Arukh HaShulchan, Orach Chaim
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
אין להסיר המפה והלחם עד אחר ברכת המזון. והא דמשמע בברכות (מב א) שהיו מסלקים השולחנות קודם ברכת המזון, זהו מפני שכל אחד אכל בשולחן קטן בפני עצמו, והיו מסלקים השולחנות מלפני המסובים ולא מפני המברך. אבל אנו שכולנו אוכלין על שולחן אחד – אין לסלק ממנו עד לאחר ברכת המזון (תוספות ורא"ש שם). ונראה שמטעם זה יש מקומות שנהגו שמניחים הלחם והמפה לפני המברך, כמו שכתב הטור עיין שם, כדי לעשות כפי מה שהיה בזמנם.
One should not remove the tablecloth and the bread until after the grace after the meal. And that which is implied in Berakhot (42a), that they would remove the tables before the grace after the meals, is because each one would eat on a small table by himself. So they would remove the tables from in front of those eating, but not from in front of the one reciting grace. But we who eat at one table, we should not remove [the tablecloth] from it until after the grace after the meal (Tosafot and Rosh on Berakhot 42a). And it appears that it is from this reason that there are some places that have the practice to leave the bread and tablecloth in in front of the one reciting the grace - as the Tur has written, see there - in order to do like what was done in their time.
וטעמו של דבר: לפי שהברכה אינה שורה על דבר ריק. כדאשכחן באלישע ושונמית, שאמר לה: "היש לך מה בבית". ובסנהדרין (צב א): כל שאינו משייר פת על שולחנו – אינו רואה סימן ברכה לעולם. וכן הוא בזוהר יתרו (דף פ"ז ע"ב), וזה לשונו: אסור ליה לבר נש לברך על פתורא ריקניא, דברכתא דלעילא לא שריא באתר ריקניא… וכן הוא בזוהר תרומה (ד, קנ"ז ע"ב), עיין שם. וכתב רבינו הבית יוסף: אבל לא יביא פת שלֵמה ויתננה על השולחן. ואם עשה כן מיחזי כ"העורכים לגד שולחן" שאמר הנביא ישעיה (סה יא). ודווקא להביא אסור, אבל אם מקודם היה מונח פת שלֵמה – אינו צריך להסירו (ט"ז ומגן אברהם). ולכן בשבת כשמונח החלה השנייה של לחם משנה – אין ליטלה מהשולחן. אבל פתיתין בהכרח להיות, ואם לא נשארו פתיתין על השולחן – יביא ממקום אחר. ובאיוב (כ כא) כתיב: "אין שריד לאכלו, על כן לא יחיל טובו". שמזה דרשו חכמינו ז"ל לשייר על השולחן פת, דמזה גופה משמע דהשיור הם פתיתין, דזהו לשון "שריד".
And the reason for the thing is because blessing does not reside upon something empty, as it is found with Elisha and [the] Shuanamite. Since he said to her (II Kings 4:2), "[what] you have at home." And in Sanhedrin 92a: Anyone who does not leave bread on his table will not ever see a sign of blessing. And likewise is it in the Zohar, Yitro (87b), and [these are its words: It is forbidden for a person to recite a blessing over an empty table. For supernal blessing does not reside in an empty place. And likewise is it found in the Zohar, Terumah (157b), see there. And our rabbi, the Beit Yosef (Yosef Karo), wrote (Shulchan Arukh, Orach Chayim 180:2), "But he should not bring a whole [loaf of] bread and place on the table. And if he does so, he looks like, 'those who set a table for Luck (Gad),' that the prophet Isaiah mentions (Isaiah 65:11)." But it is only to bring [it] that is forbidden. However if there was a whole bread laying there from before, he does not need to remove it (Taz and Magen Avraham). Hence on Shabbat, when the second Challah of the two breads (lechem mishneh) is laying [on the table], it should not be taken from the table. Yet there will perforce be crumbs left. But if there were no crumbs left on the table, he should bring [them] from another place. And in Job (20:21), It is written, "There is no remnant (sarid) to consume it, hence his fortune will not prosper." So it is from here that our Sages, may their memory be blessed, expounded to leave over bread on the table. As it is implied from this itself that the remnant is crumbs, as that is [the meaning of] the expression, "remnant."
וכמה טעמים יש על שיור הפת: כדי שיהא מוכן לעני כשיבוא (רש"י). ועוד: כדי להודות להשם יתברך על חסדו וטובו, ששבענו והותרנו, כדכתיב: "אכול והותר". וכן שיהא ניכר לכל שמברכין להשם יתברך על שהכין מזון לכל בריותיו. ועוד: שתחול ברכתו יתברך על השולחן הזה ועל הבית הזה, כמו שאומרים ב"הרחמן הוא ישלח לנו ברכה מרובה בבית זה ועל שולחן זה שאכלנו עליו". ולכל שפע ברכה צריך דבר מה שתחול הברכה עליו, כמו שכתבתי. (שני טעמים מזה יש בלבוש.)
בימי חכמי התלמוד, שהיו מסלקין השולחנות הקטנות שלפני המסובין קודם מים אחרונים, והיו נוטלים המים האחרונים במקום השולחנות – היו צריכים לכבד קרקע הבית שבמקום השולחנות קודם הנטילה, שלא ישארו שם פירורים מפת וימאסו במי הנטילה. ואף על פי שמותר לאבד פירורים שאין בהם כזית, מכל מקום חוששים שמא יהיה השמש עם הארץ, שמותר להשתמש בשמש עם הארץ, וכשיסיר הלחם מן השולחן – יניח על השולחן גם פירורין שיש בהם כזית, ואחר כך יפלו ממנו כשמסירין את השולחן משם, וימאסו במי הנטילה. ולכן יכבד תחילה. אבל כגון אצלינו שאין לנו סילוק שולחן, ואנו נוטלין הידים במקום שאין חשש פירורים, דכשאנו נוטלים הידים על השולחן בכלי שומרים שלא יפלו המים על המפה של השולחן, וממילא לא יגיע להאוכלים. מה שאין כן אצלם, שהיו נוטלים בכלי על הקרקע, ואין דרך לדקדק שלא יפלו המים על הקרקע. ולכן אין צריך אצלינו כיבוד הבית תחילה. ודע שזה שנתבאר שמותר לאבד פירורים שאין בהם כזית, זהו כגון להשליכן במים ובאש. אבל אסור לזורקן במקום דריסת רגלי בני אדם, מפני שקשה לעניות כשדורסים על פירור לחם, כדאמרינן בחולין (קה ב), עיין שם. (עיין ב"ח שמחמיר גם עתה לכבד מטעם שנוטלין לפני השולחן, עיין שם. ולפי מה שכתבתי אין חשש בזה, ואין המנהג כן. ורק המפה יש שמנקין אותה מעט. ודייק ותמצא קל.)
כתבו הקדמונים שנהגו לכסות הסכין בשעת ברכת המזון. ובשבת ויום טוב לא נהגו לכסותו. והטעם: לפי שהשולחן דומה למזבח, ובמזבח כתיב: "לא תניף עליהם ברזל"; כי הברזל מקצר ימיו של אדם, והמזבח מאריך ימיו של אדם, ואינו בדין שיניף המקצר על המאריך. וגם השולחן גורם לאריכת ימים על ידי הכנסת אורחים ומכפר עוון, והברזל הוא כוחו של עשו. ולכן בשבת ויום טוב אין שטן ואין פגע רע. ומנהג ישראל תורה הוא. ועוד אמרו טעם: מפני מעשה שאירע בצדיק אחד, שאמר "ובנה ירושלים…", ונצטער מאוד על חורבן בית המקדש, ולקח הסכין והרג את עצמו (עיין בית יוסף). ולכן גזרו על זה. ולא גזרו בשבת ויום טוב, דמעשה כי הוה בחול הוה, ולא גזרו רק כעין מעשה שהיה; כדאמרינן בשבת (ס ב) בסנדל המסומר, עיין שם. ועוד: דבשבת ויום טוב אסור להצטער, ואי אפשר לבוא קלקול כזה. ודע דעכשיו אין רגילין ליזהר בזה, ואין מכסין הסכינים בשעת ברכת המזון.