ואיתא בזוהר (עי' ס' בלק דקצ"ה ע"א) דעבד רעותא דמסכנא, ויחשוב שהוא עני, וידבר תמיד בדברים רכים ותחנונים כמו עני, ויתבודד תמיד מחשבתו עם השכינה, שלא יחשוב רק באהבתו אותה תמיד, שהיא תדבק בו, ויאמר תמיד במחשבתו מתי אזכה שישכון עמי אור השכינה, ואם יבא לו תאוות עולם הזה, ירחיק ממחשבתו, ויבזה התאוה, עד שיהיה שנאוי ומאוס אצלו, וירגיז יצר הטוב על יצר הרע ותאותו, ובזה יכניעם, ושלא יהיה לו עצבות כלל כשלא יהיה לו תאוות עולם הזה, אלא אדרבה ישמח מאוד במה שהוא זוכה להכניע תאותו לשם כבוד הבורא יתברך שמו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (גיטין דל"ו ע"ב) ושמחים ביסורין, ובזה, כאשר לא ימשך אחר תאותו אפילו במחשבה ויבזה אותה, יכניע מאוד הקליפות, כמו שכתוב בזוהר (וירא ד"ק ע"ב) ובר לבב (תהילים כ״ד:ד׳) דלא אימשוך לרעותיה וליבא בתר ס"א: (צוואת הריב"ש ד"ב ע"ב).