בגמרא קדשי בדק הבית יפדו: לפי פירוש הרמב"ם שאחר שנפדו שורפין אותן צ"ל דמתקנת ב"ד הוא שיפדו אותן ממעות צבור דאל"כ מי ירצה נפדות אותן כיון דהולכים לאבוד וצריכים שריפה:

ר"ל אמר ממון בעלים הוא: לכאורה איכא נפקותא בין טעמא דר"ל לדר"י לענין קדשי צדיקים שבתוכה דאי משום זבח רשעים ליכא ומשום ממון בעלים איכא ולפי"ז ק"ק מאי פריך לקמן ר"ל מ"ט לא אמר כר"י דלמא רצה לאוקמי היו בה קדשים דברייתא בין דרשעים בין דצדיקם כדמשמע פשטא דלישנא דהיו בה דקתני וי"ל כיון דלפי"ז צ"ל דר"י ס"ל דיותר סברא לאוקמי ככ"ע מלאוקמי בכל גוונא בין רשעים בין צדיקים ור"ל ס"ל אפכא ואין סברא דפליגי בסברות הפוכות כאלו:

בק"ק ואליבא דריה"ג: ק"ק דלוקמי בחטאת דלא שייך ירעו דכיון דהומתו הבעלים ה"ל חטאת שמתו בעלי' דלמיתה אזלה ואי דוחק הוא לאוקמי קדשי מזבח בחטאת דוקא לוקמי כר"א דס"ל דאשם ג"כ למיתה אזלא בפ"ג דתמורה ואף דאכתי לא הוי עולה דהוי ג"כ בכלל ק"ק הא אכתי כשמוקי לה כריה"ג לא הוי כללא דוקא דהא הוי בכור דהוא ג"כ בכלל קדשים קלים ואעפ"כ ה"ל ממון גבוה גם לריה"ג כדאמרינן בב"ק (דף י"ד ריש ע"א) ע"ש וי"ל דניחא ליה לאוקמי כריה"ג דאוקי גם מתניתן דב"ק כוותי':

שללה פרט לכסף הקדש וכסף מעשר: עיין בר"ן שהקשה איך שייך זה לדברי ר"ש וי"ל דלת"ק נכסי קדשי מזבח דאינן בכלל שלל עיה"נ מדדרשינן שללה ולא שלל שמים אבל ר"ש דדריש מבהמתה מה שנאכל בתורת בהמתה ומזה יש למעט כל הקדשים בין תמימים בין בעלי מומים דכולן אינן נאכלין בתורת בהמתך כמו בכור ומעשר ולכן לדידיה לא מצרכינן למעוטי ק"מ משללה וא"כ שללה למאי אתי ואהא קאמר פרט לכסף הקדש וכסף מעשר:

זבח רשעים תועבה: לכאורה נראה דדרשה זו דאתיא מקרא דמשלי אינה דאורייתא אכן דעת התוס' בחולין (דף ה ע"ב) נראה שאינה כן מדהקשו שם ל"ל קרא לאינו שב מידיעתו שאינו מביא קרבן על שגגתו תיפוק ליה מזבח רשעים תועבה וצ"ל שהם סוברים דהלכתא גמירי לה ואתא שלמה ואסמכה אקרא וכדאמרינן לעיל ס"פ הנשרפים לענין ערל אכן דעת הרמב"ם י"ל שאינה כן אלא דלאו דאורייתא הוא מדהוקשה לו קושית התוס' וכה"ג כתבו התוס' גופא לענין קרא דמרבה הונו בנשך ומרבית (בבא מציעא דף ע' ע"ב) ע"ש. ובהכי יש ליישב מה שהקשה המ"ל (פי"ד מה' אבל) אהא דאמרינן בירושלמי קדשי עיה"נ ר' יוחנן אמר מועלין בהן ור"ל אמר אין מועלין בהן וכיון דפסק הרמב"ם דקדשי עיה"נ ימותו וגם ס"ל דחטאות המתות לא נהנין ולא מועלין א"כ מ"ט דר"י דאמר מועלין בהן והניח בצ"ע ולפי"ז י"ל דר"י ור"ל לשיטתם אזלי דודאי בחמש חטאות דהלכתא גמירי לה דימותו לא נהנין ולא מועלין כיון דמן התורה לא ראוים עוד להיות ק"מ אבל בקדשי עיה"נ דמדאורייתא ראוים הם להקרבה דלא נאסרו בכלל עיה"נ דממעטינן משללה ורק מדרבנן לא יקרבו מזבח רשעים תועבה לכן מועלין בהן מדאורייתא זהו סברת ר"י דס"ל דהא דלא יקרבו הוא מכח זבח רשעים תועבה אבל ר"ל דס"ל דק"מ דבריי' בקדשים קלים איירי שהם ממון בעלים ואם כן מדאורייתא נאסרו בכלל שלל עיה"נ בהנאה ולא ראויים עוד להקרבה ועל זה קאמר התם בירושלמי שפיר שאין מועלין בהן:

לא שנו אלא תרומה ביד ישראל: ק"ק לפי מה דאמרינן בפסחים (דף מ"ו ע"ב) דטובת הנאה ממון ועיין ספ"ב דקידושין א"כ איך אמרינן לב' הלשונות דתרומה ביד ישראל לא חשיבא כממוני' כיון דטובת הנאה ממון ובשלמא הא לא קשיא לפי מה דאמרינן בפסחים שם דפליגי תנאי בהואיל אי בעי מיתשיל עליה א"כ ליחשב כממונא תרומה ביד ישראל מטעם הואיל אי בעי מיתשיל עלי' די"ל דרב חסדא לטעמיה דלית ליה התם הואיל גבי האופה מיו"ט לחול והואיל זה תליא בהואיל אי בעי מיתשיל עלי' כמבואר שם (דף מ"ח ע"א) אבל מטובת הנאה ממון קשיא לכאורה. והנה הרמב"ם לא הביא במעשר שני דעיה"נ אוקימתא דלקמן דאיירי בנפל מחיצות רק כ' סתם דיגנזו וכבר הקשה הלח"מ למה השמיט אוקימתא דהש"ס. ולכאורה היה נ"ל לפי מה שהקשו התוס' בפסחים שם למ"ד הואיל אי בעי מיתשיל עלי' למה אין יוצאין במצה של מ"ש למ"ד ממון גבוה הוא ועוד הקשו מהקדש למה אין עוברין על חמצו מטעם הואיל ותירצו בתי' קמא דלא אמרינן הואיל מטעם דכתיב לה' ועוד תירצו אהקדש דבא ליד גזבר וא"כ בתירוצא בתרא ע"כ לא ס"ל דדרשה דלה' מהני דלא אמרינן וא"כ אכתי קשה ממ"ש וצ"ל לפי תירוץ דרב אסי דאמר למ"ד מ"ש ממון גבוה אין יוצאין במצה של מ"ש סבר כרב חסדא דלא אמרינן הואיל ורב חסדא הכא דתלי המחלוקת בממון גבוה או ממון הדיוט לשיטתו אזיל דלא אמרינן הואיל ולכן לדידיה מקשה שפיר דלמ"ד ממון גבוה הוא לישתרי מ"ש דעיה"נ אפילו באכילה דל"ל דאסור מטעם הואיל אי בעי מיתשיל ולכך נחשב כממונו דהא רב חסדא לית ליה הואיל ואין לומר דאכתי מאי ק"ל לר"ח דילמא מתניתן אתיא כמ"ד דאית לי' הואיל כיון דפלוגתא דתנאי היא בפסחים שם דז"א דא"כ יקשה אר"ח למה לא פסק כסתם משנה ועוד דמ"ד דאית ליה הכי שם הוא ר' אליעזר ומתניתן בלא"ה לא אתיא כר"א כדאמרינן לקמן מתניתן דלא כר"א אבל להרמב"ם לשיטתו דפסק בפ"א מה' יו"ט כרבה דאית ליה הואיל בלא"ה לא קשה ממ"ש קושית הש"ס ולכן לא הוצרך לאוקימתת הש"ס דנפל מחיצות אלא דאכתי ק"ל על הרמב"ם דפסק גם מימרא דרב חסדא דתרומה ביד ישראל תנתן לכהן שבעיר אחרת ובהא ודאי קשה דנימא הואיל אי בעי מיתשיל וליתסר וצ"ע:

הא קלטוה מחיצות: עיין במכות (דף כ' ע"א) דמבואר שם דלר"י אמרינן דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין ויש לו לכל מילי דאורייתא דין מ"ש חוץ מלענין קליטה דרבנן דאינו קולט וא"כ לכאורה לימא דמתניתן ר"י היא ואיירי בדבר שנגמרה מלאכתו ונכנס לירושלים ונגמר דינו שם דממון הדיוט הוא כיון דכמו שהורם המעשר דמי וראוי לאכילה שם והמחיצות לא קלטוהו כיון דעדיין לא הופרש ויש ליישב:

ברש"י ד"ה לעולם בבעלי מומין. שאין אומרים בהמת עיה"נ: עיין בתמורה (דף ח' ע"א) דשם נראה דאין נאכל בתורת בהמתך היינו משום דאין נמכר באטליז ולכאורה צ"ע למה לא פי' רש"י גם הכא כן ותי' אאמ"ו נר"ו דבבכורות (דף ל"א ע"א) הקשו התוס' אמה דמפרש התם טעמא דאין נמכרין באטליז משום בזיון קדשים והרי מדמפיק הכא מקרא דבהמתה משמע דמדאורייתא הוא ותירצו ע"ש וכן כתבו שם (דכ"א ע"ב) ובזבחים (דף ה' ע"ב) . וי"ל דזה היה קשה גם לרש"י ולכן פי' דהא דאמרינן דאינו נאכל בתורת בהמתה לאו היינו שאינו נמכר באיטליז דמדרבנן הוא אלא מפני שיש לו שם לווי ונקרא על שם בכור ומעשר אכן לכאורה מנ"ל זה דנקראו עדיין על שם בכור ומעשר כשהם בעלי מומין כיון דחולין גמורים הם ואינם צריכין פדייה ועל זה מייתי בתמורה מתניתן דאינן נמכרין באטליז משום בזיון קדשים דמוכח מניה דעדיין נקרא שם קדושה דבכור ומעשר עליו אף כשהוא בעל מום:

ד"ה אבל בגבולין. ל"א אבל בגבולין דאין לה היתר אכילה: לכאורה לפי לשון זה לא אמרינן דבגבולין ממון גבוה הוא ואעפ"כ פטור מן החלה כיון דאין ראוי לאכילה לא קרינן ביה עריסותיכם וכן צ"ל שסברו התוס' שכתבו בקידושין (דנ"ג ע"ב) דר' יהודה שהוא רבנן דהכא ס"ל דגם בגבולין ממון הדיוט הוא וכן נראה ג"כ דעת הר"ן בסוכה (דף ל ע"א) שהניחו התוי"ט בצ"ע וכן דעת הרשב"א בחידושיו ע"ש אכן לפ"ז צ"ב מאי מקשה ארב חסדא מעיה"נ וצ"ל כמו דלא מקרי עריסותיכם כיון שאסור באכילה כמו כן לא מיקרי מ"ס בגבולין שללה כיון שאסור באכילה ובהנאה והיינו דפריך מעיה"נ אחלה:

ד"ה אלא בעיר אחרת. לישתרו נמי באכילה: פי' ע"י פדיון דאי לאו הכי אי אפשר לאכלו בגבולין אכן לדעת הרמב"ם דס"ל דקדשי בדק הבית צריכין שריפה אחר פדיי' צריך לפרש דהקושיא היא שיעלה אותו לירושלים ויאכל אותו שם: