ועונת ת"ח כו'. והא דלא אמר בקיצור ועונת ת"ח בליל שבת נרא' מטעם דכת' הר"ן פרק אע"פ דדוקא סתם ת"ח עונתו בכך ומ"מ יש רשות לת"ח למעט עונתו בשאין לבו פנוי מחמת רוב לימודו וגם הרמב"ם כת' דווקא ת"ח הבריאין כמ"ש לקמן סי' ר"פ ע"כ בא לנו להודיע דאין ת"ח רשאי להוסיף לשמש כ"א מליל שבת לליל שבת ואי אמר עונת ת"ח בליל שבת הוה משמע בלילה ההוא חיוב עונה ואם ירצה יוסיף לכן כ' מליל שבת לליל שבת להורות דווקא בליל שבת הוא חיוב עונה ולא יכול להוסיף:

ולא יבעול ביום יציאתו לדרך כו' ויש להקשות שהרי אמרו חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שיצא לדרך אפי' סמוך לוסתה כדלעיל סימן א' ושמעתי לפ' דכשהולך ברגליו בדרך אז לא ישמש ומ"ש חייב לפקוד את אשתו מיירי כשהוא יושב בקרון או רוכב (מהררש"ל) ועוד ר"ל ביום יציאה אסור אבל בלילה שלפניו או לאחריו מותר דומיא למ"ש ולא ביום שנכנס למרחץ דלא אסו' לשמש אלא אותו יום ממש אבל בלילה שלפניו או לאחריו הוא מותר דהא עונת ת"ח הוא בליל שבת ומצוה לילך למרחץ בע"ש כדלקמן בסי' ר"ט אך קשה מ"ש לא לפניהם ולא אחריהם משמע היום שלפני היציאה אסור לשמש וא"כ קשה איך שייך לומר דהלילה שלפני היציאה מותר והיום שלפניו אסו' לכן נראה לפרש דמ"ש לא לפניהם או לאחריהם קאי איום הקזה ויום המרחץ ע"ז שפיר קאמר לא לפניהם ולא לאחריהם פי' לפני הקזה ולאחר הקזה וכן לפני המרחץ ולאחר המרחץ דאיך נאמר על יציאת הדרך ולא לאחריהם וכן על ביאת הדרך לא לפניהם מאי לפניו שייך בביאתו ומאי לאחר שייך ביציאה דהא לא לפניהם ולא לאחריהם קאי אכל אחד ודו"ק ורנ"ש תירץ כשהאשה יוצאה עמו לדרך אז אסו' לשמש ע"ש כי אז אין צריך לפוקדה: