בגמרא דיינת לן דין תורה: המהר"ם פירוש דאמרו ליה וכי דיינת לן ד"ת בלשון בתמיה דהיינו לאחר שפסקו דין אומרים להם כן ובאמת משמע כן מלשון דיינת לשון עבר דאם מקמיה שדנו הו"ל למימר דונו לן דין תורה וכמ"ש התוס' לעיל ד"ה יפה אבל ק"ק דאחר גמר דין ודאי לא שואל כן רק מי שנתחייב בדין דמי שיצא זכאי לא ישאל כן וא"כ למה נקט לשון רבים דאמרו ליה דיינת לן הל"ל דאמר ליה דיינת לי והנה מדברי רש"י לעיל (דף ה' ע"א) ד"ה ואי לא נראה דמפרש דיינת לן ד"ת שקודם שפסקו אמרו כן. אבל ברא"ש הביאו המהרש"ל נראה דמפרש כמהר"ם ע"ש. שוב ראיתי בירושלמי מפורש דאיירי שאמרו לו כן קודם פסק דין וכפירש רש"י ויש נפקותא לדינא דאם לא אמרו לו קודם פסק דין אם צריך לשלם דעפ"י פירוש הרא"ש ומהר"ם צריך לשלם דאומרים לו כוונתינו היה כן שתדון לנו דין תורה אף שלא אמרנו לך בפירוש כן. אבל לפירש רש"י וכפי הנראה מירושלמי לא צריך לשלם רק בשאמרו ליה קודם פס"ד:

אמר לו רב ספרא לרבי אבא. ק"ק היאך שייך קושיא. לכאן שהוא על מתניתן דבכורות. בסוגיא דשם הו"ל לסדר קושיא זו. וי"ל כיון דרבי אבא הקשה לר' אבהו ממתניתן זו ותירץ לו דאיירי בקבלו עלויה ואעפ"כ חייב לשלם דאמרו ליה דיינת לן דין תורה ומשמע דרבי אבא קבל תירוץ זה מדלא השיב וע"ז הקשה לו רב ספרא תירוץ זה מי ניחא דאי טעו בדבר משנה הרי חוזר ולא צריכים לומר שלא דן דין תורה ואי טעה בשיקול הדעת היאך יכולים לומר לו שלא דן דין תורה כיון דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר הרי יכול להשיב שדן דין תורה וזהו כוונת רב ספרא שהקשה כאן לרב אבא אבל באמת צ"ל דאעפ"כ יכול לומר לו שע"מ כן לא קבלוהו שידון נגד סוגיא דעלמא:

בתוס' ד"ה בצוע. עד דאמרו בי תלתא: לא ידעתי מאין פשיטא להו להתוס' דפשרה דמי לאמרי בי תלתא ולא לדכשיימי בי תלתא: