בגמרא שבת שנדחית מפני עבודה אינו דין שתהא רציחה דוחה אותה: וא"ת נימא דגם עבודה לא נדחית אלא כל זמן שלא התחיל אבל כשכבר התחיל אינה נדחית כמו שפי' רש"י ולכן בשבת שכבר התחיל אינו נדחה כמו עבודה. וי"ל לפי מה שתירצו התוס' דסוגיא דכאן אתיא למאן דס"ל דהיכי דמיפריך ק"ו ל"א דיו א"ש. וגם לפי תירוץ תוס' השני א"ש דעכ"פ ראינו דשבת קיל מרציחה:

א"ד שתהא רציחה דוחה אותה: א"ל דלמא לכן לא ממיתין בשבת כיון שאינו יכול לקבור בו ביום משום שבת והתורה אמרה כי קבור תקברנו ביום ההוא דהא רציחה לא דחי שבת אפילו היכי דיכול להקבר ע"י נכרי ועוד להך שיטה דגמרינן רציחה בק"ו וא"כ ליכא יוכיח מרציחה וקיימי ק"ו ג"כ לענין קבורת מ"מ דדחי שבת והרי הנרצח מת מצוה הוא דאין לו קוברים בשבת. וכן צ"ל ע"כ דאל"כ לימא . אק"ו דרציחה קבורת מ"מ יוכיח:

אי לר' יוסי ללאו יצאת: א"ל דלמא סבר בהא כר' יוסי דיליף לחלק מאחת מהנה אבל בהא דללאו יצאת לא סבר כוותיה וא"כ שפיר מיותר לא תבערו למעט מיתת ב"ד בשבת דהא גם שמואל שם בשבת (דף ע') לא סובר לא כר"נ ולא כר"י וכן ר"ש לא סביר כתרוייהו כש"כ התוס' (ביבמות דף ו') ובשבת (דף ך'). די"ל דהגמרא מתמה אהא דקאמר לא תבערו מה ת"ל דהא ע"כ לא מיותר הוא דאם לא אתיא לשום דבר וגם לענין לחלק ל"צ ע"כ דאתיא ללאו כר"י שם מכדי שבת חובת הגוף הוא: א"ל הא בקדושין (דף ל"ז) אמרינן דאצטריך מושבות דה"א משום דבעניני דמועדות כתיב ליבעי קידוש כמועדות מ"מ זה אתיא ממושבותיכם דכתיב בפ' מועדות ואכתי הך דגבי לא תבערו מיותר הוא וכמ"ש התוס' בשבת (דף ך) וביבמות (דף ו') אכן לכאורה קשה אכתי למה מצריך הך טעם דחובת הגוף היא תיפוק ליה דכתיב מושבותיכם גבי מועדות דנוהג בחו"ל. וי"ל הא דמצרכינן התם קרא היינו דוקא לר' עקיבא דלר' ישמעאל שם הרי יליף מק"ו דנוהג אפילו בח"ל ולא צריך לזה קרא דמושבות ועוד הרי לר' ישמעאל ממושבות לא משמע ח"ל דהא הוא סובר דמושבות אחר ירושה וישיבה משמע וא"כ לר' ישמעאל הא דנוהג שבת בחו"ל היינו משום דחובת הגוף הוא ובודאי לא יגרע משאר חובת הגוף והרי הכא לפרש דברי ר' ישמעאל קיימינן לכן שפיר קאמר בש"ס הטעם משום דחובת הגוף היא:

ברש"י ד"ה רציחה תוכיח. ובלבד שלא יורידהו מעל המזבח ממש: הכי אמרינן ביומא (דף פ"ה) ולא ראיתי ברמב"ם שהביא הלכה זו ולא ידעתי למה וכן הקשה במ"ל שם. והא דהוצרך רש"י לזה דלא מעל מזבחי דודאי בכיון כתב כן דכן כתב ג"כ ביבמות (דף ו') שם נראה שרצה לתרץ קושית התוס' דדלמא גזירת הכתוב הוא דרוצח פסול לעבוד ולא שתהיה נדחית עבודה מפני רציחה לזה הביא הך דרשה דמעל דמוכח מניה דלאו פסול הוא וכתירוץ תוס' קמא בד"ה שנאמר מעם מזבחי:

ד"ה לחלק יצאת. בהעלם א' אינו חייב אלא א': כן פי' גם לקמן (דף ס"ב) אכן ביבמות שם פי' לענין סקילה. וצל"ע דהא בשבת (דף ע') מפיק מזיד מעושה מלאכה יומת. ועוד דלפי מה שנראה משם אי יש לאוקמא אמזיד לא מוקמינן אשוגג וא"כ אכתי לחלק לענין שוגג מנ"ל וכן הקשה במהרש"ל שם. ובספרי ע"ל שם כתבתי ישוב לשיטת רש"י:

בתוספת ד"ה שנאמר מעם מזבחי. אלא משום דגברא לא חזי: אף דלאו דאורייתא היא דאתיא מקרא דישעי' מ"מ ודאי לא דישעי' חידש זה דאין נביא רשאי לחדש דבר אלא הלכתא היא ואתא ישעיה ואסמכא אקרא וכדאמרינן לעיל ס"פ כה"ג (דכ"ב ע"ב) ודלמא מהכא אתיא דזה הטעם דמעם מזבחי תקחנו למות כיון שאין ראוי לעבודה:

בא"ד ועוד י"ל דשאני נ"כ לפי שהרג בידו ואין קטיגור נעשה סניגור: אף דעבודה בעינן ג"כ ביד ואפילו אימין איכא קפידא מ"מ אין הידים סניגור אלא העבודה שנעשית בהם אבל בנ"כ הידים הם סניגור דנ"כ הוא משום השראת שכינה כדאמרינן בחגיגה פ"ב דלכך המסתכל בהם עיניו כהות ואין השכינה שורה אידים שרצחו דאהא מייתי התוס' ראיה מקרא דובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם דהיינו שלא אשרה שכינתי עליהם:

ד"ה אמר אביי. וא"ת ולאביי נילף: לכאורה יש לתרץ קושית התוס' דע"כ לא אמרינן השתא הק"ו שקבורת מ"מ ידחה שבת דא"כ קיל קרבן צבור מקרבן יחיד דהא לענין קרבן יחיד לא שייך הק"ו דהא עבודת קרבן יחיד לא דחי שבת ובכל מקום קרבן צבור חמיר מקרבן יחיד לכן ע"כ לא אמרינן ק"ו. אכן אכתי אנו צריכים לתירוץ התוס' דאביי לא בא רק לחזק קושית ר"ל ולא שיאמר לפי האמת דאין רציחה דוחה עבודת קרבן צבור דאל"כ תקשה לדידיה מימרא דר"ע (ביומא דפ"ה) דיליף שם דפקוח נפש דוחה שבת מדאמרה תורה מעם מזבחי ולא מעל מזבחי ודוקא למות אבל להחיות אפילו מעל מזבחי והרי עבודה דוחה שבת כש"כ שספק פקוח נפש דוחה שבת והשתא לאביי מאי מייתי ראיה הא קרא לא איירי רק מקרבן יחיד ודלמא קרבן צבור באמת אפילו להחיות מעל מזבחי לא והרי רק עבודת קרבן צבור דוחה שבת אלא ע"כ מוכח כתירוץ התוס' דלא לפי האמת אמר אביי כן רק רצה להוכיח דאכתי קושית ר"ל במקומה עומדת. באמת לפ"ז גם דברי ר"ע לא אתיין שפיר רק דעדיפא מניה פריך: