ישראל Israel

כסלו, תשנ"ב

קכ. התגוננות עצמית

(א) פגיעה בנפש:

מקור הדין: (שמות כ"ב, א-ב)- דין הבא במחתרת.

ובמס' סנהדרין (עב ע"ב)- הבא במחתרת נידון ע"ש סופו¹. אמר רבא, מה הטעם (לדין הבא במחתרת?) חזקה שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, וזה (הגנב) אומר, אם אלך (ואגנוב), יעמוד בעל הבית למולי ולא יניח לי (לגנוב), ואם יעמוד למולי, אהרגהו, והתורה אמרה², הבא להורגך- השכם להורגו.

footnotes: ¹ בתרגום מן הארמית. ² והיכן אמרה? לדעת רש"י (ברכות סב ע"ב), בדין הבא במחתרת, ולדעת מדרש תנחומא (פ' פינחס) הובא גם ב"מאירי" (סנהדרין שם), מ"צרור את- המדינים, והכיתם אותם. כי- צררים הם לכם…" (במדבר כ"ה, יז-יח).

ולא רק בא במחתרת לביתו דינו כן, אלא אף הבא לחצירו או לגנו וכדו'³ [ כל מקום שיודע, שיצטרך להרוג כדי לבצע את זממו⁴], אלא שרוב הגנבים באים במחתרת. לכן נקטה התורה בא במחתרת.

footnotes: ³ רמב"ם (הל' גניבה פ"ט הי"ב). ⁴ עיין שם.

א. מותר⁵ לו לאדם להתנגד לגנב ואף להורגו, ואינו חייב למסור לו ממונו⁶, ואין הנגנב צריך לדקדק להציל עצמו באחד מאברי הגנב הבא במחתרת⁷.

footnotes: ⁵ "מנחת שלמה" (לגרש"ז אוירבך סי' ז אות ב). ⁶ עיין "יד רמ"ה" סנהדרין שם, "אור גדול" לרי"ל פרלמן (סי' א), הובא ב"ציץ אליעזר" (חי"ג סי' ק) והסכימו עמו שם גם הוא וגם ה"מנחת שלמה" הנ"ל. ⁷ דבר זה אם הנרדף נהרג על כך שהרג את הרודף, במקום להציל עצמו באחד מאיברי הרודף, שנוי במחלוקת ראשונים ואחרונים. דעת רש"י סנהדרין (עד ע"א) שחייב, ואלו מהר"ם צ'רמון ב"גור אריה" סנהדרין שם, כתב שאף למתירים צריך לדקדק לפגוע באחד מאבריו, רק שאינו חייב אם לא דקדק. ועיין "יביע אומר" (ח"ד חושן משפט סי' ה) באריכות. אמנם הראי"ה ב"משפט כהן" קלג הביא בשם הפוסקים "דאפילו להציל באחד מאבריו אין צריך לדקדק הנרדף עצמו", אם מפני שהוא בהול (עיין "יביע אומר" הנ"ל) או משום שיש היתר מיוחד לנרדף ("משפט כהן" סי' קלט), ובמיוחד בבא במחתרת- "שבות יעקב" (ח"ב סי' קפז).

ב. אם ברור לגמרי שאין כוונת הגנב להרוג, אסור להורגו⁸.

footnotes: ⁸ רמב"ם (שם הל' יב), כגון אב לבנו.

ג. רשות לכל אדם להרוג את הבא במחתרת⁹ מאחר שזה התיר עצמו למיתה, כמאמר הכתוב "אין לו דמים"¹⁰.

footnotes: ⁹ רמב"ם(שם הל' יז), בניגוד לרודף שמצוה למנוע בעדו להרוג, ועיין מפרשי רמב"ם בזה שיש חולקים, שאף כאן חובה. ¹⁰ לשון מרן הגר"ש ישראלי "עמוד הימיני" (עמ' קפב במהדורה החדשה).

ד. לאחר שהגנב פנה עורף, אסור להורגו¹¹.

footnotes: ¹¹ רמב"ם (שם הל' יא).

ה. במקום שיש איום לשרוף את ביתו של אדם וכדו', נראה שחלים אותם העקרונות¹².

footnotes: ¹² "מנחת שלמה" הנ"ל דימה זאת לדין הבא במחתרת בלשון "חושבני".

(ב) פגיעה בגוף האנס במקרה של נסיון לאונס:

לעניין האונס נערה מאורסה אמרה התורה¹³ "ואין מושיע לה". בגמ' סנהדרין¹⁴ נלמד מכאן שמותר להרוג את האנס שלא יאנוס. אמנם שני תנאים לדבר. 1. שיהיה בדבר איסור כרת או מיתת בית-דין; 2. פגם האישה¹⁵. כיום כל הנשים בחזקת נידות¹⁶ או עריות, וקיים בהן איסור כרת או מיתת בית-דין¹⁷; אלא שבעוונותינו הדור פרוץ, ואין זה מוחלט שרוב הרווקות אכן בתולות הן¹⁸. אי לכך מותר לקרבן האונס לפגוע באנס כדי למנעו מלבצע את זממו, אך אם מותר להרגו או לאו יהיה תלוי במצב המדויק של המותקפת¹⁸, ומכל מקום נראה שיש להיזהר מלהרוג את האנס במקום שאפשר להציל על-ידי פגיעה באחד מאברי התוקף¹⁹.

footnotes: ¹³ דברים (כ"ב, כו). ¹⁴ דף עג ע"א. ¹⁵ בסוגיה שם (עג ע"ב), עיין רמב"ם (הל' רוצח פ"א הל' יא) ושו"ע (חושן משפט סי' תכה, ג). ¹⁶ "משנה ברורה" (סי' עה ס"ק יז). ¹⁷ רמב"ם שם ושו"ע חושן משפט שם.הערת מרן הגר"ש ישראלי- בעניין חזקת נידות, ברמב"ם מהד' פרנקל הובאה הגהת רעק"א שמציין לשון רש"י (סנהדרין עג ע"ב ד"ה אפיגמא רבה) שהוולד ממזר והיא נעשית זונה, משמע שנידה, כיוון שאין שם ממזרות, אינו נחשב פיגמא רבה, ע"כ אין זה בכלל עריות, ולפ"ז גם להיד רמ"ה דאזיל בשיטת רש"י הדין כן דאין בכך "פיגמא רבה". ועי"ש ב"מקורות וציונים" שנראה שאינו מסכים להערת הרעק"א הנ"ל, וצ"ע לדינא. ¹⁸ הערת מרן הגר"ש ישראלי- ויש לעיין עוד דאם היתה רווקה שאינה בתולה, דאם כן נפגמה כבר על-ידי איסור זה. ועיין עוד שם ב"ליקוטים"- תשובת רדב"ז שתמה על רש"י בבא עליה אחר קודם, שלא כדרכה, שגם כן נפגמה, ותמה על זה בשתיים: חדא, דבבא עליה אחר אין כאן איסור תורה (והשגה זו תמוהה, כי ברור שכוונת רש"י, שאותו אחר שבא עליה קודם שלא כדרכה, היה גם כן מאיסור עריות), ותו כתב שרק במקרה שבאותה ביאה נפגמה, אז הוא דאמרינן דמצילים, ולא אם היתה פגומה מקודם, כי מכל מקום מתוספת עכשיו עוד פגימה, על כן ניתן להצילה מפגימה נוספת זו. אך בזה אין שום הכרח נגד דעת רש"י המפורשת שכתב, שאין הבדל בזה, וכל שנפגמה קודם על-ידי אחר, שוב אינה בדין זה. אמנם יש לומר שמן הסתם הרווקות הן בחזקת בתולות, ומכל מקום בדורנו, בגלל אווירת המתירנות, צ"ע. ¹⁹ בדין אם הנרדף חייב כאשר היה יכול להציל עצמו באחד מאברי הרודף, נחלקו רבוותא. וכתבו פוסקים עיין "משפט כהן" (סי' קלג) שאינו חייב להציל באחד באבריו. ושוב נחלקו לעניין הנאנסת, ב"שער המלך" (פ' כד מהל' שבת) כתב לחייב, כיוון שבעריות אין הקרבן נבהל כל כך, וחלק עליו בס' "אגורה באהלך" (דף כו ע"ב) דמנא ליה, ובשו"ת "יביע אומר" (ח"ד סי' ה' עמ' שפה- שפו) האריך וכתב שם לחלק בין נרדף לנאנסת.ויש מקום להעיר, שייתכן שכל מקרה אונס הוא כבא להרוג, וייתכן שיש בזה יסוד דין הבא במחתרת, דלאו כל נשי דינא גמירן ותעמודנה על נפשן, ועיין בס' "אברהם יגל", (סנהדרין שם), "דפגמא דנשי לגבי דידהן כהריגה דאנשי" ותכנסנה לחשש נפשות.

(ג) פגיעה בחירות:

אדם שמונעים ממנו את חופש- התנועה על-ידי מחסום וכדו' רשאי לפגוע ברכוש החוסם כדי להשתחרר²⁰, אך אל לו לפגוע ברכוש בכוונה²¹.

footnotes: ²⁰ בבא קמא (כח ע"א) "הממלא חצר חבירו כדי יין וכדי שמן, בעל החצר משבר ויוצא משבר ונכנס, ואף לר"נ דלא עביד איניש דינא לנפשיה במקום דליכא פסידא משבר ונכנס להביא זכויותיו". ²¹ שו"ע (חושן משפט סי' שעט).

אדם שרוצים לשבותו שבי (כגון כדי לסחוט כופר-נפש), נראה שיש לו דין "אם במחתרת ימצא הגנב" וזכותו לפגוע בשוביו, שהרי אמרנו, כי החזקה שאין אדם מעמיד עצמו על ממנו, גורמת לכך שמותר לו להרוג את הבא לגוזלו, ואם כן נראה לדון קל וחומר שאדם רשאי לפגוע בשוביו²².

footnotes: ²² סנהדרין (עב ע"א). עיין "מנחת שלמה" הנ"ל לענין הבאים לשרוף את ביתו שאף שאינו במפורש בגדרי הבא במחתרת, חשב לדונו כמותו, ונראה דהוא הדין כאן.

מובן הדבר שגם בעניין זה ישנה הגבלה- שמדובר אך ורק במקרה שוודאי הוא שעומדים לשבותו שבי, וכמבואר לעיל²³.

footnotes: ²³ עיין מה שכתבנו בעניין למעלה פגיעה בנפש, סעיף ב.