דבארבעה הטעם דמותר משום שהוא צורך המועד ומידי דלא צורך יו"ט לא שרי רבנן וא"כ י"ל לכ"מ דמבואר בר'מ הל' תפלה (פ"ה ה"ה) דאיכא מדינות שהולכין יחף והיינו ארצות החמין כמו בבל וכדומה וא"כ י"ל דהת"ק שבמשנה לא התיר רק הג' מלאכות הוא בארצות שהולכין יחף ולא הוו המנעלים צורך המועד אבל בארצות שהולכין רק במנעלים ובאם לאו הוי בזיון גדול א"כ הוו צורך המועד כמו מלבוש שצריך ללבוש וע"כ החירו הכל בו והרוקח והצל"ד גם רצענין דבמדינתם היו הולכין במנעלים ובאם לא היה בזיון גדול כמו שהוא הולך ערום והוי שפיר צורך המועד (ויוכל היות דהת"ק ורבר"י לא פליגי דר"י היה במדינות שהולכין רק במנעלים) וע"כ הצל"ד שהשמיט ספר לפי שהיה במדינת שפניא ששם המנהג שהולכין בשער ובלא"ה לא היו מסתפרין ולא הוו צורך המועד כלל בגלוח ע"כ השמיט ספר והכניס רצען דזה הוה צורך שאסור לאדם שיאמר לחבירו הא לך את המעות. רוקח (סי' רס"ד):

אלא שלא היו מפסיקין בין אחד לברוך. עתוי"ט פסחים (פ"ד מ"ח) שכ' שרש"י היה גירסתו בירושלמי בין אחד לואהבת וכ' דמ"מ אין למחוק הגירסא דנ"ל דהרוקח גירסתו כך היתה שכ' ב"י בסי' פ"א בשמו להפסיק בין אחד לברוך ונ"ל שע"פ הירושלמי כתב כן עכ"ל. והנה ברוקח סי' ש"כ כ' בפסיקתא פ' מקום שנהגו משמע שצריך להפסיק בין ה' אחד ובשכמל"ו נ"ל דט"ס ברוקח מ"ש בפסיקתא וצ"ל [) צ"ל בפסחים דף נ"ו א'.] בירושלמי וזה כדברי התויו"ט (או שצ"ל בפסיקתא ובירושלמי כו') ועתוס' מנחות (ע"א א') שכתבו ובירושלמי אמרינן שלא היו מפסיקין בין תיבה לתיבה ויש מי שאומר שלא היו מפסיקין בין אחד לברוך הנה הך ויש מי שאומר הוא ג"כ מהירושלמי ומבואר שהיה גירסתם כך בין אחד לברוך: