בגמרא ה"ק איזהו עני רשע ערום זה המשהה ק"ק מה ערמה יש כאן דאין חכמה ותחבולה בזה שאינו רוצה להשיאה כדי שיהי' לו שפחה לשמשו ועוד איך שייך שהוא משהה אותה בוגרת תקדש איהי לנפשה דהא בוגרת אין לאביה רשות לקדשה ולעיל ע"א בד"ה זה המשהה פי' רש"י שמתאוה להפקירא ומזנה ונראה שרצה לתרץ זה דהיינו מתוך שאינו משיאה גם היא לא תנשא דבהפקירא ניחא לה אכן לפי האמת דמתרץ איזהו עני רשע ערום ל"צ עוד לזה אלא משום דאביה נותן לה עצה לפי דרכו כשרוצה להנשא שלא תנשא לאותן האנשים שעי"כ תהי' לו לשפחה וזה ערמתו ולכן א"ש הא דהביא מימרא בתרא דת"כ משום ר הוי זהיר מן היועצך לפי דרכו דדמי להך מימרא קמייתא:

מיתיבי האוהב את אשתו כגופו: א"ל כיון דטעמא דריא"ר לעיל הוא משום למען ספות הרוה את הצמאה וזה לא שייך רק בגדולה וקטן וכמו שפי' רש"י וא"כ מאי פריך דלמא והמשיאן סמוך לפרקן איירי בקטנה לקטן דלא שייך למען ספות הרוה וגם ריא"ר לעיל למה קאמר והמשיא אשה לבנו קטן דוקא ולא ג"כ המשיא קטנה לגדול די"ל דהא ל"צ למימר דכבר אמר הכי בריש פ"ב דקידושין אסור לאדם לקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדל ולכן א"ש ג"כ דע"כ לא איירי בקטנה לקטן דא"כ תקשה אמימרא דריא"ר בקידושין ולכן פשיטא ליה ג"כ דהאי סמוך לפרקן אבנו קאי וכמו שכתבו התוס' דאבתו ליכא למימר דאסור לקדשה כשהיא קטנה ולפ"ז מה שכתבו התוס' משמע הכא דאבנו נמי קאי האי נמי אינו מדוקדק לפי הנ"ל:

אותו ואתהן: עיין ביבמות (דף צ"ה) דדריש ר"י אליבא דכ"ע ור' יוסי אליבא דב"ש דרשא אחריתי מזה:

במתניתן באבן או בברזל: הא דנקט הני תרתי דוקא ולא ג"כ בעץ דכתיב ג"כ בקרא משום דבכלל אבן הוא ג"כ עץ דשיעורן שוה ולא נקט ברזל אלא משום דממית בכל שהוא ולא בעי שיעורא א"נ י"ל לפי מה שכתבו התוס' במכות (דף ב' ע"ב) בשם ר"ת ומה הסוקל אינו נסקל פי' דנידון בסייף כשאר רוצח ע"ש אכן באמת מנ"ל נימא לפי האמת שם ק"ו איפכא ומה הבא לסקל ולא סקל מיתתו בסקילה הסוקל לא כש"כ וצ"ל דליכא למימר הכי דבפי' רבתה תורה או השליך עליו בצדי' וימות דהוא סקילה וכן באבן יד הכהו לדין רוצח ולפ"ז י"ל דהך אתי מתניתן לאשמועינן דבכל מיתות שהמיתו נידון בסייף ונקט באבן שהוא סקילה או בברזל שהוא סייף וכבש לתוך המים שהוא חנק כדאמרינן בדין ד' מיתות לא בטלו או לתוך האור שהוא שריפה ובכולם נידון בסייף דוקא:

בגמרא מפני מה לא נאמר יד בברזל: עיין במהרש"א שהקשה אפי' רש"י בחומש שפי' דמפני שלא נאמר בברזל אשר ימות בו כדכתיב באבן ובעץ מזה יליף דברזל לא בעי שיעור והכא משמע ממה שלא נאמר יד בברזל אתיא והן אמת דבירושלמי בסוגיא זו דריש ג"כ ממה שלא נאמר אשר ימות בה אך היא גופא תקשה למה נקיט רש"י דרשת הירושלמי ושבק דרשת הש"ס שלנו. ונ"ל דבלא"ה קשה ג"כ אדרשת שמואל דאי משמע מיד דכתיב גבי אבן ועץ דשיעורא בעינן ל"ל קרא דאשר ימות בה כלל גבייהו לכן נ"ל דבאמת עיקר דרשא מדלא כתיב ביה אשר ימות בה אתיא והיינו דקאמר רבי לפיכך לא נתנה תורה בו שיעור פי' שיעור דאשר ימות בה אלא דא"כ אפשר למיטעי דמיחייב אהכאת ברזל אפילו לא היתה ההכאה כדי להמית כגון שהכהו בחתיכת ברזל קטנה שלא הי' בה כדי להמית להכי כתיב כלי ברזל ולא כתיב בי' יד לומר לך דמכ"מ לא מיחייב בכל שהוא אלא כשהרגו ע"י כלי ברזל וכלי שמפני קטנותו אין לו בית יד דהיינו ע"י מחט שנקרא כלי וטבילה בעי כשנטמא ובהכי גלי רחמנא דעכ"פ בעינן הכאה כדי מיתה דהיינו ע"י מחט דברזי' מברז וא"כ שמואל דיליף מדלא נאמר יד והירושלמי דיליף מדלא כתיב אשר ימות תרווייהו חדא דרשא הוא ולא פליגי. ובזה מתורץ ג"כ מה שהקשו התוס' אפי' רש"י דא"כ אפי' קוץ נמי דז"א דקוץ בלא בית יד לא מקרי כלי עץ כמו מחט דמקרי כלי ואי יש לו בית יד א"כ באמת הוא בכלל עץ יד ומיחייב עליו וביותר מוכרח שיטת רש"י דגם בירושלמי נקט בפי' ע"י מחט ושיטה זו שכתבנו לשיטת רש"י דרבי מדלא כתיב אשר ימות דרש מוכח ג"כ מלשון הרמב"ם (פרק ג' מה' רוצח) ע"ש:

ברש"י ד"ה ולר"ע. כגון לקח את אשה: נראה דאין כוונתו לומר דאשה דקרא היא אשתו אלא קרא איירי באמה ואם אמה אחר שנשא בתם לאשה וכן פי' ביבמות (דצ"ד) ובפירושו על התורה ועיין במהרש"א:

בד"ה ר"ע סבר. אלא אסור ארור שוכב עם חותנתו: מזה נראה דכוונתו דליכא לאו וכרת רק הך איסור אכן לא כן דעת התוס' ביבמות דצ"ד ע"ש ובמה שכ' המהרש"ל והמהרש"א שם אכן לשיטת רש"י לכאורה קשה דאי מארור שוכב עם חותנתו אתיא א"כ גבי אם חמותו ואם חמיו דלא שייך איסור זה ליכא איסור כלל לאחר מיתה ואכתי קושית הגמ' שם ביבמות במקומה עומדת דליתני לר"ע אם חמותו ואם חמיו אלא ע"כ מוכח לכאורה כדעת התוס' דנשאר לאו וכרת וזה שייך גם לענין א"ח וא"ח. והנה א"ע ראיתי ברמב"ן ורשב"א פרק נושאין על האנוסה שהרגישו בזה וכתבו דגם א"ח וא"ח הוי בכלל שוכב עם חותנתו. אכן לפענ"ד די בזה ליישב דעת התוס' וגם הרמב"ם ז"ל לפרש הך איסורא בעלמא דקאמר הכא היינו לאו וכרת אף שדחוק בלשון קצת כדי שלא נצטרך לדחוק יותר ולפרש דא"ח וא"ח בכלל שוכב עם חותנתו הוא ועיין מש"כ בספרי ע"ל שם ד"ה אלא לרבא. עוד פליג הרמב"ן שם על הרמב"ם שכתב דבבתה ובת בתה ובת בנה ג"כ ליכא שריפה כיון דלא אתיא אלא מחמותו א"כ לא עדיף מניה אבל הוא סבר דאיכא שריפה ע"ש ולפי דעתו שפי' כפי' רש"י דבחמותו ליכא רק איסורא בעלמא וא"ח וא"ח הוי בכלל חותנתו הוצרך לזה כיון דבתה וב"ב וב"ב ודאי ליכא בכלל חותנתו א"כ אי ליכא שריפה ליכא איסורא כלל ויקשה קושית הש"ס ביבמות דליתני בתה ובת בתה וב"ב לר"ע אבל להרמב"ם לשיטתו דסובר כשיטת התוס' דבחמותו ג"כ כרת איכא וזה שייך גם גבי ב"ב וב"ב לכן שפיר פירש דהם גם כן אינם בכלל שריפה: