בגמרא שהוא בגופו של אדם הוי אומר זה חנק: ואף דשריפה נמי אמרינן לעיל (דף נ"ב ע"א) דהוי שריפת נשמה וגוף קיים מכ"מ ל"ק דלמא שריפה הוא דהוא אינו מת ע"י שפיכת דמים בפנים כ"א ע"י שריפת הבני מעים אבל בחנק המיתה היא ע"י שפיכת דמים מבפנים:

והיו לבשר אחד הדר ערבינהו קרא: ק"ק דאיש דגבי על כן יעזב לא לכתוב וממילא לא אצטריך גם והיו לבשר אחד להך דרשה דערבינהו ובשלמא גבי מיד איש ל"ק ל"ל דהא אצטריך לפסול אשה לעדות ולדון רק אי לאו ריבוי' דשופך דם האדם הוי מוקמינן ליה למעט אשה ממיתה אבל הך דגבי לא יעזוב דלא אצטריך לדרשה בזה קשה ל"ל:

איש איש לרבות את הנכרים. הרמב"ם בס' המצות (ל"ת ש"ג) וכן בחיבורו חשיב ע"פ הספרי ל"ת דאיש איש לא יקרב לגלות ערוה ללאו אחיבוק ונשוק דעריות ושלוקין ע"ז והרמב"ן שם השיגו וכ' דלאו זה כולל כל העריות אבל אחבוק ונשוק לא קאי עיין שם. ולפ"ז יש לתמוה על הרמב"ם לפי מה דאמרינן לעיל (דף נ"ו) דהא דמרבינן מאיש איש כינויים ע"כ כר"מ אתיא דסובר דגם בישראל איכא מיתה דלרבנן דאף דאיכא אזהרה וכרת כמ"ש התוס' שם מכ"מ כיון דליכא מיתה לא שייך לרבות אזהרה לב"נ כיון דב"נ אזהרתן זו היא מיתתן ובישראל גופא ליכא מיתה ע"ש ואם כן איך מרבינן מהכא נכרים הא הך איש איש גבי חבוק ונשוק כתיב ובישראל גופא ליכא מיתה ע"ז והרי להרמב"ם על כרחך לא קאי רק אחבוק ונשוק דאי קאי גם לאזהרה אשאר עריות הו"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ולא ילקו אחו"נ ובשלמא אמה דק' לכאורה ג"כ אהא דכתב רש"י לקמן בד"ה הרבה עריות יש דלרבנן אכל חייבי כריתות ב"נ מוזהר דאתרבי מאיש איש ואיך אפשר לומר כן כיון דבישראל גופא ליכא מיתה ומ"ש מכינויים לרבנן לעיל דאיכא ג"כ כרת ואעפ"כ לא מרבינן מאיש איש על זה י"ל כיון דהך איש איש כתיב גבי לאו דקאי על כל עריות בין חייבי כריתות בין חייבי מיתות ב"ד א"כ כי מרבינן אזהרה לב"נ מרבינן מיתה גם להנך דגבי ישראל בכרת דמרבינן כישראל כאותן שחייבים ישראל מיתה עליהם משא"כ גבי איש איש דב"ה דלא קאי רק אכינויים ודוחק אבל אשיטת הרמב"ם ודאי ק' איך שייך לרבות ב"נ בדבר שבישראל גופא ליכא רק מלקות וצ"ע:

נידון בדיני ישראל למאי הלכתא: המהרש"א הקשה למה לא קאמר לדון בחנק ולא בסייף וי"ל דלא רצה לתרץ הכי כיון דקתני בדיני ישראל ואי משום חנק בדין ישראל הו"ל למינקט ובשלמא אהא דקאמר עריות לשון רבים ל"ק אף דלפי ס"ד ליכא רק א"א משום די"ל עריות דעלמא אבל אדין חנק שפיר הו"ל בדין ישראל ולכן הוצרך לתרץ משום עדה ועדים והתראה שהם דינים רבים וגם לפי המסקנא א"ש, דמתרץ ר"י ל"נ אלא לנערה המאורסה דלפי' תירוץ זה איכא עריות ודינים שנים דהיינו נערה המאורסה ונכנסה לחופה ולא נבעלה ומיתתם סקילה וחנק דאף דר"י לא נקט רק נערה המאורסה מ"מ ע"כ מודה בנכנסה לחופה ולא נבעלה דאל"כ אכתי לא מתרץ ר"נ בר יצחק מידי במאי דקאמר מאי אשת איש דקתני אלא ודאי ר"י נערה המאורסה לדוגמא נקט דהיינו נ"ה והדומה לה דלדידהו לית להו ולא אתי לאפוקי רק א"א דלדידהו אית להו ג"כ ולכן א"ש הא דנקט רש"י בד"ה תניא כוותיה דר"י תרווייהו נכנסה לחופה ונערה המאורסה אף דר"י לא נקט רק נ"ה לחוד שם אלא לעדה ועדים והתראה: וזהו בדיני ישראל ואף דאכתי לא הוי בד"י דהא עדות שא"א יכול להזימה בישראל אינו עדות וזה הוי עדות שאאי"ל דהא אם יזימו העדים אין עושין דין הזמה דכאשר זמם לעשות לאחיו כתיב ה"ט כיון דלא נאמר כאשר זמם לעשות לאחיו בב"נ לא בעינן עדות שא"י להזימה כלל:

כל ערוה שב"ד ש"י ממיתין עליה: ק"ק דהא איכא נשכב לזכור ונשכב לבהמה דאתיא אזהרתו בישראל מולא יהיה קדש כמבואר לעיל (דף נ"ד ע"ב) ומזה ודאי לא שייך למילף ב"נ דהא בבני ישראל כתיב ולא הוי בכלל איש איש וגם בכלל ודבק ולא בזכר לא הוי כמו דלא הוי בישראל בכלל ואת זכר לא תשכב וא"כ הך בב"נ מנ"ל וכ"ת דבאמת לא מיחייב איך קאמר כל ערוה שב"ד כו' וי"ל דהא הך ר"מ אליבא דר"ע אמר כמבואר לקמן בשמעתין ולר"ע לשיטתו דיליף שם נשכב מלא תשכב ומלא תתן שכבתך שפיר מרבינן ליה בכלל איש איש גבי ב"נ:

אידי ואידי חנק הוא: ק"ק לפ"ז מאי מקשה בש"ס לעיל אר' יוחנן אבל א"א כדינא דידהו דיינינן לה והתניא דלמא באמת גם א"א כדינא דילן דיינינן לה. והא דנקט נערה המאורסה דוקא משום דרצה לתרץ ברייתא גם אליבא דתנא דבי מנשה וכמו שמוכח מהא דלא תירץ נדון בדיני ישראל חנק וכמ"ש המהרש"א ולתנא דבי מנשה לא שייך נדון בדיני ישראל לענין א"א דאידי ואידי חנק הוא וכדמתרץ הכא ואפשר שלזה כיוונו התוספות במ"ש בד"ה ואי בדינא דהול"ל דתנא דבי מנשה הוא דהיינו הך ברייתא נדון בדיני ישראל ולא כמו שמובן לכאורה דבריהם וכמו שהבין ג"כ בת"ח דקאי אברייתא דעל א"א נידון בחנק דע"ז יקשה שפיר כנ"ל הא לפ"ז אין חילוק בין א"א לשאר עריות ומ"ש א"א דוקא דנקט אבל בזה שפיר המ"ל דרצה לאוקמא ברייתא דלעיל גם כתנא דבי מנשה:

ברש"י ד"ה נהרג עליו אבל רבנן פליגי עליה: ממה דפליגי רבנן אר"י בן שאול לכאורה לא הוי מוכח רק דאינו חייב אבל שיהיה מותר לכתחלה להרגו היכי שיכול להצילו בלא מיתה זה לא שמעינן מפלוגתתם אכן מהכא שפיר מוכח כן דאל"כ לוקמא כרבנן אכן זה דוקא לפירוש שני של רש"י לעיל דמכח מי איכא מידי פריך דאז מוכח שפיר דלרבנן היתר גמור הוא דאל"כ גם לרבנן ליכא מידי אבל לפי' קמא דמדתני ישראל בכותי משמע ישראל בישראל חייב פריך גם אי לרבנן פטור אבל אסור ג"כ ליכא לאוקמא כרבנן דאכתי לישני ישראל בישראל וכבר כתבנו לעיל דפי' דמכח מי איכא מידי פריך יותר מכוון לפענ"ד דלפי' קמא קשה אדרבה לידוק איפכא מדתני ברישא כותי בישראל חייב משמע הא ישראל בישראל פטור אכן גם לפי' מי איכא מידי למה קאמר דלא משכחת רק לריב"ש הא גם לר' ישמעאל דפסקינן כוותיה משכחת כן לענין עוברין דישראל בכותי פטור וישראל בישראל פטור אבל אסור וא"כ ליכא מידי וכן ק' ממה שפסק הרמב"ם (פ"ט מה' מלכים) דב"נ נהרג על טריפה ועל כפתו והמיתו ברעב משא"כ בישראל כמבואר (פ"א מה' רוצח) א"כ שפיר משכחת כיוצא בו בכה"ג ובכולהו לא שייך מי איכא מידי דעכ"פ איסורא איכא גם בישראל ודוחק לומר דהנהו הוו יותר בכלל שפיכת דמים מרוצח שיכול להצילו בא' מאבריו. ומזה לכאורה ראיה לפי' קמא דרש"י דהקושיא היא מדתני ישראל בכותי פטור משמע הא ישראל בישראל חייב דלפ"ז לא שייכי כל הני כיוצא בו והנה ממה שכתב רש"י דחכמים סברי דהיתר גמור הוא משמע דדוקא גבי ישראל פליגי וסברי כן דהא ריב"ש יליף מקרא דכי ינצו אנשים דכתיב גבי ישראל ואהא פליגי רבנן אבל לגבי ב"נ אפשר דסברי רבנן ג"כ דב"נ חייב ובזה אתי' שפיר מה שפסק הרמב"ם (פ"ט מה' מלכים) דב"נ שיכול להציל בא' מאבריו והרגו נהרג עליו משא"כ בישראל דפסק כרבנן ועיין מה שהקשו הכ"מ והלח"מ ובזה אתי שפיר:

ד"ה אין ב"ד ישראל. כגון חייבי כריתות אחותו: מכל ח"כ שייר רש"י נדה משמע דהיא לכ"ע אינה בב"נ ולא ידעתי למה כיון דלרש"י מאיש איש אתיא ונדה ג"כ כתיב בהך פרשה אכן לפי דעת התוס' א"ש דאתיא עריות דידהו מדכתיב לאמר וזה לא איירי רק בעריות דשאר או שאר קורבה דהא ממחזיר גרושתו יליף לה ובאמת לא מצינו בשום מקום דב"נ נהרג בבא על אשתו נדה:

בתוספות ד"ה לנערה. דקחשיב נמי ושט את הבכורה: ה"ה דהוי מ"ל ג"כ וכפר בתחה"מ דגם ע"ז לא הוזהרו:

בא"ד. ופושעים יכשלו בם: ק"ק דלמא אזלא הגמרא שם אליבא דאיכא דאמרי דר"ה לקמן דסבר כותי אסור בבתו וצ"ל דלא מסתברא להו להתוס' כן משום דקתני אטעמא דא"ד ולא היא:

בד"ה ואי בדינא דידהו סייף. הל"ל דתד"מ היא: הא דלא קאמר כן היינו דא"כ מאי קמ"ל בא"א טפי מבשאר עריות דב"נ וכמו שכתב הת"ח. ואין להקשות ג"כ דדילמא ר"ש היא דסבר חנק חמור מסייף ולכן לענין א"א דישראל אוקמא לב"נ אדין ישראל דחנק החמור דז"א דלקמן (דף ע"א ע"ב) מבואר דר"ש ע"כ כתנא דבי מנשה ס"ל וא"כ מאי קמ"ל בא"א יותר מבשאר עריות והא למ"ד חנק חמור כל עריות דב"נ בחנק הם:

ד"ה וחכמים אומרים. והכא ר"מ אליבא דר"ע: וא"ל דהא גם רבנן אדרבנן קשיא דלעיל גבי מברך ה' לא דרשי איש איש והכא דרשי וכן מקשינן גם לעיל (דף מ"ה ע"א) רבנן דר' יהודה אדרבנן דר"מ ובפסחים (דף י"א ע"א) מקשה דר"מ ארבנן דר"י ור"י ארבנן דר"מ משום דבכ"מ סתם בר פלוגתא דר"מ הוא ר"י וכן איפכא די"ל כיון דהכא ר"מ אליבא דר"ע אמרה וליה לא סבירא ליה כמש"כ התוס' א"כ חכמים דקתני הכא הם בר פלוגתא דר"ע ולא דר"מ דל"ל דאליבא דר"ע פליגי דהא ר"ע ע"כ כדעת ר"מ ס"ל כדמוכח לקמן. ולכן גם לפי תירוץ התוס' דאיש איש קאי על עריות דידן ולאמר אעריות דידהו ג"כ צריך עכ"פ להך סברא דהכא ר"מ אליבא דר"ע קאמר כי היכי דלא תקשי דרבנן אדרבנן:

בד"ה הורתו. וי"ל איפכא: והא דרש"י לא פירש כן י"ל דרצה לפרש גם אליבא דהך מ"ד ביבמות (דף צ"ז ע"ב) דאחים מן האם אסירי ולדידיה ליכא לפרש כפי' התוספות דהא לדידיה אשמעינן מתניתן שם דאע"ג דהורתו ולידתו בקדושה דכשתי אמהות דמי אפ"ה אסירי משום דאתי לאחלופי ולהך לישנא פי' רש"י טעם דאסירי דאתי לאחלופי אפילו בשאר האב וע' בתוס' שם שכתבו עוד תירוצים אחרים אקושית רש"י: