ותני דבי רבי אם נתקרבה הבהמה כו'. עי' ברא"פ ובקרבן העדה מה שדחקו בביאורו. אולם מצאתי בפי' רבינו הראב"ד לת"כ (פ' ויקרא פ' י"א ד"ה נפש) וז"ל הראב"ד ותו קשיא לי הא דתנן בשקלים פ"ב [מ"ב] הנותן שקלו לחבירו לשקול על ידו ושקלו על ידי עצמו אם נתרמה התרומה מעל ובפסקא אחריתי תנן השוקל שקלו ממעות הקדש אם נתרמה התרומה מעל ותנא (דברים) [דבי רבי] אם נתקרבה הבהמה וכז' ועלה אקשי [בירושלמי עי"ש] אפילו נתקרבה הבהמה אמאי מעל אלו גנב פרתו של חברו ושחטה סתם לא לבעלים הראשונים עלתה ושני לה במסויים של בית רבן גמליאל שהיה מתכוין ודוחפו לקופה של תרומה שלא יפול לשירים לפי שאין מועלין בשירים והרי הן כחולין אפי' לר' מאיר דאמר מועלין המסויים היה מבזין ותורמו לשמו אלמא יש מעילה בין התרומה והשירים שהרי אף בתרומה עצמה היה מעילה בין לשם בעלים והסתם משום נחת רוח בבעלים לא נגמר לבעלים עד שתתקרב הבהמה כי אז יאמר קרבו המעות לפני המקום. ובמסקנא דמילתא אקשינן ומה נהנה כלומר למאן דתני נתרמה התרומה. וא"ת מפני נחת רוח הרי אין לו נחת רוח א"ר אבין מתוך שנתנו ב"ד זמן למשכן ולא משכנו כאלו נהנה :

והשתא קשיא לי לתנא דידן מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא כיון דרישא חשיב ליה כנהנה בהקדש מפני שלא משכנוהו ומשום הכי כיון שנתרמה התרומה מיד מעל אם כן סיפא נמי אמאי בעי קרבו הבהמה. ומתחזי לי פירוקא דהאי קושי' היינו טעמא דבעינן קרבה הבהמה משום דבגזבר עסקינן שכל ההקדשות תחת ידו ואם נטל שקלו ממעות בדק הבית ושקלה לתרומת המזבח לא נהנה כלום עד שתתקרב הבהמה. וא"ת כבר נהנה שהרי הציל עצמו ממשכון הרי שנינו אין ממשכנין הכהנים מפני דרכי שלום וכל שכן הגזברים שבידם הגבוי והמשכן והכל [בידם]. אבל רישא בישראל עסקינן שנתנו למשכון וכיון שהציל עצמו בהקדש שלא משכנו אותו חשוב כמו שנהנה. ולפי ביאורו תראה דמ"ש הרא"פ דמוכח בירושלמי דגם רישא מיירי בנקרב ולפי' הראב"ד לא מוכח מידי:

[כ"י] אין תימר נשתנה למחשבת פסול. נ"ב עמ"ש הש"ק פסחים פ"ה ה"ב:

[כ"י] גבו לו בחזקת שאין לו כו'. ע' בקה"ע שפי' מה דא"ל אנא לא אמרית כו' דא"ל בכעס על מה שהשיב על דבריו וכן פי' הפ"מ וע"כ תמה המה"פ עמ"ש הרע"ב דהיכא דגבו לצורך קבורת המת מפני שהיו סבורין שאין לו ואח"כ נמצא שיש לו דלא אמרינן בכה"ג מותר המת ליורשיו כיון שהגביה היתה בטעות ושכ"נ מהירו' וע"ז תמה דבירוש' משמע להיפוך ולא נמצא בשום א' מהפוסקים לחלק בין הגביה היתה בטעות או לא ונעלם ממנו שו"ת הרא"ש (כלל ל) שכתב דהיכא דגבו לצורך שבוי ומת קודם שנפדה שלא זכו בהם יורשיו והיה מהצורך ליתן לכ"א מה שגבו ממנו והגם שהביא שם י"א דהם של יורשים הנה בח"מ סי' רפ"ג פסק כהרא"ש ועי' בח"מ סי' רנ"ג וע' בגליון הש"ס שהניח בצ"ע על הרא"ש מהירושלמי ולדעתי דברי הרא"ש והרע"ב צודקים דהא בירושלמי איתא דר' ירמיה סבר מימר כו' משמע דלא קאי הכי במסקנא ורק דרצה לומר כן וכשר' אידי חדית ליה הסברא דהא לא כיונו אלא ליה חזר בו וא"ל בניחותא אנא לא אמרית את מנא לך כלומר שתמה עליו שחידש הסברא הזאת מדעת עצמו אף שלא אמר לו ושיבח זאת הסברא וע"כ פסק הרע"ב כן וכ"ד הרא"ש וחלילה לומר על הרא"ש שנעלם ממנו דברי הירושלמי הללו והלא הרא"ש בעצמו סיים שם דברי הירושלמי דאין ממתין ביד הפרנסים דהיא שנויה אצלו וז"ב ועיין בביאורי הגר"א שנראה שפי' דברי הירושלמי כמו שכתבתי: