אין מגלחין פאתי הראש כמו שהיו עושין עובדי כוכבים. וכ"כ לקמן בהשחתת הזקן ועי' טור השיגו ועי' ב"י וט"ז כתב להתירם בזה משום שלום מלכות ודבריו מופלאים. והנכון כמ"ש הב"ח ז"ל והעתיק דברי רבנו מספרו מורה נבוכים שם. ולפי דבריו עובר על זה גם משום ובחוקותיהם לא תלכו, והיותר פשוט דרבנו ס"ל דאיכא בזה משום לתא דע"ז, ונפק"מ טובא איכא, ולא ראיתי להאריך בזה.

בד"א באיש המגלח אבל איש המתגלח אינו לוקה אלא א"כ סייע למגלח. ובהשגה אע"פ שאינו לוקה כיון שמדעתו עשה עובר בלאו ע"כ, ועי' כ"מ ודבריו תמוהין וכבר עמדו עליהם גדולי המחברים ז"ל, והרי כל לאו שאין בו מעשה הכי הוא, ובודאי דעובר בלאו, ושליחות לדבר עבירה לא שייך כאן כלל, אבל דברי ההשגה אינם מובנים דמי אמר להראב"ד ז"ל דרבנו ס"ל דניקף לא עבר בלאו, ומשו"ה ביארו דהראב"ד ז"ל פירש דברי רבנו ולא להשיג בא, אבל אינו נכון. והנה במנין המצוות לא תעשה מ"ג ומ"ד דמנה רבנו ל"ת למקיף ול"ת למשחית ג"כ השיג הראב"ד ז"ל א"א לאו למקיף ולאו לניקף לאו למשחית ולאו לנשחת, וגם בהשגה זו נתקשו מאד, דהבינו דכוונת הראב"ד ז"ל להשיג דלמה לא מנה רבנו תרי לאוי למקיף ולניקף ותרי לאוי למשחית ונשחת, ודבר זה יפלא והרי רבנו בעצמו בספר המצוות ל"ת מ"ג הסביר דאף שחייב על כל פאה ופאה מ"מ א"א למנות בב' לאוין לפי שהיא במלה אחת וענין אחד עיי"ש וה"ה למקיף וניקף. אמנם הדבר ברור דהשגת הראב"ד היא כפשוטה, שהוא ראה בדברי רבנו דס"ל דלניקף ליכא לא תעשה כלל והא דמסייע חייב מלקות על כרחך הוא משום דאז מקיף נקרא ולא ניקף. ויש הוכחה ע"ז מדברי רבנו, דאם נימא דגם לניקף איכא לאו, אלא שאינו לוקה משום שאין בו מעשה, א"כ לפי"ז במקיף את עצמו הו"ל ללקות שתים משום מקיף ומשום ניקף וכדאמר רבא התם במכות במקיף לעצמו ודברי הכל, והנה רבנו כתב כאן וחייב על כל פאה ופאה לפיכך המגלח שני צדעיו בבת אחת והתראה אחת לוקה שתים, והוא פלא דהו"ל ללקות ארבע ב' משום מקיף וב' משום ניקף והרי אית ביה מעשה, אשר מזה הוכיח הראב"ד דס"ל לרבנו דלניקף ליכא ל"ת כלל, אלא דכשהוא מסייע בהקפה, מקיף מקרי, וזהו מה שהשיג כאן ובמנין המצוות דלניקף איכא לא תעשה. וכבר הביא הריטב"א ז"ל במכות שם בשם הראב"ד ז"ל ועוד פי' הראב"ד ז"ל דטעמא דניקף נפקא לן מדכתיב לא תקיפו דמשמע לא תניחו להקיף וכן לא תשחית לא תביא להשחית עיי"ש היטב והוא ברור. והנה באמת כבר השיגו מחברים רבים על רבנו שלא הביא במקיף לעצמו חייב שתים, והוא פלא אצלי דלא רק שרבנו השמיט דין זה דחייב שתים, הרי אדרבה בדברי רבנו מבואר להדיא להיפך, דאינו חייב אלא אחת, ועי' להפר"ח ז"ל שכתב לדבר פשוט דחייב שתים והוא פלא בדעת רבנו, ועל כרחך לומר בדעת רבנו דרב אשי דמוקי לה לברייתא דאחד המקיף ואחד הניקף במסייע פליג אדרבא וס"ל דבמקיף לעצמו ג"כ לא מיחייב אלא חדא והנה הפר"ח ז"ל כתב והרי רב אשי בודאי לא פליג אדרבא דהא רב אשי בעצמו ס"ל בסנהדרין נ"ה א' דמערה בעצמו למ"ד משמש מת בעריות חייב, חייב שתים עיי"ש ויבואר להלן שאינו. והנה נראה ברור דגם רבנו ס"ל דיש לאו לניקף וכמו דס"ל להראב"ד והתוס' והרמב"ן ז"ל הובא בשטמ"ק לב"מ ויתר הראשונים ז"ל וכן הוא להדיא בהלכות גדולות הל' נזיר ואע"ג דניקף לא קעביד מידי נהי דמלקי לא לקי דהו"ל לאו שאין בו מעשה וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו אבל איסורא מיהו איכא דכתיב לא תקיפו פאת ראשכם אחד המקיף ואחד הניקף ע"כ, אלא דמ"מ ס"ל לרבנו דמקיף את עצמו אינו לוקה אלא אחת, והוא ע"פ שיטתו, דהנה אמרו בסנהדרין נ"ד ב' הבא על הזכור והביא זכר עליו א"ר אבהו לדברי ר' ישמעאל חייב שתים חדא מלא תשכב וחדא מלא יהיה קדש לדברי ר' עקיבא אינו חייב אלא אחת לא תשכב לא תשכב חדא היא וכן אמרו שם בבא על הבהמה והביא בהמה עליו דלר"ע אינו חייב אלא אחת כיון דמחד קרא הוא עיי"ש והנה רבנו פסק בפ"ד מהל' שגגות ה"א כר"ע דאינו חייב אלא אחת אע"פ שהן שני גופין אינו חייב אלא חטאת אחת שנא' ואת זכר לא תשכב השוכב והנשכב שם אחד וכן בבהמה שם, ולפי"ז הרי פשוט דבמקיף וניקף אינו חייב אלא אחת ששם אחד הם מלא תקיפו. והא דמביא הפר"ח מהא דרב אשי שם נ"ה דאמר במערה בעצמו למ"ד משמש מת בעריות חייב הכא מיחייב תרתי הנה הרמ"ה ז"ל בנימוקיו כתב על זה ולר' ישמעאל אצטריך לה דאמר חייב שתים לאשמועינן רבותא אבל לר"ע דאמר התם אינו חייב אלא אחת הכא מאי רבותא אית ליה לאשמועינן הא ודאי כ"ש הכא דלא מחייב אלא חדא דהא חד גופא הוא וחד מעשה הוא וחדא אזהרה היא ע"כ, והרי בודאי דלר' ישמעאל המה חיובים מיוחדים, וא"כ הרי להדיא דלרב אשי אליבא דר"ע אינו חייב אלא אחת ופשיטא דה"ה במקיף לעצמו ועל כרחך דפליגי אדרבא, וכן הוא דעת רבנו כאן, ועי' להלן בדברי רבנו בהט"ו לענין קרחה דס"ל ג"כ הכי להדיא דאם הטביל ה' אצבעותיו בסם והניחם בה' מקומות בראשו חייב רק חמשה ואינו חייב עשרה והוא מטעם זה ועי' בדברי רבנו לעיל פ"ג ה"ט בעושה אליל בידו לעצמו דחייב שתים, משום דתרי לאוי איכא לא תעשה לך פסל לעושה לעצמו אף שלא עשאה בידו ואלהי מסכה לא תעשו לכם לעושה לאחרים, ולהכי כתב רבנו לפיכך העושה עכו"ם בידו לעצמו לוקה שתים וברור.

והמגלח את הקטן לוקה. עי' כ"מ משום דסוגיא דב"מ י' ב' כוותיה דרב הונא [בנזיר נז:] ועי' תוס' שם ד"ה רב אדא ותוס' שבועות ג' א', הגר"א ז"ל, וכן הוא סוגיא דנזיר כ"ט שם.

האשה שגלחה וכו' ואשה שאינה בבל תשחית לפי שאין לה זקן אינה בבל תקיף לפיכך העבדים הואיל ויש להם זקן אסורים בהקפה. עי' כ"מ ולח"מ ומל"מ האריכו דלמה נקט רבנו כאיבעית אימא קמא דסברא הוא הואיל ואין לה זקן, וממילא איכא איסור בעבדים והרי מסוגיא שם משמע דהוא מילפותא דקרא, מזקנך או דיליף פאת פאת מבני אהרן וכבר האריכו בזה הרבה, דעל כרחך לתנא דמתני' דמחייב קרחה בנשים על כרחך לא נוכל לומר דדרשא דבני אהרן אכולהו קאי, ועל כרחך דאביי קאמר הכי לתנא דברייתא דאפילו אם נימא דפליג אמתניתין ולית ליה דרשא דכל שישנו בהשחתה ישנו בהקפה, וס"ל כאיסי, אבל הרי גם לאיסי על כרחך דרשא דבני אהרן אכולהו קאי, ואין מקום להאריך במה שכבר האריכו טובא. והאמת הוא דאפילו להך לישנא שם דהוא מקרא דזקנך ולא זקן אשתך, מ"מ השתא דכתיב קרא ודאי אמרינן דהיינו דוקא בנשים דלית להו זקן וכבר העירו גם מזה. אבל ראיתי להעיר בזה על דבר שלא הביאו רבותינו דהנה בבה"ג הל' נזיר איתא ג"כ כרבנו ממש, וז"ל והאשה שהקיפה או נקפה פטורה דכתיב לא תקיפו וכו' כל שישנו בהשחתה ישנו בהקפה כל שאינו בהשחתה אינו בהקפה ונשים הואיל וליתנהו בהשחתה דהא לית להו זקן בהקפה נמי לא איתנהו והוא להדיא כרבנו. והנה מרן הגאון ר' עקיבא בחדושיו למשניות תמה על דברי רבנו מהא דבעי למילף בב"ק פ"ח מק"ו דעבד פסול לעדות מאשה ופריך שם על זה מה לאשה שכן אינה במילה ועיי"ש בתוס' שדייקו דהרי מילה לא שייך באשה, ולמה לא פריך מהקפת הראש דנשים מותרות ועבד אסור ולא הוו מצי למדחי בזה קטן יוכיח כדדחי במילה. והנה באמת לפי דעת המרכבת המשנה ח"ב דס"ל לרבנו דעבד אסור אבל אינו לוקה משום דלא פשיטא ליה לרבנו הך מלתא דדלמא באמת ילפינן מקרא אפשר לדחות קושיא זאת, אבל אין דבריו מחוורין וכבר כתבנו דאפילו אי מקרא ילפינן אסור בעבד. ואפשר לומר דלמ"ד דון מינה ומינה, א"כ עבד ג"כ פטור אף דאית ליה זקן, ורבנו כ"כ רק לדידן דקי"ל דון מינה ואוקי באתרא, ולפי"ז לא פריך כן בב"ק משום דלרבנן דר' יהודה קאי שם, ומוכח בריש פרק שבועות העדות דאית ליה לר' מאיר דון מינה ומינה וגם בזה מצאתי שהרגישו ולכן אין כדאי להאריך עוד.

וכל מצות עשה שהיא מזמן לזמן ואינה תדירה נשים פטורות חוץ וכו'. מנה רבנו רק ששה מצות עשה קידוש היום, אכילת מצה, אכילת הפסח ושחיטתו והקהל ושמחה, ובאמת יש בזה מקום עיון, דלמה לא מנה גם מ"ע דתשביתו דמשמע מדברי רבנו דאיתיה גם בנשים וכן עשה דספור יציאת מצרים בליל פסח וענוי יוהכ"פ ועשה דשבתון בשבת ויו"ט ועשה דבאש תשרופו דקדשים, (ובזה יש כבר אריכות עי' באחרונים) ועל כרחך לומר דרבנו ס"ל כשיטת הר"ן ז"ל דהיכא דאיכא גם לא תעשה גם בזמן גרמא האשה חייבת (ושיטת התוס' בקדושין אינה כן עי"ש היטב) ולפי"ז ענוי יוהכ"פ ושביתת שבת ויו"ט וכן תשביתו הרי יש שם גם ל"ת, ומ"מ צ"ע מספור יציאת מצרים בליל פסח וכן בעשה דתשביתו יש להאריך, ולפי שהענין מסתעף הרבה קצרתי.

טומטום ואנדרוגינוס הרי הן ספק נותנין עליהן חומרי האיש וחומרי האשה בכל מקום וחייבין בכל ואם עברו אינם לוקין. עי' כ"מ שכתב פשוט בתוספתא, והנה דין הטומטום אמנם כן מבואר בתוספתא בפ"ב דבכורים, אבל באנדרוגינוס מבואר לפנינו בתוספתא שם בכל הנוסחאות שבתוספתא הנמצאות בידנו (וכן בהוצאת צוקרמנדל) ועובר על בל תקיף ובל תשחית כאנשים. הרי להדיא דעובר על בל תקיף, אולם מרן הגר"א ז"ל בהגהותיו לשו"ע סי' קפ"א סקי"ב העתיק דברי התוספתא כיצד שוה לנשים וכו' ומתעטף ומסתפר כאנשים וכו' ואינו עובר על בל תקיף ובל תשחית ובל תטמא למתים כנשים ור"ל שאינו לוקה מספק ע"כ, והם המה דברי רבנו כאן. ואמנם זוהי נוסחת הגמ' שלפנינו בסדור המשנה, ואליה כוון הכ"מ גם מרן הגר"א ז"ל, ולפלא כי בנוסחת הגר"א מבואר להדיא ההיפך שם וכמה נוסחות שונות בזה ועי' בדברי רבנו בפכ"ב מהל' איסורי ביאה הי"א ובדברי מרן הגר"א ז"ל בהגהותיו לשו"ע אה"ע סי' כ"ב סקי"ט במה שהאריך להגיה בדברי רבנו, ועי' מה שהארכנו שמה.

אע"פ שהאשה מותרת לגלח פאת ראשה הרי היא אסורה לגלח פאת ראש האיש ואפילו קטן אסור לה לגלח לו פאה. ובהשגה א"א האיסור הזה אינה לוקה עליו לא בגדול ולא בקטן אלא מדרבנן הוא דאסור מדאמר רב אדא בר אהבה לרב הונא חובה דמקפה לבניה קטנים תקברייהו לבניה אלמא איסורא אית בהו, והנה דברי הראב"ד תמוהין ממש לית להו פתרון, דהרי רבנו כתב להדיא לעיל בה"ב דאשה שגלחה פאת ראש האיש פטורה וכו' וגם כאן לא הזכיר אלא איסור ועי' כ"מ דר"ל דהראב"ד נתכוין רק לחדש דאין זה אלא איסור מדרבנן עיי"ש ועי' לח"מ דעשה את הראב"ד לפרשן בדברי רבנו בפרק זה והסכים על ידו גם הרב מרכבת המשנה אבל הוא פלא. והנה אחר העיון באמת דברי רבנו תמוהים, דהרי מבואר שם דלרב הונא דס"ל דרשא דכל שיש לו השחתה יש לו הקפה והני נשי הואיל וליתנהו בהשחתה ליתנהו נמי בהקפה האשה מותרת להקיף בין גדול ובין קטן וכמ"ש התוס' להדיא, דאפילו לגדול מותרות וכן הוא דעת הרי"ף ז"ל והרא"ם ז"ל וכן העיר הסמ"ג וכן מטין גם דברי הבה"ג בהל' נזירות, דאף דהעתיק ג"כ בנשים דפטורות מהקפה, ובכל זאת העתיק עובדא דרב הונא ורב אדא בר אהבה, ולא העתיק סיומא לטותא דרב אדא בר אהבה. כי אם דידך מאן מגלח להו א"ל חובה ותו לא מידי, ולר"א בר אהבה דס"ל דכל היכא דניקף מחייב מקיף נמי מחייב הנה בהקפת גדול הרי לוקה ג"כ, ובהקפת קטן מותרת ודברי רבנו דלא כמאן, ומה גם דס"ל כר"ה, אלא דיש מרבוותא דדייקו מהא דאיענשה חובה בבניה, מוכח דאיסורא איכא, (ואינהו לא ס"ל כדעת התוס' דהוי כשגגה שיצאה מלפני השליט עיי"ש) ולפי"ז דברי רבנו שכתב הרי היא אסורה לגלח פאת ראש האיש ואפילו קטן אסור לה לגלח לו פאה צ"ע דמאי חידוש בקטן טפי מגדול, ואדרבה יסוד האיסור בקטן נאמר בלטותא דר"א בר אהבה. והנה לכאורה אפשר לומר בדברי רבנו בפשוטו דבאמת באשה המקפת לגדול איכא לא תעשה דלפני עור, ואף שהאשה אינה בהקפת אחרים מ"מ איסורא דאורייתא אית בה משום לתא דלפני עור, וכמ"ש באמת הגאון רע"א בחידושיו לשו"ע בסי' קפ"א לדבר פשוט, ובקטן ליתא ללאו דלפני עור, אבל מ"מ איסורא איכא מדרבנן מדלטייה ר"א בר אהבה, או דנימא דעכ"פ הרי לא ספינן לקטן בידים מלתא דאיסורא, ואף דאשה אינה חייבת לחנך את בנה כמבואר בנזיר כ"ט אבל מ"מ לספות בידים אסורה (והגרעק"א לא ס"ל כן עיי"ש ולא אדע למה) וזהו שיעור דברי רבנו, אבל הראב"ד ז"ל כנראה לא רצה לפרש כן דברי רבנו, משום דהרי הראב"ד ס"ל בדעת רבנו, דליכא לאו לניקף כלל, וכדעת הכ"מ שם בדעת רבנו ומסייע דחייב, הוא רק משום דהוי מקיף וכמ"ש לעיל בה"א ולהכי השיג על רבנו (ואפשר גם לומר דהראב"ד ס"ל כשיטת הסוברים, דהיכא דהוא היתר גמור להמכשיל ליכא לפני עור, וראיתם מסוגיא דפסחים כ"ב דפריך, והרי אבר מן החי דכתיב לא תאכל הנפש עם הבשר ותניא ר' נתן אומר מנין שלא יושיט אדם וכו' ואבר מן החי לבן נח ת"ל ולפני עור לא תתן מכשול הא לכלבים שרי, ולא מוקי לה במפרכסת, ומוכרח דכיון דמפרכסת לישראל שרי אף דאסורה לבני נח, מ"מ ליכא בזה לאו דלפני עור ולפי"ז גם באשה המקפת לגדול ליכא לאו דלפני עור) אבל כפי מה שבארנו לעיל בדעת רבנו דס"ל ג"כ דאיכא לאו בניקף א"כ דברי רבנו מתפרשים יפה כמו שבארנו. אבל באמת נראה בדעת רבנו דס"ל דלרב הונא דדריש כל שיש לו השחתה יש לו הקפה, וממעט נשים מהקפת אחרים, מ"מ אינו ממעט לה אלא דמלקות ליכא אבל איסורא מיהא איכא ולא משום לתא דלפני עור כמ"ש לעיל, אלא משום איסור הקפה גופא, וראיה מסוגיא דב"מ באיש דאמר לה לאשה אקפי לי קטן, דלחד לישנא איכא בזה שליחות וחייב המשלח, ואי דאין שום איסור באשה המקפת מאי שליחות לדבר עבירה איכא הכא, והרי הוא היתר גמור, וכי יהיה אסור לכהן לומר לכהנת שתטמא למתים כיון דהיא מותרת, ולא דמי לכהן דאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה, דהרי מלתא דאיסורא איכא לקדש לכהן גרושה אבל כאן ליכא שום איסור והרי סוגיא דב"מ לר"ה היא דס"ל דאסור להקיף את הקטן הרי דלר"ה עכ"פ איסורא איכא גם באשה, ובבני דר"ה דגלחה אותן חובה אשתו צ"ל כמו שפירש"י ז"ל שהיה אחר חלין ויש לעיין בזה טובא, ולפי שהוא דבר חדש לא רציתי להאריך. ובאמת לפי"ז יתישבו גם דברי רבנו לעיל בה"ב גבי איסור העבדים, ומצאתי אח"כ בקרן אורה לנזיר דפשיטא ליה מסוגיא זו דיש איסור בהקפת האשה לקטן אף שלא עמד שם על כל הדברים, ויישב בזה דעת הסוברים דיש שליחות לעכו"ם לחומרא א"כ הא דקי"ל דאמירה לעכו"ם שבות הא איסור תורה איכא להך לישנא דיש שליח אי לאו בר חיובא הוא, ולפי"ז ניחא כיון דהעכו"ם מותר במלאכה מותר לשלחו ג"כ ואין כאן איסור כלל, והדברים ארוכים.

ושמענו מזקנינו שאינו מניח פחות מארבעים שערות. עי' כ"מ בשם הטור שהיתה לו הנוסחא ד' שערות, וכבר העיד המהרש"ל ז"ל בהגהותיו לסמ"ג שבדק ומצא הנוסחא הנכונה בדפוס ובקלף ארבעים שערות, וראיתי להב"י ז"ל שתמה דאפילו אם נגרוס ארבעים שערות אכתי שיעור מועט הוא מאד, עיי"ש שהאריך לדינא, ולא זכיתי לעמוד על דעתו שהרי שיעור ארבעים שערות הוא יותר משיעור גריס שאינו אלא שיעור ל"ו שערות, והרי כיון שמשייר שיעור כזה אינו בכלל המשוה צדעין לאחורי אזנו והרי שיעור גריס, הוא שיעור חשוב גם גבי קרחה שאינו חייב אלא בכגריס וכמו שפסק רבנו לקמן כר' אלעזר בר' שמעון, ואפשר עוד דשיעור ארבעים שערות הוא באורך מכנגד הפדחת ולמטה כל רוחב הפאה, וזהו בודאי שיעור גדול מאד, ואיך אפשר לחלוק על עדותו של רבנו, ומאי דהקשה הסמ"ג וכתב שיש להתיישב בדבר משום דתניא בתוספתא דמכות יש תולש שתי שערות וחייב משום נזיר ומשום מקיף ונדחק בזה הכ"מ ואחריו רבותינו הרמ"א והמהרש"ל וישבו הדברים. וראיתי מי שהעיר דכוונת הסמ"ג להשיג על מ"ש רבנו לאסור דוקא השחתה בתער, ועל זה כתב הסמ"ג שיש להתישב מהך תוספתא דאם כן איך חייב על תולש משום מקיף ורק שחסרו בדפוס סוף דברי רבנו כאן בהעתקת הסמ"ג, ולהכי חשבו שהשיג על שיעור ארבעים שערות, והוא ישר מאד ועי' מ"ש בדברי רבנו להלן.

ומותר ללקט הפאות במספרים לא נאסר אלא השחתה בתער. עי' כ"מ שכתב פלוגתא דר' אליעזר ורבנן במשנה פ' בתרא דמכות ופסק כרבנן, והוא פלא, דהתם בזקן קאי, וכמ"ש רבותינו הראשונים ז"ל ולענין מלקט ורהיטני ולא לענין מספרים דבמספרים לדברי הכל פטור כמבואר בגמ' שם ובאמת לענין הקפת הראש נחלקו בזה רבותינו הראשונים ז"ל וס"ל דאסור אפילו במספרים כעין תער, ועי' תוס' שבועות ב' ב' ד"ה חייב, ובנזיר מ"א ב' בד"ה ואי ובד"ה השתא. והנה רבנו הבה"ג ז"ל בהל' נזיר סי' ל"ח העתיק הא דת"ר במכות וז"ל זה המשוה צדעיו בתר אילך ואילך כגון שגילח צדעיו בתער והשוה אותן לאחורי, אזנו ופדחתו, הרי דהוסיף רבנו בתער מה דליתא בנוסחא דילן בגמ'. ואפשר כן היתה נוסחתו, עכ"פ מבואר כדברי רבנו, ועי' בר"ן במכות שם בשם רבנו ישעיה הזקן שאינו חייב אלא בתער דומיא דפאת זקן דילפינן פאת פאת מזקן לבוא לימוד חדש מה שאינו לפנינו. ועי' יראים סי' צ"ג מה שהאריך בכל זה. והנה יסוד הדברים דבתוספתא פ"ג דמכות מבואר להדיא דאינו חייב עד שיקיפנו בתער, והחולקים על רבנו מפרשים דהיינו כעין תער, עי' תוס' שם, אבל ביראים שם כתב עד שיקיפנו בתער פירוש בהשחתה כגילוח זקן וטעמא דבחד קרא כתיב דכתיב לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך מה זה בהשחתה אף זה בהשחתה (והא דתורת כהנים דשנינו הראש אסור במספרים כבתער כתב כמ"ש התוס' שם דמזה אין ראיה דבראש נזיר מיירי אבל לאו דראש כל אדם בהקפה אינו אלא בגילוח) והריטב"א ז"ל בחי' למכות כ"א כתב ב' טעמים א' דאפשר דנפקא ליה לתוספתא הך דינא משום דהקפה היא השואת הצדעים לאחורי אזניו ולפדחתו, דלא חשיב הא במספרים אלא בגילוח תער, ולפי"ז כ"ש דאסור במלקט ורהיטני ולא נקיט תער אלא לאפוקי מספרים דשרי הטעם השני דאפשר דיליף הקפה מהשחתה בהיקש ולטעם זה יהיה מותר במלקט ורהיטני כמו בהשחתה וזה נראה יותר לפי פשוטה של התוספתא (ועי' בהגאון רע"א ריש שבועות) ועי' בסמ"ג מביא נוסח התוספתא דמסיים בה להדיא ומה השחתה אינו חייב אלא בתער שהוא גילוח שיש בו השחתה אף בהקפה כן, והנה התוס' ז"ל וכן היראים הביאו ראיה לאסור בהקפת הראש מספרים כעין תער מסוגיא דנזיר מ"א דאמר דמראשו דמייתר לא מצי למילף להתיר הקפה במצורע דגילוח מצורע בתער, הרי דראש הקפה דכל אדם שלא בהקפה בתער הוי, אולם עי' בריטב"א שם במכות שכתב ונראה דלא קשיא לפום חד לשנא דכתיבנא לעיל דהקפה בתער מהשחתה הוא דיליף לה ומשו"ה אלו לא כתב אלא ראשו הו"א ודאי ס"ד דגילוח מצורע בכל דבר, אבל בתר דכתב רחמנא זקנו ולמדנו ממנו דגילוח מצורע בתער דדוקא ממילא ידעינן דבעלמא נמי בין הקפה ובין זקן לא נאסרו בעלמא אלא בתער וכן נראה ברור ע"כ, ורמז לזה גם בחידושיו למס' שבועות.

ולוקה על כל פאה ופאה ואם נטלן כולן כאחת לוקה חמש. ור"ל אפילו בהתראה אחת וכמ"ש רבנו לקמן גבי קרחה משום דפאות מחלקות, ועי' בתוס' שם ד"ה לא צריכא, והנה הריטב"א ז"ל בחדושיו למכות שם כתב גרסת הספרים ברוב המשניות וחייב על הזקן שתים מכאן ושתים מכאן ואחת מלמטה וכתב רבנו מאיר הלוי ז"ל דהא דלא קתני וחייב על הזקן חמש כדקתני וחייב על הראש שתים משום דבהקפת הראש יכול להקיף שתיהן בבת אחת בשתי ידיו ויתחייב שתים אבל זקן אינו יכול להשחית חמשת הפאות בבת אחת ואפילו בשתי ידיו שאפילו היה יכול לאמן שתי ידיו כאחת ולגלח כאחת שתים מכאן ושתים מכאן החמישית שהיא למטה ואינה בשורה שלהם לא היה יכול לגלח עמהם וכו' והא דקתני ר' אליעזר אומר אם נטלן כאחת אינו חייב אלא אחת לאו בבת אחת ממש קאמר, אלא שלא הפסיק ביניהם וסבר ר"א דכולה חד מעשה הוא כיון שלא הפסיק ביניהם ולפיכך אפילו התרו בו על כל אחת ואחת אינה חייב אלא אחת דחד לאו הוא, אי נמי מאי כאחת בבת אחת ובהתראה אחת וכגון דעבד תער עקום אבל ת"ק לא מיירי במילתא דלא שכיחא והיינו דלא קתני חמש ע"כ, וכתב ע"ז הריטב"א ומיהו יש משניות שגורסין וחייב על הזקן חמש, וכן להלן הביא הריטב"א ז"ל דעה זו, וכתב אח"כ אבל התוס' כתבו דלא פליג ר"א אלא בהתראה אחת ואפילו בהא פליגי רבנן עליה דסברי פאות מחלקות והכי מסתבר להו טפי כנראה שכן היתה גי' רבנו במשנה וכן דעתו ז"ל, ועי' מ"ש בזה עוד לקמן.

ואינו חייב עד שיגלחנו בתער וכו' לפיכך אם גלח זקנו במספרים פטור. עי' כ"מ דסרכא דלשנא דמתניתין נקיט ולאו דוקא דלכתחלה נמי שרי, ועי' בב"י כתב וז"ל אפילו לכתחלה מותר לגלח הזקן במספרים ואפילו כעין תער שהרי ממשנה זו למד הרמב"ם להתיר להקיף פאת הראש במספרים כמו שנתבאר דקא סבר דמתני' בין אפאת זקן בין אפאת הראש קאי וכו' עיי"ש וכבר כתבתי לעיל דזה אינו, ורבנו ס"ל ג"כ דמתניתין רק אזקן קאי, ובפאת הראש למד דמותר במספרים מן התוספתא כמו שמבואר לעיל, ובאמת שיש לעמוד על דיוק לשון רבנו דבה"ו בפאת הראש כתב ומותר ללקט הפאות במספרים לא נאסר אלא השחתה בתער, וכאן בזקן כתב לפיכך אם גלח זקנו במספרים פטור, וגם יפלא בעיני שלא הזכירו רבותינו, שהרב החינוך דייק להדיא מדברי רבנו דמספרים יש איסור, וכתב דדוקא במספרים כעין תער הוא דאסור, ועי' במרכבת המשנה ח"ב כתב והנכון דעל כרחך לא פליג ר' אליעזר (במתניתין) דחייב אלא בזקן דכתיב ביה גילוח והשחתה ומשו"ה נמי אמרו חכמים ואינו חייב אבל איסורא איכא משא"כ בפיאות דכתיב הקפה מודה ר"א, במספרים פטור ולרבנן שרי ע"כ, ודבריו מופלאים מכל צד, חדא דר"א לא פליג כלל על מספרים, ורק במלקט ורהיטני פליג משום דקסבר הני נמי גילוח עבדי וכמבואר בגמ' שם, ועוד דהרי בתוספתא שממנו מקור דברי רבנו בפאות הראש איתמר נמי ואינו חייב אלא בתער, ומ"ש דרבנו מחלק ביניהם. והפשוט בדברי רבנו דלהכי נקיט דפטור ולא דמותר, משום שכתב לקמן בה"ח גבי שפה דמותר לגלחו בתער ואע"פ שהוא מותר לא נהגו ישראל להשחיתו אלא יגלח קצתו עד שלא יעכב אכילה ושתיה, הרי דהיה מנהג ישראל שלא לגלח גם במקום המותר ואפשר היה גם במספרים כעין תער מנהג זה, ועי' בב"י שם שכתב שלא ידע טעם למנהג זה, ועי' ב"ח ז"ל שכתב מטעם שנהגו העכו"ם להשחיתו והוא בכלל ובחוקותיהם לא תלכו עיי"ש ובאמת שגם בשו"ע לא העתיק כלל הך הלכתא דשפה ומנהגן של ישראל שרבנו הביאו, וצריך ביאור. וראיתי למי שרוצה לומר דמספרים כעין תער יהיה אסור בזקן כמו שיער בית השחי, והוא משום לתא דלא ילבש גבר, ולפי"ז בפאות הראש שפיר מותר לכתחלה דאין זה קישוט אשה, (ובאמת כתב כן רבינו יונה לענין תער במה שתחת הסנטר ודמי לה לשיער שבכל הגוף שאסור בהעברת תער ועי' מה שהשיג עליו מרן הגר"א ז"ל) אבל זה אינו, חדא דא"כ הו"ל לחייב מכת מרדות, וכמו במספרים כעין תער בבית השחי לשיטת הגאונים וכן הוא שיטת רבנו כמבואר להלן. ועוד דלפי"ז יהיה תלוי במנהג המדינה והרי העכו"ם עושים כן גם האנשים ועי' פרישה סי' קפ"ב דבדבר זה הולכין גם אחרי רוב העכו"ם. ועוד יש להאריך בעיקר הדבר אם שייך בזה לא ילבש גבר ולא רציתי להאריך עוד.

השפה מותר לגלחו בתער וכו' ואע"פ שהוא מותר לא נהגו ישראל להשחיתו אלא יגלח קצתו עד שלא יעכב אכילה ושתיה. עי' במו"ק י"ח א' אף בקשו ממנו שפה והתיר להם וכו' שפה מזוית לזוית אמר ר' אמי ובשפה המעכבת אמר רב נחמן בר יצחק לדידי כשפה המעכבת דמי לי (משום דאנינא דעתי) והוא לענין השחתת זקן עיי"ש בפרש"י ז"ל. ולפלא על הרב ב"י שלא העתיק כלל הך דינא בשו"ע ותמה על טעם המנהג וכבר עמדתי בזה.

העברת השיער משאר הגוף כגון בית השחי ובית הערוה אינו אסור מן התורה אלא מדברי סופרים וכו' ומותר להעביר שיער שאר איברים במספרים בכל מקום. עי' כ"מ וכ"כ כל המחברים דרבנו ס"ל כשיטת הגאונים וגירסתם ובין אם היתה גרסתו כגי' בה"ג מאספמיא או דגריס אלא כי קאמר רב, במספרים דינו של רבנו מבואר. דאם גרסינן אלא הנה לרב שרי במספרים אפילו בבית השחי ובתער אסור אפילו בשאר איברים וא"כ לר' יוחנן דאית ליה דבשיער בית השחי לוקה (ללישנא קמא מדרבנן, וללישנא בתרא מדאורייתא), משמע דבמספרים קאי, וא"כ פליג ר"י על רב וס"ל דבבית השחי אפילו במספרים אסור, ופסק רבנו כר"י לגבי דרב, ולהכי בתער אסור גם בשאר איברים, ובמספרים בשאר איברים מותר ובבית השחי אסור ולוקה מכת מרדות ולאידך נוסחא דלא גרסי אלא הנה קיימא אוקמתא דרב מיירי בשאר איברים ומספרים דמותר ובית השחי אסור אפילו במספרים ובתער אסור אפי' בשאר איברים, ור"י דס"ל דמעביר שיער בית השחי לוקה מדרבנן לא פליג כלל עליה דרב ועי' בשיטה מקובצת לנזיר, ושיעור דברי רבנו במ"ש ומותר להעביר שיער שאר איברים במספרים בכל מקום, פי' בכל מקום בין במקום שמגלחין האנשים והנשים בין מקום שאין מגלחין האנשים וקאי אדלעיל מיניה עי' בזה, וכתב רבנו והמעבירו מכין אותו מכת מרדות פסק כלישנא קמא דר' יוחנן עי' כ"מ ועוד משום דבגמ' פריך לרב מברייתא דהעברת שיער אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים ש"מ דכוותה ס"ל וכמ"ש הרי"ף בסוף פ"ד דעירובין ושאר מקומות הגר"א ז"ל ועי' מ"ש בעזהי"ת לקמן בה"י בברור פסק זה.

אבל במקום שמעבירין השיער הנשים והאנשים אם העביר אין מכין אותו. ומשמע דאיסורא איכא ובזה נחלקו רבותינו ז"ל וס"ל דמותר לכתחלה, והעתיקם הרמ"א ז"ל בהגהותיו, וראיתם מההוא דאיחייב נגידא קמיה דר' אמי דאגלאי בית השחי ולא מגלח וא"ל שבקוהו דין מן חבריא הוא. ועל כרחך דבמקום שגלחו בין האנשים ובין הנשים, והיה מותר לכו"ע. אבל רבנו ס"ל דאסור אלא כאן שאין מכין אותן לא הוי צייתי להו בדברים הגר"א ז"ל.

או שתגלח ראשה כאיש. לא הראו מקורו והוא בתוספתא פ"ב דבכורים ומסתפר כאנשים (ועי' בתוספתא סוף פ"ב דסוטה) והעתיקה רבנו לקמן בה"י והנה הרב חקרי לב בח"ב מיו"ד סי' ל' הקשה על דין זה מהא דפסק רבנו בפ"ט מהל' נזירות הט"ו דכל הספיקות אינם מגלחים אלא אשה וקטן והוא סוגיא מפורשת בנזיר נ"ז, וקשה דנהי נמי דלית בה באשה לאו דלא תקיפו אבל עכ"פ הרי עברה על לאו דלא יהיה כלי גבר על אשה שהרי אסורה להתגלח כאיש (ומהא דנודרת בנזיר לא קשיא שהרי גם האיש נודר אף דמצוה על לאו דלא תקיפו אבל בספק קשה) ועי' להב"ח ביו"ד סי' קפ"ב שכתב דאין האיסור עליה אלא כשעושה להתדמות לאיש והש"ך בסק"ד דחה דבריו ויהיה ראיה מכאן לשיטת הב"ח ולא יכלתי לעמוד על דבריו ואיך מצא בזה איסור גילוח כאיש וכי בשביל שנזיר מגלח כן יהיה זה מנהג האנשים לגלח כן, והרי אדרבה כל האנשים אסורים לעשות כן ורק בנזיר הותר והוא פלא. ועי' לעיל מה שהבאתי בשם הפרישה דהולכין בזה גם אחר רוב עכו"ם, וצ"ב עוד.

וחלי זהב וכו'. עי' שבת ס"ב א' אלמא קסבר עולא כל מידי דחזי לאיש לא חזי לאשה ומידי דחזי לאשה לא חזי לאיש הגר"א.

במקום שאין לובשין אותן הכלים ואין משימין אותו החלי אלא הנשים. עי' שבת י"ב א' אפילו להבחין בין בגדו לבגדי אשתו וכתבו התוס' ז"ל דרכן היו להיות שוין הגר"א. והנה רבנו פסק כאן כר' אליעזר בן יעקב ולעיל בה"ט פסק דהעברת שיער בית השחי הוא רק מדברי סופרים כאידך ברייתא, וכבר עמד ע"ז הרב כ"מ שהוא נגד הסוגיא, דהרי אמרינן שם ות"ק (דס"ל דהעברת שיער בית השחי מדברי סופרים) האי לא ילבש גבר מאי דריש ביה לכדתניא וכו' אלא שלא ילבש איש שמלת אשה בין הנשים וכו' ראב"י אומר מנין שלא תצא אשה בכלי זיין למלחמה ת"ל לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה שלא יתקן איש בתקוני אשה, ות"ק דברייתא דלעיל ס"ל דלא כראב"י ולראב"י שלא יתקן איש בתקוני אשה מדאורייתא הוא ורבנו פסק כאן כראב"י ולעיל פסק דהעברת שיער בית השחי הוא מד"ס, ועי' בב"י האריך טובא ומסקנתו, דת"ק מצי סבר גם כראב"י דלא יתקן איש תקוני אשה הוא דאורייתא מיהו ה"מ במידי דמנכר דומיא דלבישת כלי זיין דאשה, אבל היכא דמטהר כגון בית השחי אינו בכלל זה עיי"ש שהאריך להסביר טעם הדברים לפי שהוא במסתרים, ולפי"ז נמשך בכל דבריו לבאר כן דברי רבנו גם לקמן, והרב ב"ח השיגו דתימה הוא לבאר דברי רבנו דמחלק בדבר שלא נזכר בתלמוד אפילו רמז דבר לחלק בכך (ועוד דלפי"ז תגדל השגת הראב"ד לקמיה במלקט שערה אחת דבודאי לא מינכר ועי' בביאור הגר"א בזה) וביותר יפלא לדעתי מה דאמר מיבעי ליה לכדתניא וכו' והרי אין זה התירוץ כלל, דאדרבה דלכדתניא הוא היפך דבריהם אלא דצריכין לישב ולחלק נפק"מ בין בגלוי ובסתר, ועל כרחך לומר דת"ק ס"ל כת"ק דפליג אראב"י, וראב"י פליג והב"ח עצמו כתב ג"כ דבר שהוא דוחק אף שחיזק את הדבר, דהא דפריך בגמ' ות"ק האי לא ילבש גבר מאי דריש ביה ומשני מיבעי ליה לכדתניא וכו' שלא ילבש איש וכו' וישב בין הנשים וכו' ראב"י אומר מנין שלא תצא אשה בכלי זיין וכו' דאלמא לראב"י העברת שיער אסור מדברי תורה הך קושיא ופירוקא אליבא דלישנא בתרא הוא, אבל ללישנא קמא לא הוי קשיא ליה הך קושיא, דס"ל דאע"פ דהעברת שיער מדברי סופרים וקרא דלא ילבש גבר אינו מדבר בהעברת שיער מ"מ מדבר בשאר תיקוני אשה שהם לנוי ולקישוט לאשה, וגם הוא מוכרח לחלק בין קישוט להעברת שיער, שאינו אלא להעביר הלכלוך. ואנכי זכיתי בעזה"י ומצאתי בבה"ג הל' נזירות גרסא נכונה ומדויקת שעל פיה יתבררו כל הדברים. ותראה כמה דברי רבנו מדויקים בלשונם. וז"ל הבה"ג ות"ק האי לא יהיה כלי גבר מאי דריש ביה מיבעי ליה לכדתניא וכו' שלא ילבש איש שמלת אשה וישב בין הנשים וכו' ר' אליעזר בן יעקב אומר מנין שלא תצא אשה בכלי זיין למלחמה וכו' דבר אחר שלא יתקן איש בתיקוני נשים. (וכן היתה בלי ספק גרסת רש"י בפירושו על התורה בפרשת תצא דבר אחר שלא יעבור שיער בית השחי עיי"ש) והדברים מבוארים ומאירים ע"פ מה שכתב רבנו בספר המצוות ל"ת מ' וז"ל שהזהירנו מהתקשט האנשים בתכשיטי נשים וכו' ודע שזאת הפעולה כלומר היות הנשים מתקשטות בתכשיטי האנשים והאנשים מתקשטים בתכשיטי הנשים פעמים יעשו לעורר הטבע לזמה כמו שהוא מבואר בספרים המחוברים לזה. והרבה מה שיושם בתנאי בעשיית קצת הטליסמא ויאמר אם יתעסק אדם בו אדם ילבש בגדי נשים ויתקשט בזהב ופנינים והדומה להם, ואם היתה אשה תלבש השריון ותזדיין בחרבות וזה מפורסם מאד אצל בעלי הדעה הזאת עכ"ל. הנה חילק רבנו דין זה בתרתי, חדא משום זמה, וחדא משום עכו"ם. וזהו ביאור הבריתא לפירושו של רבנו לא יהיה כלי גבר על אשה מאי ת"ל אם שלא ילבש איש שמלת אשה ואשה שמלת איש הרי כבר נאמר תועבה ואין כאן תועבה (ר"ל דללבוש סתם בלי שום מחשבה זרה אין כאן תועבה) אלא שלא ילבש איש שמלת אשה וישב בין הנשים ואשה שמלת איש ותשב בין האנשים (ר"ל זהו האופן הראשון שכתב רבנו שעושים כן לעורר הטבע לזמה וזהו תועבה) ר' אליעזר בן יעקב מנין שלא תצא אשה בכלי זיין למלחמה ת"ל וכו' (וזהו האופן השני שכתב רבנו בעשיית קצת הטליסמא שהאיש ילבש בגדי נשים ויתקשט בזהב ופנינים ואשה תלבש שריון ותזדיין בחרבות) ומטעם זה העתיק רבנו דין זה בהל' עכו"ם וכללו בספר המצוות ג"כ בחוקות הגוים עיי"ש ונמצא דראב"י לא פליג על ת"ק. רק דמוסיף דאפילו אם עושה כן לא משום זמה, אלא משום עכו"ם ג"כ בכלל לא ילבש גבר הוא. ותרויהו ס"ל דהעברת שיער בית השחי ובית הערוה אינה בכלל זה, אלא שהוא מדברי סופרים, וסיום הברייתא דבר אחר שלא יתקן איש תקוני אשה, וזהו העברת שיער בית השחי, וכן העתיק רש"י ז"ל בפירושו על התורה להך דבר אחר דברייתא וכן תרגם אונקלוס ולא יתקן גבר בתקוני אתתא והוא כהך תנא דברייתא, וכן הביא רבנו יונה בשעריו שער השלישי אות ק' עיי"ש. ובוא וראה דיוק לשון רבנו דבה"ט גבי העברת שיער בית השחי כתב רבנו שלא יתקן עצמו תיקון נשים וכאן בה"י כתב מפני שעדה עדי אשה, ולא כתב מפני שתיקן תיקוני אשה, וזה הדבר דעדי אשה אסור מדאורייתא בין לת"ק בין לר' אליעזר בן יעקב, ותיקון תיקוני אשה (שהוא העברת שיער בית השחי) אינו אסור לדידהו אלא מדברי סופרים, ורק לתנא בתרא דדבר אחר הוא אסור מדאורייתא והרי דברי רבנו מוכרחים לפי זה ואין לנטות מהם בשום אופן ורבותינו הראשונים ז"ל שלא פרשו כן עיי"ש בסוגיא ועי' בסמ"ג לא תעשה ס' ובריטב"א מכות העתקנוהו לקמן הוא לפי שלא היתה לפניהם הגרסא הברורה הזאת, והדברים מאירים בעזה"י.

המלקט שערות לבנות מתוך השחורות מראשו או מזקנו משילקט שערה אחת לוקה. והוא מגמ' דשבת ומכות, והשיג עליו הראב"ד ז"ל לא מחוור שיהא לוקה באחת שלא אמרו אלא אסור (ודבר זה אפילו בחול אסור משום שנא' לא ילבש וכו') ועוד מאי עדי אשה איכא בחדא והא לא מנכרא מלתא כלל. ועי' בריטב"א במכות שם שדייק ג"כ מלשון משום שנאמר שהוא מדרבנן, (וכן דעת תלמידי הרשב"א דכל מקום שאמרו משום שנאמר אינו אלא מדרבנן אבל רבו החולקים בזה, ובאמת אי משום לשון משום שנאמר הנה בש"ס כת"י המובא בדקדוקי סופרים בין במס' שבת בין במס' מכות ליתא להך משום שנאמר כי אם אסור משום לא ילבש וכו' וכן הנוסחא ברי"ף ועוד רבוותא) וכתב ע"ז דכרבנן אתיא דפליגי עליה דר' אליעזר בן יעקב, אבל לראב"י אסור מדאורייתא, והא דאמרינן העברת שיער מדברי סופרים דלא כראב"י עיי"ש ובדעת רבנו א"א לומר כן דהא איהו ס"ל כראב"י ובהעברת שיער דהוא מדברי סופרים, וכבר כתבנו לישב דברי רבנו באופן דלכו"ע הוי לעדות עדי אשה מדאורייתא והריטב"א סיים דאפשר דהוא מדאורייתא ולא דק בלישניה וכתב שכבר האריך בזה במס' נזיר ובמהדורא קמא למכות ולא זכינו לאורם. וצ"ע קצת בדברי רבנו מתוספתא פ' בתרא דמכות יש תולש שתי שערות עובר משום ד' דברים משום נזיר משום מצורע משום יו"ט ומשום מקיף, ולמה לא מנה גם בליקט לבנות מתוך שחורות דחייב משום לא ילבש ועובר משום חמשה דברים, והרי אמרו בירושלמי דנזיר פ"ו דתנא לאוין קחשיב. ואי דמשום לא ילבש חייב גם אחדא לדעת רבנו והרי נזיר ג"כ חייב אחדא ומ"מ מני לה, וזוהי קושית הירושלמי שהבאנו, וכן מצורע הרי על כרחך בגילוח סימני טומאה מיירי דהרי באיסור תספורת של מצורע ליכא לאו, ובתולש סימני טומאה הרי באחת משתי השערות לוקה, ועל כרחך דתני שתי שערות משום מקיף, ואף דלדעת רבנו דיש שיעור לפיאות הראש אם ארבעים אם ארבעה, וא"כ אף אם תלש אחת חייב כשלא הניח כשיעור, וזוהי השגת הסמ"ג עליו שהבאנו לעיל על כן צ"ל דתנא נקיט שתי שערות משום יו"ט. ולפי"ז בודאי דברי רבנו צ"ע דהו"ל לתנא למנקט חמשה, ובליקט לבנות מתוך שחורות וחייב על שערה אחת משום נזיר ומשום מצורע וכו' ומשום בל תקיף לדעת רבנו ומשום לא ילבש ומשום יו"ט הרי ג"כ חייב באחת בליקט לבנה מתוך שחורות וכמפורש בגמ' ויש לעיין בזה.

וכן אם צבע שערו שחור. שהוא בכלל עדי אשה וצ"ל דהא דאמרו בנזיר ל"ט יתו כד צבעי סביא דיקנהון חוורן עיקבי נימהון בעכו"ם קאי וכדאמר לעיל ת"ש מבלורית דכושיים דבתר דמגדלין לא רפיא מלתחת, ועובדא דב"מ ס' הרי היה בעבד כנעני. ועי' בס' מחנה חיים ח"ב יו"ד סי' ל' מה שכתב בזה.

כתובת קעקע האמורה בתורה הוא שישרוט על בשרו וימלא מקום השריטה כחול או דיו וכו'. מבואר בדעת רבנו דבעינן שריטה קודם ואח"כ כתיבה. ואלו רש"י במשנה כתב להיפך דכותב קודם ואח"כ שורט, ועי' ב"ח וש"ך שכתבו דאין נפק"מ אם עשה כך או כך ולבד שישרוט ויכתוב. אבל המהרש"ל בבאוריו לסמ"ג כתב דדוקא בשרט ואח"כ כתב וכן הוא מבואר בר"ן למתניתין ועי' רע"ב בפי' המשנה. ופסק רבנו כת"ק ואע"ג דבתוספתא איתמר ואינו חייב עד שיקעקע בדיו בכחול לעכו"ם וסתם כר' שמעון קי"ל כמתניתין וכמ"ש ביבמות מ"ב ב' ועיין רא"ש סוף פ"ג דפסחים ובפי"ז דשבת הגר"א ז"ל.

בד"א בכותב אבל זה שכתבו בבשרו וקעקעו בו אינו חייב אלא א"כ סייע וכו'. עי' כ"מ, והוא בתוספתא דמכות פ"ג הכותב כתיבת קעקע בבשר של חבירו שניהם חייבין בד"א בזמן ששניהן מזידין אבל אם היו שוגגין פטורין אחד שוגג ואחד מזיד שוגג פטור ומזיד חייב ועל כרחך במסייע כמ"ש בגמ' כ' ב' מאן דאכיל תמרי וכו' הגר"א ז"ל וכבר הרגישו בזה הרבה.

השורט שריטה אחת על המת לוקה וכו' אחד כהן ואחד ישראל. עי' כ"מ מ"ש אחד כהן וכו' בפ"ק בקדושין יליף לה בג"ש ע"כ. ואינו מובן דהתם יליף ג"ש לענין קרחה ולא לענין שריטה. אבל באמת נמצאת ג"ש זו בתורת כהנים פרשת אמור אין לי אלא כהנים שריבה הכתוב בהם מצוות יתירות ישראל מנין ת"ל שרטת נאמר כאן שרטת ונאמר להלן ושרט לנפש מה כאן חייב על כל שריטה ושריטה וכו', ובאמת בש"ס דילן במכות יליף לחייב על כל שריטה ושריטה ת"ל ושרט ועי' פירש"י שם ב' פירושים ואפשר ג"כ לומר דכוונו לדרשת התורת כהנים הנ"ל ועי' ביראים שהקשה באמת למה לן ב' דרשות ע"ז, ועי' אחרונים הקשו ג"כ קושיא זו ולא ראו את היראים. אבל בכל זאת דברי רבנו צ"ע. דלקמן גבי קרחה כתב לה רבינו שפיר, שהרי כתב אחד ישראל ואחד כהן שקרח על המת אינו לוקה אלא אחת, והוא משום דלא נימא דכהן לוקה שתים כמ"ש הכ"מ ועי' מ"ש שם על זה אבל הכא למה כתב רבנו כלל דאחד כהן ואחד ישראל שהרי לא כתב אינו לוקה אלא אחת. וכי ס"ד דכהן לא ילקה ולומר דרבנו קאי אדלקמיה אחד כהן ואחד ישראל שרט שריטה אחת וכו' או חמש שריטות וכו' והוא כדרשת התורת כהנים והחידוש דגם ישראל לוקה חמש. אין זה מדויק בדברי רבנו ואין זה לשונו.

אלא שעל מת וכו' לעכו"ם בכלי חייב מלקות בידו פטור. הוסיף רבנו חייב מלקות, והוא דלא כפרש"י והתוס' ז"ל דחייב מיתה בין שהוא דרך עבודתה בין שלא כדרך עבודתה עיי"ש היטב וכן פי' הריטב"א ז"ל. ורבנו מפרש דלא היה זה עבודת כוכבים אלא חוק העכו"ם וחיוב מלקות מלאו דלא תתגודדו ודוקא בכלי שזה היה חוקם, ועי' כ"מ מ"ש בזה, ובאמת הוא מבואר כן בנמוק"י למכות עיי"ש היטב ופשוט [בכת"י הגאון המחבר זצ"ל נרשם על ה' י"ג "צריך ברור עוד פעם"] .

ובכלל אזהרה זה שלא יהיו שני בתי דינים בעיר אחת זה נוהג כמנהג זה וזה נוהג כמנהג אחר שדבר זה גורם למחלוקות גדולות וכו'. תפסו כלם על רבנו דפסק כאביי דאפילו ב' בתי דינים אית בהו לא תתגודדו ואלו לרבא דוקא בבי"ד אחד בעיר אחת פלג מורין כן ופלג מורין כן עי' כ"מ ועי' רדב"ז בלשונותיו ודבריו קשים להולמם בדברי רבנו ועי' מרכבת המשנה ח"ב דעתו דס"ל לרבנו בביאור הסוגיא דבאמת בהוראת דין ליכא לא תתגודדו כלל ועיקר האיסור דלא תתגודדו הוא רק במנהגים ורבינו העתיק באמת בלשונו זה נוהג כמנהג זה וזה נוהג כמנהג אחר. והנה באמת לענין מנהגא הרי ליכא פלוגתא כלל דהרי להדיא שנינו מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עושין מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין אלא דבהוראות ס"ל לריש לקיש דטעמו דלא תתגודדו הוא משום ב' תורות, ולפי"ז איכא גם בהוראות לאו דלא תתגודדו ור' יוחנן פליג ע"ז. וקושית הגמ' היא דלמה לא נימא גם לא תתגודדו בהוראות ועל זה משני אביי דבאמת גם לר"י איכא לאו דלא תתגודדו גם בהוראות בשתי בתי דינין בעיר אחת, ורבא פליג וס"ל דגם בב' בתי דינים בעיר אחת ליכא בהוראה לא תתגודדו, ורק בבי"ד אחד פלג מורין כן ופלג מורין כן. והנה באמת בבי"ד אחד ופלג מורין כן ופלג מורין כן הרי עדיין ליכא הכרעת ההוראה, והרי במקום דליכא הכרעת הדין תניא בע"ז ז' היו שנים אחד מטהר ואחד מטמא אחד אוסר ואחד מתיר אם היה אחד מהם גדול בחכמה ובמנין הלך אחריו ואם לאו הלך אחר המחמיר ר' יהושע בן קרחה אומר בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המיקל אמר רב יוסף הלכה כריב"ק, א"כ לריב"ק לא משכחת כלל להך דינא דרבא בבי"ד אחד פלג מורין כן כל אחד כדעתו כיון שלא הכריעו בהוראתם ולא נתברר להיכן הדין נוטה, ואפשר רק לת"ק דתלוי במי שגדול בחכמה יש מציאות לדין זה שכל אחד יסבור שזה גדול בחכמה, ואפשר לשיטת הסוברים דגם ריב"ק לא אמר היכא דאיכא גדול בחכמה וכמ"ש הרשב"א ז"ל בתשובותיו סי' רנ"ג, אבל לפי מה שפסק רבנו בפ"א דממרים ה"ה דלעולם הלך בשל תורה אחר המחמיר ובשל סופרים אחר המקיל ואפילו בדאיכא גדול בחכמה כיון שלא הוכרע הדין ע"פ הרוב, א"כ לא משכחת לה דינא דרבא, לא תתגודדו בבי"ד אחד פלג מורין כן ופלג מורין כן שהרי אפילו אם ירצה האחד להחמיר על עצמו אינו רשאי כדגרסינן בירושלמי דתרומות דכשם שאסור לטהר את הטמא כך אסור לטמא את הטהור וכן הוא גם בירושלמי פ' משוח מלחמה וא"כ לא היה לרבנו להביא כלל דינא, דלא תתגודדו בהוראות דבשתי בתי דינין ליכא לא תתגודדו אפילו בעיר אחת כדס"ל לרבא ובבי"ד אחד לא משכחת לה והביא רק במנהגים, דאין ב' בתי דינים רשאים לנהוג מנהגים שונים בעיר אחת, ועדיין אני נבוך בכל זה ה' יאיר עיני (עי' היטב במדרש תנאים עמ' 27).

אחד ישראל ואחד כהן ששרט על המת אינו לוקה אלא אחת. ט"ס וצ"ל אחד ישראל ואחד כהן שקרח על המת וכן הוא מבואר בדפוס קונשטנדינא, ובדפוס וינציא וכן הוא במעשה רוקח וכן הוא גם בדפוס של"ד של הב"י ופשוט ועי' כ"מ מ"ש בזה, ודברי רבנו מבוארים בדבריו ז"ל במקומו בספר המצוות בל"ת קע"א, וכן האריך בלא תעשה דלא יהיה לכהנים וכו' חלק ונחלה עיי"ש וגם בלא זה משום דבא להשלים כמ"ש רבנו, הרי שיטת רבנו בכל מקום שאין רבוי הלאוין גורם לרבוי המלקות והדברים ארוכים.