בגמרא ח"ו שר"ע עכבן: התוס' יו"ט שה הקשה על הברטנורא למה לא פירש על ועכבן ר"ע שלא ר"ע עכבן אלא שזפר כמו שהביא על מתניתן לא פרתו של ראב"ע היתה. ולא הבנתי מאי קושיא דהתם נראה מברייתא שמפרש למתניתן דלא שלו היתה אלא של שכנתו ועל שלא מיחה בה נקראת על שמו הרי שרצה לפרש למה נקראת על שמו אבל הכא לא מפרש ר' יהודה אם שזפר עכבן למה נקרא על שם ר"ע א"כ ע"כ דפליג על תנא דמתניתן:

והורידוהו מגדולתו: בשאילת יעב"ץ יש פלפול ארוך אם מעשה זה בשבת או בחול היה דלכאורה משמע שבחול היה דאי בשבת מה פשע דשזפר שהיה רוצה לעכב העדים מחלול שבת אמנם לבסוף מסיק דבשבת היה ולא ידעתי למה לא הזכיר דאם בחול היה צריך לומר שהיה בניסן דאי בתשרי אין חילוק בין שבת לחול דגם אי בחול הוי מ"מ היה יו"ט של ר"ה שידעו שב"ד קדשו החודש ע"י עדים הראשונים וא"כ יש חילול יו"ט דתחומין:

ברש"י ד"ה שאם יפסל יכשל בפיו: הרמב"ם כתב בחבורו שאם ימצא אחד מהם פסול מפני שהוא גזלן כמו שהביא התוס' יו"ט ומה שלא פירש גם רש"י כן י"ל שלשון אם יפסל קשיתי' דמשמע יפסל להבא ואי איירי בפסול גזלנות או שאר פסול עדות הרי כבר הוא פסול והיאך שייך שאם יפסל ולכן פירש שאם יפסל יכשל בפיו דבזה שפיר שייך לשון עתיד אבל הרמב"ם ששינה לשון המשנה וכותב שאם ימצא אחד מהם פסול דיש לפרש באמת שכבר הוא פסול רק שעדיין לא ניכר וימצא כן אח"כ שפיר כתב שפסול גזלן הוא פסולו. ועוד י"ל מה הטעם של רש"י בפירושו על פי מה שכתב רבינו ישעי' הזקן בספר המכריע הבאתיו בספרי ע"ל במכות (דף ו') שרצה להוכיח במה דאמרינן שם נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה שאין זה רק בנתכוונו להעיד יחד וז"ל ועוד ראיה גדולה שבראיה לבד אין הפסול פוסל את הכשר ואעפ"י שמתכוון לראות כדי להעיד דתנן פ"ק דר"ה אב ובנו שראו את החדש ילכו לא שמצטרפים זע"ז אלא שאם יפסל א' מהם יצטרף השני עם אחר אלמא שראו יחד והלכו לב"ד כדי להעיד אין זה פוסל את זה מכל הני נראה לי לומר שאין הפסול פוסל את הכשרים בראיה לבד ואעפ"י שנתכוונו להעיד עד שיעידו ביחד ואב ובנו דעדות החדש שהיו הולכים להעיד לא היו מגידים ביחד אלא האחד היה מעיד עם אחר ואם היה נפסל היה מעיד השני עכ"ל. ולפ"ז י"ל דלרש"י הוקשה קושיית ר"י הזקן היאך יצטרף האחר עם השני כיון שכבר נפסל כשהעיד עם הראשון דפסול היה ולכן פירש דמה דקאמר שאם יפסול אין הפירוש שפסול הוא אלא שיכשל בפיו שזה ודאי אין פסול לפסול האחר שהעיד עמו אבל אם פסול ממש הוי היה גם האחר פסול דלא ס"ל כר"י הזקן דכשבאו להעיד יחד לא נפסל אבל הרמב"ם י"ל דס"ל כר"י הזקן ולכן פירש דגם אם פסול ממש היה מ"מ יעיד עם השני: [מבן המחבר כסברת ר"י הזקן מצאתי דפי' בתוס' סנהדרין ד"ה לא סגי אי נמי לא אמרינן נמצא אחד מהם קרוב או פסול אלא בבאו בבת אחת תוך כדי דבור דאז חשיבי עדות אחת והכא שבאו שתי כתי עדים זו אחר זו עכ"ל. וגם כאן אף שנתכוונו להעיד עדות אחת אבל רק שיצטרפו עם כת אחרת וזה ממש כסברת ספר המכריע]. ועיין בסנהדרין (דף מ"א) בתוס' ד"ה כמאן כר"ע שכתבו אמר איני יודע כנמצא אחד מהם קרוב או פסול דמי ע"ש. אכן מדלא כתב רש"י כן נראה שדעתו דפסול לא מיקרי לפסול גם האחר אלא מי שפסול לכל עדיות דומיא דקרוב אבל לא מי שפסול רק לעדות זה ע"י שאמר איני יודע או שנכשל בבדיקות ומזה ראיה למה שכתבנו בשיטת רש"י שם בתוספת ד"ה ופסלו. ודרשינן נמי כשרין ומיוחסים: לכאורה זה דוחק שנילף מלכם ב' דרשות מחולקות דבשלמא לרבנן שדרשו מסורה לכם לגדולי דור שכמותכם י"ל נמי למיוחסים כמותכם אבל הרי ב"ד של כהנים הוי ס"ל כר"ש דדריש לכם אעפ"י שאתם אחים היאך שייך לילף שוב מזה ג"כ מיוחסים כמותכם. ולא ידעתי למה לא כתבו התוס' דפסול גרים ומשוחררים דדמי לדיני ממונות כדאמרינן לקמן (דף כ"ה) דמשפט כתיב ביה והרי התוס' לשיטתם לפי מה שכתבו בנדה (דף מ"ט) גר שאין אמו מישראל פסול לדיני ממונות לדין לישראל וכ"כ ג"כ בסנהדרין וא"כ ה"ה דפסול עבד משוחרר. אכן לפ"ז יקשה לפי האמת לדידן דפסקינן כב"ד שקבלו לעבד משוחרר ואמאי כשר כיון דפסול לדיני ממונות אע"כ יהיה מוכח כשיטת רש"י שהביאו התוס' שם דגר כשר לד"מ ויקשה על התוס' ויש לומר דהט"א הקשה דהכא משמע דמה דדרשינן מלכם היינו לענין עדות החדש ולקמן ר"פ ראוהו ב"ד משמע דלענין דיינים כתיב ותירץ דודאי קרא לענין דיינים כתיב דמשה ואהרן דיינים היו ומ"מ יליף מיניה ג"כ דקרובים כשרים לעדות דכל הכשר לדון כשר להעיד ע"ש אכן התינח לענין הכשר הדיינים אבל לענין פסול הדיינים אין ראיה על העדים דהא תנן בנדה (שם) ויש שכשר להעיד ואין כשר לדון ולכן שפיר י"ל דאף דגר פסול להיות דיין בקידוש החדש מ"מ להיות עד כשר. כן י"ל שלא יקשה לדידן עפ"י הלכתא אבל על התוס' לא שייך תירוצנו שהרי התוס' כתבו דפסול עבד משוחרר לעדות הוי מלכם בדומין ביחוס כמותכם הרי שפשיטא להו דילפינן גם לענין פסול עדות מדיינים וא"כ הוי מצי למימר בפשיטות דמשפט כתיב ביה ולשיטתם גר ועבד משוחרר פסול לד"מ:

ד"ה אלו. א"נ בסחורה דרבנן: ק"ק דבירושלמי לא משמע כן דאיתא שם איזהו סוחר שביעית זה שהוא יושב ובטל כל שני שבוע כיון שהגיע שביעית התחיל מפשיט את ידיו ונושא ונותן בפירות עבירה עכ"ל וכן הביא הריטב"א בשם התוספתא ומזה משמע שהוא עצמו נושא ונותן:

בא"ד. דמותר למכור פירות שביעית לע"ה: לא ידעתי אנה נמצא זה כן שם ובלא"ה הלשון קשה דאיך שייך על זה משום דאין מוסרין וכו'. ולכן נראה דצריך להגיה דאסור לענות פירות שביעית מע"ה:

בא"ד. אבל הכא אצטריך למיתני: הר"ן בסנהדרין כ' עוד טעם אחר למה שתני הכא עבדים מפני שבמשנה דלעיל אייתי הא דקבלו עבד משוחרר לכן תני הכא דעבדים שאינם משוחררים פסולים ועוד דקמ"ל דעבד כשר ג"כ לעדות אשה וכן כתב גם הריטב"א כאן: פרק שני שם במתניתן משקלקלו הביתוסים: הפ"י כתב שבכולהו תלמודא משמע שהקלקול הי' שרצו הביתוסים שיוקבע ר"ח ניסן בשבת כדי שיהיה יום הקרבת העומר ממחרת שבת בראשית ולכן הקשה כיון דהקלקול לא שייך רק בניסן למה חללו שבת בשאר חדשים לשלח אחר עמו וגם בירושלמי העיר על זה. ולענ"ד אעפ"י דבהך מעשה דלקמן ששכרו הביתוסים להטעות את החכמים כתב רש"י והתוס' כן שחל ל' של אדר בניסן ורצו שיקודש בו ביום מ"מ מוכח ג"כ איפכא שגם בשאר ימים רצו להטעות את החכמים שהרי לעיל סוף פרקן כתב רש"י ואם צודה להם שהביתוסים והכותים היו אורבים להם לעכבם כדי להטעות את החכמים והרי שבת היה ולמה עכבום הרי רוצים שיקודש ניסן בשבת אע"כ שלא בניסן אלא בחדשים אחרים ג"כ רצו להטעות החכמים שיהיה קידוש החודש שלא כדין ולכן א"ש ג"כ שהתירו לחלל שבת לשלח אחר עמו להעידו בכל החדשים. ומה שכ' רש"י לקמן שהמעשה ביום ל' של אדר היה אפשר משום דמסתמא לא עשו עסק גדול ולבזבז ממון הרבה לשכור עדי שקר אם לא שהיה הדבר להם לתועלת גדול: