ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלוהים דרך ארץ פלשתים וגו׳ כי אמר אלהים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים. ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי השבע השביע את בני ישראל לאמר פקד יפקד אלהים אתכם והעליתם את עצמותי מזה אתכם. ויסעו מסכת ויחנו באתם בקצה המדבר. וה׳ הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך ולילה בעמוד אש להאיר להם ללכת יומם ולילה. ראוי לשום לב ראשונה באומרו ויהי בשלח פרעה וגו׳. היל״ל ויהי כאשר הוציא ה׳ את ישראל ממצרים. כי לא היה פרעה המשלח. ועוד אומרו בשלח פרעה את העם כי היל״ל את ישראל ולמה קראם כאן העם. ועוד אומרו כי קרוב הוא. הנה הוא נותן טעם לפגם. כי אדרבא אחר שהוא קרוב ראוי להוליכם וגו׳. ועוד אומרו כי אמר אלהים היל״ל כי אמר ה׳ למה לשון אלהים. ועוד באומרו פן ינחם העם בראותם מלחמה וגו׳. הנה ראוי לידע מה היא זאת המלחמה. אם מלחמת עמלק כמו שכתב רש״י ז״ל. הנה השיב עליו הרמב״ן ז״ל. ואם כדברי הרמב״ן ז״ל שאמר שאם יעברו דרך פלשתים ופלשתים לא יתנום לעבור בשלום וישובו למצרים וגו׳. הנה יקשה אחר שמלחמות ישראל הוא כפי ההשגחה. הנה האל יתברך יכניע הפלשתים לפניהם. ולא ישובו ישראל למצרים מפני מלחמת הפלשתים. ועוד אומרו בראותם מלחמה מי הוא הנלחם. אם הם. היה לו לומר בעשותם מלחמה. ואם זולתם מי הם. ועוד אומרו ויסב אלהים את העם היל״ל וינחם וגו׳. ועוד אומרו דרך המדבר ים סוף. אם הוא דרך המדבר היל״ל דרך המדבר. ואם הוא דרך ים סוף. היל״ל דרך ים סוף וגו׳. ועוד באומרו וחמשים עלו בני ישראל וגו׳. מה ענין זה לכאן. וג״כ אומרו ויקח משה את עצמות יוסף עמו. הנה אין זה מקומו כי כל זה היה ראוי לכתוב בפרשה שלמעלה. באומרו ויסעו בני ישראל מרעמסס וגו׳. שם היל״ל ויקח משה את עצמות יוסף וגו׳. ועוד הערות אחרות יתיישבו על פי דרכנו בס״ד:

זה לשון בנו של הרב המחבר זללה״ה

הכוונה בזאת הפרשה נלע״ד יצחק לומר כי כוונת הקב״ה להראות שפטים במצרים ובפרעה וחילו על הים ואילו היה דרך הקרוב למצרים שאפשר שכשיראו פרעה וחילו מלחמת מצרים יחזרו לאחורם וילכו. נמצא כי לא יעשה רצונו. ולכן ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים פן הם ג״כ יתוספו על המצרים וילחמו עם בני ישראל. כמעשה מדין ומואב. ועוד כי אפשר בעת ההיא יחזור פרעה וחילו למצרים. וזהו בראותם מלחמה אשר יעשה האלהים במצרים. ושבו מצרימה. לכן הסיבם דרך המדבר ים סוף. שאז כשיהיו בים לא יוכלו לחזור לאחור כי הים יסגור עליהם. ויפרוש רשת לרגלם לבלתי ישובו אחור. ובזה יתוקן באומרו בשלח פרעה את העם. ולא אמר בני ישראל לפי שמלת העם חוזר על המצרים. שהם הסכימו עם פרעה לשלחם. וז״א ויהי בשלח פרעה את הסכמת העם. שכולם הסכימו על דעת אחת לשלחם. ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים. לפי שאפשר שהעם של מצרים ינחם משליחותם. כמעשה שהיה ויאמרו מה זאת עשינו וכו׳. ואם אבוא לערוך מלחמה אתם יחזרו למצרים. לכך ויסב וגו׳. כמו שאמרנו כנלע״ד. או ירצה כי מלת העם חוזר על הערב רב ולהיות כי זה להם מעט אשר נכנסו באמונה. ורחמנא אמר (סנהדרין צ״ד) גיורא עד עשרה דרי לא תבזי ארמאה באפיה. וז״א ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא שנכנסו באמונה. כי אמר אלהים פן ינחם העם לחזור לסורו בראותם מלחמה על אחיהם. ושבו מצרימה. לכך הסיעם דרך רחוק מפני פחד זה. ומלחמה אשר נלחם הקב״ה עם המצריים אינה חדשה. כי בזה יוסיפו חוזק באמונה בראות הנסים שעשה הקב״ה להציל עשוק מיד עושקו. לא כן מלחמת האמורי שהוא בלי דבר רק לגרשם מן הארץ ולשבר את מצבותיהם לנתוש ולערוץ ולהאביד ולהרוס. כי סוף סוף ירתח דמם בקרבם. כנלע״ד יצחק:

אמנם לבוא לישב הכתובים צריך להקדים הקדמה. זה תוארה. כמו שגוף האדם ועם שהוא מורכב מרמ״ח אברים. הנה כאשר יקרה מקרה רע לא׳ מהם. הנה ירגישו כל האברים הקרובים והרחוקים ברעתו. כן האומה הישראלית כאשר יעבור עבירה איזה יחיד מהכלל הנה כלם ירגישו ברעתו ויוזקו בעבורו. הקודם מבואר בעצמו. וזה כי הגוף כולו כאבר אחד. ועם היות שהוא מורכב מאברים רבים. הנה כאשר יקרה מורסא א׳ או פירוק חבור באיזה אבר מאבריו הנה יורגש הכאב בכל אברי הגוף. והסבה בזה היא שעם היות שהם אברים נפרדים הנה נקבצים ומשתתפים ומתאחדים נפש אחת הנותנת ההרגש והחיות בכל האברים שוה. ולזה אחר שההרגש הוא מצד הנפש אשר באותו האבר והנפש הוא א׳ בכל האברים. הנה אף ע״פ שהם מתחלפים ונבדלים. הנה הנפש שהיא א׳ בכלם והיא בהם בשוה היא תאחדם ותקבצם. וכן מזה נחייב הנמשך כי העם הישראלי אע״פ שהם מחולפי האישים והם גופים מתחלפים ונבדלים. הנה יחוייב כי כאשר יעבור איזה מהם עבירה מה הנה ייוחס לכלם בשוה. וכאלו הם כולם עשו אותה. והסבה בזה לפי שהם גופים מתחלפים ובאברים נבדלים. אמנם תאחדם הנפש אחת שהיא התורה כי היא חיינו ואורך ימינו. ולזה אחר שההרגש הוא מצד הנפש. ונפשנו האמתית. היא התורה והדת המשתפת אותנו. הנה כאשר יעבור א׳ מאתנו על עון מה. הנה ייוחס אותו עון לכלנו בשוה. וכן מצינו בעון עכן שאמר חטא ישראל. ועם שלא חטא כי אם עכן לבדו. והכוונה כמו שזכרנו כי כל ישראל יקראו איש אחד. וז״א אתם כלכם קרואים אדם א. ולזה לא אמר אתם קרואים בני אדם. וזה להעיר על מה שאמרנו:

והנה ישראל במצרים באמצעות היסורין והגלות קבלו צורת אדם. וגם הנשארים בהם שהיו רשעים הנה האל ית׳ ביערם בימי החושך. כמו שארז״ל מכילתא על פסוק וחמשים עלו בני ישראל וגו׳. וכל זה כדי שיהיו נקיים ושלמים לקבל הצורה האלהית והיא התורה התמימה. והנה בראות גויי הארץ הנסים והנפלאות שנעשו עם האומה הישראלית במצרים. הנה אז נכספה. וגם כלתה נפשם להתדמות אליהם כי הטוב הכל יכספוהו. ולזה נתדבקו ונלוו עמהם בצאתם ממצרים המון רב מן הגוים אשר לא מבני ישראל המה ונמולו כולם עמהם וקבלם מרע״ה. וחזרו לכלל ישראל. ואם כפי האמת אינם שלמים בעצם. כי לא הוכנו בגלות כמו ישראל. והנה אחר שהאל יתברך ימינו פשוטה לקבל שבים לא מנע אותם מלקבלם. וג״כ בצד מה היה יותר נאות אלו לא באו לכלל ישראל כי אילולי הם היו ישראל כמלאכי עליון ולא היו חוטאים בעגל ובכל מה שחטאו. והענין כי במעמד הר סיני נעשו ישראל בני חורין מן מלאך המות ושעבוד. והנה הם גרמו לישראל כל הרעות הבאות עלינו עד היום הזה כנזכר בספר הזוהר וז״ל ר׳ יהודה אמר מאי שנא כד הוו ישראל במצרים כתיב שלח את עמי כי אם מאן אתה לשלח את עמי בני בכורי ישראל. ובההוא זמנא לא הוי גזורין ולא אתקשרו ביה כדקא יאות והכא דהוי גזורין ועבדי פסחא ואתקשרו ביה קרי לון העם. אלא בגין ההוא ערב רב דאתדבקו בהו ואתערבו בהדייהו קרי לון את העם סתם היינו דכתיב ויגוף ה׳ את העם על אשר עשו את העגל ויקהל העם על אהרן וירא העם כי בושש משה וכן כלהו עכ״ל. והנה אחר שלא גדלו על אמונת האל ית׳. הנה אחר שלא נתדבקו תחת כנפי השכינה אלא בגלל התועלת שראו שהאל ית׳ נותן לישראל. לזה כאשר היו רואים עת מה שנפקד אותו הטוב מיד לסבה קלה היו קוראים תגר ומורדים בו יתברך. ואחר שהם כאבר מאברי הגוף בערך ישראל. לזה היו מקבלים ישראל ג״כ העונש עמהם ומרגישים ברעתם. ואחר שהקדמנו זאת ההקדמה אומר. ויהי בשלח פרעה את העם. ירצה לדעתי שהענין הוא שהאל יתברך לא הוציא ממצרים אלא בני ישראל שהוכנו אל השלימות כאמור. והנה הערב רב הם מעצמם נדבקו בישראל כי האל יתברך לא הוציאם. אמנם פרעה עשה זה שלא מנעם מלילך עם ישראל. וז״א ויהי בשלח פרעה את העם. ר״ל כי הערב רב הנקראים עם סתם פרעה הוא אשר שלחם לא האל יתברך ולזה לא אמר ויהי כאשר הוציא ה׳ וגו׳. כמו שאמר בפ׳ שלמעלה. ויהי בעצם היום הזה הוציא ה׳ את בני ישראל מארץ מצרים וגו׳. וזה לרמוז למה שאמרנו כי סבת זה היה פרעה כי הוא אשר הנחם לילך. וז״א ויהי בשלח פרעה את העם. והנה אחר שהיו מרועעי האמונה. וזה כי לסבה קלה יפשעו באל ית׳. הנה לזה לא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים וביאר הסבה כי קרוב הוא. והכוונה לדעתי. לפי שאבימלך מלך פלשתים נשבעו אליו האבות. אברהם נשבע לו כאומרו ועתה השבעה לי באלהים אם תשקור לי ולניני ולנכדי וגו׳. ויאמר אברהם אנכי אשבע. וג״כ יצחק נשבע לו או לבנו כי יש מחלוקות. והנה לא כבשו בני ישראל ארץ פלשתים עד ימי דוד כי אז נשלמה השבועה כמו שדרשו רז״ל במדרש פרקי דר׳ אליעזר פ׳ ל״ו ז״ל כשבא אבימלך ליצחק ואמר לו ראו ראינו כי היה ה׳ עמך וגו׳ אמרו יודעים אנחנו שעתיד הקב״ה ליתן לך ולזרעך את כל הארצות האלה כרות עמנו ברית שבועה שאין זרעך יורש את ארץ פלשתים וכרת עמהם ברית שבועה. מה עשה יצחק כרת אמה אחת ממתג החמור שהיה רוכב עליו ונתן להם שיהיה בידם אות ברית שבועה. וכשמלך דוד רצה לבוא בארץ פלשתים ולא היה יכול מכח אות ברית שבועת יצחק עד שלקח מהם אותו הברית שנאמר ויקח דוד את מתג האמה מיד פלשתים ואח״כ לקח ארץ פלשתים. והנה לפי שבאותו הזמן היה קרוב עדיין זמן הברית הנה לזאת הסבה לא הלכו ישראל באותו הדרך. וזה לפי שהפלשתים לא יתנום לעבור בארצם כי גוי גדול כזה בעברם דרך ארצם יפסידוה דרך העברה. ובפרט דרך הכפרים. והנה על כל פנים יעמדו לנגדם למלחמה. ובני ישראל לשומרם את השבועה הנה בראותם מלחמה לא ילחמו נגדם. ועכ״פ יחזרו לאחוריהם למצרים. ולזה אמר בראותם מלחמה. ר״ל כי א״א היות המלחמה בפועל. וזהו כוונת הרמב״ן ז״ל שאמר ופלשתים לא יתנום לעבור דרך ארצם בשלום. והנה היה מצות האל ית׳ כמו שצוה על אדום שלא רצה להנחותם לעבור דרך ארצם שלא יתגרו בהם מלחמה כן הפלשתים מצד השבועה שנשבעו להם האבות. והנה רז״ל ביארו זה בפירוש במדרש מכילתא. ד״א כי קרוב הוא קרובה שבועה שנשבע אברהם אבינו לאבימלך ועתה השבעה לי באלהים הנה וגו׳. ועדיין נכדו קיים וגו׳. הנה חז״ל אמרו מה שאמרו. והנה מסבת זה הדריכם בדרך המדבר. ועוד ירצה באומרו פן ינחם העם בראותם מלחמה. ר״ל מלחמה הידועה בכאשר יעברו דרך פלשתים ויראו פגרי אחיהם בני אפרים מאתים אלף שמתו בדרך ארץ פלשתים יתחרטו על יציאתם ויתנו לב לשוב:

ואמר ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף. ירצה לפי שכאשר הלכו דרך המדבר כפי האמת לא היו צריכים לעבור דרך ים סוף. אמנם לא עברו דרך ים סוף כי אם כדי לטבוע המצריים ולפרסם גדולת האל ית׳ בעיני המון ערב רב כמו שאמר וירא ישראל את היד הגדולה וייראו העם את ה׳ ויאמינו בה׳ וגו׳. והכוונה לומר שבני ישראל הכשרים והמיוחסים לא נתוספה להם בזה אמונה כלל אלא תוספת ראייה לבד לפי שכבר היו מאמינים באל ית׳ קודם זה. וז״א וירא ישראל את היד הגדולה. אמנם העם שהוא רמז לערב רב. וייראו את ה׳ ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו. הנה ראיתי כתוב צורת קריעת ים סוף על זאת הצורה. כי ישראל במקום שנכנסו באותו מקום עצמו יצאו במדבר בעצמו. ואפשר שזהו אומרו ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף. ר״ל לשון סבוב כי הקיפם דרך המדבר להקיף ים סוף. וזה כדי לעשות זה הנס. והנה כל זה כדי שלא יעברו דרך ארץ פלשתים. וביאר הסבה לזה לפי שבראותם מלחמה הנה לא יוכלו ישראל ללחום כנגדם כנז׳. וביאר סבת העדר יכלתם להלחם אינו מצד העדר גבורתם. וגם לא מהעדר הצדיקים שבהם וביניהם. וז״א וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים. אם הא׳ והוא היותם גבורים אמר וחמושים כתרגומו. ר״ל שהיו מזויינים כגבורים בכל מיני כלי זיין וזה יורה על גבורתם. ואם מציאות הצדיקים אמר בני ישראל כי היו בהם אנשי השררה והחמלה. אמנם העדר המלחמה אינו אלא מצד השבועה שכבר נשבעו האבות לפלשתים כנז׳. והם מחוייבים לקיים שבועת אבותם. והראייה לזה ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי השבע השביע את בני ישראל לאמר וגו׳. הנה הסבה שלקחו את עצמות יוסף היא לקיים את שבועת אבותם. ומכ״ש שראוי לקיים שבועת אבותם הקדושים שבזכותם נצולו ויצאו ממצרים. וראוי לקיים שבועתם כפי הדין. ולזה לא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים וגו׳. ולזה זכר לשון אלהים לרמוז כי מצד הדין נתחייב זה וגו׳. ולזה ויסעו מסכות ויחנו באתם בקצה המדבר. וביאר כי אופן מסעם וחנייתם היה ע״פ האל ית׳. וזה כי המציא להם האל ית׳ ביום עמוד הענן לנחותם הדרך. וכאשר יסתלק עמוד הענן ללכת לפניהם אחריו ילכו. וכאשר יעמוד יעמדו למסעיהם. וז״א וה׳ הולך לפניהם יומם וגו׳. וג״כ מצד הרחמים המציא להם עמוד אש בלילה להאיר להם. וז״א ולילה בעמוד אש להאיר להם. ואומרו ללכת יומם ולילה ירצה ששב אל העמודים. וזה כי לא היה עמוד הענן שהיה ביום א׳ הוא עצמו שהיה יום הב׳ וכן תמיד. כי עמוד שהיה ביום א׳ היה מסתלק. וכן הדין בעמוד האש וכן תמיד. ואין לומר כי לא היה נראה עמוד האש אלא בלילה וכן עמוד הענן ביום. שהרי כתב רש״י ז״ל שעד שלא ישקע זה עולה זה. להגיד כי בעלות א׳ מהם היה נמצא עמו האחר ושניהם יחד. והנה עשה האל ית׳ זה להראות כי השגחתו דבוקה בהם. ולזה בכל יום משגיח בהם לחדש להם העמודים כי ביום היה מתחדש להם עמוד הענן. ובלילה הולך לו ומתחדש עמוד האש וביום הולך לו. וז״א ללכת יומם ולילה שב אל העמודים. כי לא מצינו ישראל שהלכו בלילה כלל כמו שזכרו המפרשים. ולא היה נמצא יום שלא נתחדשו בו העמודים. וז״א לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה לפני העם וזהו טעם הכפל. וכל זה להראות כי שכינתו והשגחתו דבוקה בהם בכל עת ורגע. ולזה כוון באומרו וה׳ הולך לפניהם ר״ל כי בזה הענין יראה כי האל ית׳ הוא דבוק בהם בהשגחתו והולך עמהם בתמידות:

ביאור מעלת קודם חצות והשכמת ב״ה ומעלת הצדקה קודם התפלה ומעלת התפלה ותנאי הש״ץ:

מסרה בבקר בבקר י״ג. וילקטו אותו בבקר בבקר. (שמות ל׳:ז׳) והקטיר עליו קטרת סמים בבקר בבקר. (שם ל״ו) הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר. (ויקרא ו׳:ה׳) והאש על המזבח וגו׳ ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר. (שמואל ב י״ג:ד׳) מדוע אתה ככה דל בן המלך בבקר בבקר. (ישעיהו כ״ח:י״ט) מדי עברו יקח אתכם בבקר בבקר. (שם נ׳) ה׳ אלהים נתן לי לשון למודים וגו׳ בבקר בבקר. (יחזקאל מ״ו:י״ג) וכבש בן שנתו תמים וגו׳ בבקר בבקר. ומנחה תעשה עליו בבקר בבקר. ועשו את הכבש ואת המנחה ואת השמן בבקר בבקר עולת תמיד תלתא בענינא חדא. (צפניה ג׳:ה׳) ה׳ צדיק בקרבה לא יעשה עולה בבקר בבקר משפטו לאור יתן. (דברי הימים א כ״ג:ל׳) ולעמוד בבקר בבקר. וחבירו (שם ב׳ י״ג) ומקטירים לה׳ בבקר בבקר דדברי הימים. וסימנם גוברין טבין מתנדבין למדבחא במסכנותא במסתהון וילפון תלתיהון בזכותא בחברותא. פי׳ כבר ידעת מאמר ר׳ יהודה בן תימא. הוי עז כנמר וגו׳. שצריך שיהיה זריז לקום באור הבוקר להתפלל ולא ישיאנו יצרו בקיץ לומר הנה לא שבעת משנתך. וכן בחורף הנה הקור גדול ויחשוב בשכלו שאם יצוהו שר המדינה לקום באור הבוקר שודאי ימהר לקום. וכ״ש לפני ממ״ה הקב״ה. שכמו שהקרבנות היו מורידים השפע האלקי מלמעלה למעלה. כן התפלה בזמנה בכוונה שלימה מורידה השפע. וכ״ש אם יודע לכוין השמות הקדושים שבתפלה. שאז יורד השפע כפלי כפלים. וז״ש וילקטו אותו בבוקר בבוקר. ר״ל אותם הקמים בבוקר בבוקר להתפלל בכוונה שלימה מלקטים השפע האלקי איש כפי מדרגתו. וכפי הכוונה כן התפלה רצויה. וחם השמש ונמס שמש עולה תר״ם שהם תרי״ג מצות וכ״ז אותיות ייוחס ויורד השפע והחכמה ויתיך עוניו וראוי להזדרז להתפלל בצבור שתפלתם רצויה. וג״כ צריך ש״ץ הגון. וז״ש והקטיר עליו אהרן וגו׳. שיהיה כאהרן הכהן קדוש ונבדל במעשיו כקטורת סמים. וראוי שיאיר נרותיו הנשמה נר אלהים וגו׳. וקראה בלשון רבים. שהכחות שתחת הנשמה רבים הם. או ירצה לומר שייטיב מעשיו שהם פעולות הנשמה וקראם נרות שהם מושפעים מנר מערבי שהוא הנשמה. וארז״ל (תענית ו׳) שהש״ץ יהיה נקי מעבירות ופרקו נאה. ושפל ברך ומרוצה לעם וגו׳. ואז ודאי יורד השפע למטה. וקודם התפלה צריך לתת צדקה כאומרו אחזה פניך וגו׳. וז״ש והם הביאו אליו עוד נדבה בבוקר בבוקר. ר״ל בכל בוקר נדבה וצדקה ובזה תפלתו רצויה. וג״כ יקבע עתים לתורה גם בלילה. ואחר שתרוה הנשמה מהתורה בלילה ויקום בבוקר להתפלל ודאי תהיה תפלתו רצויה ויגיע לתכלית הכוונה. וז״ש והאש התורה הנקראת אש יקראנה יומם ולילה. ובער עליה הכהן שהש״ץ נקרא כהן כנז׳. יערוך התפלה בבוקר בבוקר. ואל תאמר איך אתן צדקה בכל בוקר. ואיך אקים בכל בוקר כי ארד מנכסי ואחלה. וז״ש מדוע אתה ככה דל בן המלך. ר״ל שהיצה״ר אומר להיצה״ט ולכחות הגוף מדוע אתם גורמים דלות וחולי בבוקר בבוקר. ויצה״ט אומר שהנמנע מלתת הצדקה. בבוקר יענש בעניות כבתו של נקדימון בן גוריון כנזכר בס׳ מציאת האשה (כתובות ס״ו). וז״ש מדי עברו יקח אתכם אם האל ית׳ יתמלא חמה עברו מלשון עברה או אם יעבור עליכם יקח אתכם ואת כל אשר לכם כי בבוקר בבוקר יעבור ביום ובלילה על ביטול הצדקה ביום. ועל ביטול תורה בלילה. וז״ש ה׳ אלהים נתן לי לשון למודים שאוכל להתפלל ולשבח לאל ולהעיר בבוקר בבוקר. וא״ת אקום בבוקר להתפלל ואעזוב שאר התפלות. מצינו בדניאל וזמנין תלתא וגו׳ שהיה זריז בשלשתן. וז״ש ג״פ בבוקר ביחזקאל. וז״ש תלתא בענינא שצריך ג׳ תפלות בכל יום ולא יחסר. והאל ית׳ אינו מקפח שכר כל בריה. וג״כ יקום לתחית המתים עם הצדיקים. וז״א לעמוד בבוקר בבוקר וז״ש הסימן גוברין טבין מתנדבין במדבחא במסכנותא. ר״ל הצדיקים והישרים מתפללים בכוונה שלמה ובזמן הראוי ומתנדבים ועושים צדקה קודם התפלה. וזהו למדבחא שהתפלה במקום הקרבן הנעשה ע״ג המזבח. במסכנותא במסתהון ר״ל כל איש מסת מתנת ידו והשגתו. ואז ילפון תלתיהון ר״ל ישיגו תורה נביאים וכתובים מקרא משנה תלמוד. בחברותא ר״ל ביחד ויתענגו בנועם ה׳ ויזכו לעדי עד:

וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים ויקח משה את עצמות יוסף וגו׳. יש לשאול שלא הי״ל לכתוב כל זה כי אם למעלה פ׳ ויסעו בני ישראל מרעמסס וגו׳ וגם ערב רב עלה אתם וגו׳. וי״ל שהכתוב הוא מספר הסבות שסבב להם הש״י המונעות אותם מלשוב למצרים. א׳ ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף כדי שיהיה קשה בעיניהם לחזור. ב׳ וחמושים עלו כדי שיחזק לבם ולא ירך בראותם מלחמה ויתנו לב לשוב. ג׳ ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי ארונו של יוסף הולך עמהם וזכותו יעמוד להם ויבטחו על זכותו. עוד י״ל שכיון שאמר הכתוב ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף מכיון שהזכיר ים סוף יצטרכו לזכות שיעמוד להם ביום והיינו זכותו של יוסף כמו שאמרו (ב״ר פ׳ פ״ז) הים ראה וינוס מה ראה ארונו של יוסף דכתיב ביה וינס ויצא החוצה. ודרשו ג״כ (שם פ׳ פ״ד) כתונת פסים פס ים בזכותו נקרע הים. וספר הכתוב שכלם עלו חמושים מזורזין ומזויינין. ולא נתנו לב לארונו של יוסף שהוא העיקר. אבל כל אחד היה טרוד בעסקיו. ומשה ע״ה הוא שנתן לבו לדבר כמו שדרשו (סוטה י״ג) חכם לב יקח מצות:

התיצבו וראו את ישועת ה׳ אשר יעשה לכם היום. י״ל מהו היום כי אותו יום היה יום ו׳ לפסח וקריעת ים סוף היתה ביום ז׳ וא״כ מהו היום. ונראה ליישבו כמה שדרשו במכילתא וז״ל שם התיצבו וראו את ישועת ה׳. אמרו לו אימתי אמר להם למחר. אמרו לו משה רבינו אין בנו כח לסבול. התפלל משה והראה לו הקב״ה תורמיות תורמיות של מלאכי השרת עומדים עליהם כענין שנא׳ וישכם משרת איש האלהים וגו׳ וירא והנה חיל סובב את העיר סוס ורכב. ויאמר נערו אליו אהה אדוני איכה נעשה ויאמר אל תירא וגו׳ ויפקח ה׳ את עיני הנער וירא וגו׳. כך התפלל משה באותה שעה הראה לו הקב״ה תורמיות תורמיות של מלאכי השרת עומדים עליהם וגו׳. ולפי זה פי׳ הפסוק התיצבו וראו היום את ישועת ה׳ אשר יעשה לכם למחר. שמלת היום חוזרת למלת וראו שהתפלל משה ואמר להם ראו בעיניכם היום התשועה שיעשה לכם למחר. ובזה נחה דעתם ומסייע לזה ג״כ מלת התיצבו ע״ד שדרשו שם (במכילתא) אין יציבה בכל מקום אלא רוח הקדש. כד״א ראיתי את ה׳ נצב א״ל משה היום תשרה עליכם רוח הקודש. מהרס״ו זללה״ה:

מסרה וחם ד׳. (שמות ט״ז:כ״א) וחם השמש ונמס. (בראשית ט׳:י״ח) וחם הוא אבי כנען. (מ״א ד׳) וחם לאדוני המלך. (קהלת ד׳:י״א) גם אם ישכבו שנים וחם להם. וסימנם עבדא דמלכא יקום בצפרא. פי׳ דע שהמן נקרא לבן שמלבין עונותיהם של ישראל. ונקרא גד שמגיד עונותיהם ועניניהם. ונקרא כזרע גד שלא נכנסו לארץ וגם המן לא נכנס לארץ כאומרו וישבות המן וגו׳. ובזוהר מגיד עניניהם זה אומר זה העבד שלי וגו׳. וכן זה אומר זו אשתו מקודשת לי וגו׳. המן היה נוסף בבית האשה לא היתה מקודשת. ואם בבית האיש היתה מקודשת. וכן אם נשאת אחר מיתת הבעל קודם ב׳ חדשים ונתעברה וילדה לז׳ חדשים ספק בן ט׳ וגו׳. המן נוסף בבית בעלה הראשון העובר לראשון. וז״ש וחם השמש ונמס וחם הוא אבי כנען ומגיד על העבד. וחם לאדוני המלך ומגיד על הקדושין. כשארז״ל (עי׳ בסנהדרין כ״ב וצ״ע) שדוד קידש אותה. ומגיד על הילד אם ישכבו שנים וחם להם. וכוונת הסימן לומר לפי שהמן היה נלקט בבוקר בבוקר וחם השמש ונמס. כי המן היה סבת חכמתם. כשארז״ל (מכילתא) לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן כי הוא היה ממשיך להם השפע. כן עתה לא נשאר לנו אלא התפלה שהיא סבה המושכת שפע האלקי. וז״ש עבדא דמלכא יקום בצפרא כי מי שהוא עבד מלכו של עולם יקום בבקר ויתפלל:

ביאור מעלת המשכים לתפלתו. ומעלת התפלה שהוא קורע כל גזר דין. וכן ביאור סגולת ק״ש הסמוך למטה:

מסרה ובבקר ו׳. בערב תאכלו בשר ובבקר תשבעו לחם. ובבקר היתה שכבת הטל. תרי בענינא חדא. (ישעיהו י״ז:י״א) ביום נטעך תשגשגי ובבקר זרעך תפריחי. (תהלים פ״ח) ואני אליך ה׳ שועתי ובבקר תפלתי וגו׳. (אסתר ב׳:י״ד) בערב היא באה ובבקר היא שבה. (שם ה׳) ובבקר אמור למלך. וסימן לחמא דחבריא אפרחת בתפלה ברמשא ובצפרא. פי׳ כבר ידעת מרז״ל (במ״ר פ׳ כ׳) על פסוק הן עם כלביא יקום וגו׳. כשעומדים ממטתם שחרית מתגברים כאריה וכלביא לחטוף המצות וללבוש טלית ולקרות ק״ש ולהניח תפלין. לא ישכב עד שיהיה אוכל ומחבל כל מזיק שבא לטרפו. כיצד קורא ק״ש על מטתו ומפקיד נשמתו ורוחו ביד האל ית׳. שאם באים מזיקים להזיקו הקב״ה מפילם חללים חללים מתים. וז״ש בערב תאכלו בשר ובבקר תשבעו לחם. כשמפקיד נשמתו ביד האל ית׳ אוכל ומחבל המזיקים בערב. ובבקר ישבעו לחם מהתורה והמצוה לכו לחמו בלחמי. ואז יהיה שכבת הטל שיזמין האל ית׳ טל ברכה בעוה״ז ולעוה״ב שכרו. וז״ש תרי בענינא שבבקר מרבה בתפלה ובמצות כאומרו ביום נטעך וגו׳. ובבקר תפלתי תקדמך בשביל התפלה בבקר זרעך תפריחי. וזה ראוי לעשות שהנשמה נותנת דין וחשבון לפני ממ״ה הקב״ה. וז״ש בערב היא באה ובבקר היא שבה. ואז ובבקר אמור למלך מלכי המלכים תפלות ותחנונים והודאות שהחזיר לך הנשמה. כשארז״ל (איכה רבה ג׳) חדשים לבקרים וגו׳. שהאל ית׳ מחזיר הנשמה לגוף חדשה בכל בקר רבה אמונתך. וז״ש לחמא דחבריא אפרחת ר״ל לחם החכמים ישגיא ויפריח בעמוד התפלה שאומר בכוונה בערב ובבקר. ותרויהון בספרא ובמגילה. כשארז״ל (יבמות ק״ה) אגיד לך הרשום בכתב אמת. אם אמת למה רשום ואם רשום למה אמת. אלא קודם גזר דין רשום אחר גזר דין אמת. ובתפלה תרויהון כתיבה וחתימה. שנכתבים ונחתמים לחיים וגו׳ וכן תרויהון במגילה:

ביאור מלחמת יצה״ט עם היצה״ר כל ימות השבוע:

מסרה יום יום ז׳. (בראשית ל״ט:י׳) ויהי כדברה אל יוסף יום יום ולא שמע וגו׳. (שמות ט״ז:ד׳-ה׳) והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו והיה משנה על אשר ילקטו יום יום. (ישעיהו נ״ח:ב׳) ואותי יום יום ידרושון ודעת דרכי יחפצון. (תהילים ס״א:ט׳) לשלמי נדרי יום יום. (שם ס״ח) ברוך ה׳ יום יום. (משלי ח׳:ל׳) ואהיה שעשועים יום יום. (שם) לשקוד על דלתותי יום יום לשמור מזוזות פתחי. וסימנם שמע ואתקן אורחך ונדרך בה׳ תהא נטיר. פי׳ לפי שהיצה״ר והנפש המתאוה מריבים עם היצה״ט. ואומרים לו הט אזנך אלינו ועשה חפצנו באכילה ושתייה ודבר אחר. וביום ראשון אומרים אתמול עשית בשבת רצונך בנפש יתירה היום עשה רצוני. וז״ש ויהי כדברה הנפש המתאוה אל יוסף שהוא היצה״ט יום לך יום לנו. ולא שמע אליה להיות עמה בשום אופן שאומר אתמול הייתי בנפש יתירה אוכל בשלחנו של מלך היום אמרוד בו ח״ו. ובזה היצה״ר שותק וחוזר ביום שני לפתותו. והיצה״ט משיב לא אשמע אליך שהיום מוציאין ס״ת שבזכותה אנו חיים וזוכים ללקוט השפע האלקי את אשר ילקטו יום שבת ג״כ היום שהוא יום סליחה ותחנונים. ובזה שותק יצה״ר והלך לו. וחוזר יום ג׳ ואומר הטה אלי אזנך. ומשיב היצה״ט אי אפשר לשמוע אליך שבג׳ נבראו המים ואין מים אלא התורה. ואם נלך אחר התאות. האל ית׳ עוצר את השמים וממית אותנו ברעב. ולזה אין לנו ללכת אלא אחר התורה ובדרכי ה׳. ובג׳ נתנה התורה ויהי ביום השלישי וגו׳. חוזר ביום הד׳ ומשיב יצה״ט אי אפשר בד׳ נתלו המאורות וקשה לילדים שמתים. ובעון נדרים בנים מתים שנאמר אל תתן את פיך לחטיא את בשרך וגו׳. אין לי אלא לשלם נדרי יום יום שלא אשחית מעשה ידי בני ולרדוף החכמה. וביום ה׳ אומר לו היצה״ט היום יום סליחה ותחנונים ואוכלים בשלחנו של מלך לקרוא בתורה אין לנו כי אם לומר ברוך ה׳ יום יום. יום ו׳ משיב יצה״ט למחר יום שבת ומוציאין ס״ת וקורין הפרשה כולה. ואסור לקרות בס״ת עד שיסדר פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא וא׳ תרגום. ושמא יקראו אותי לקרות בתורה ולא אוכל לעלות. ואם יקראו אותי ולא אעלה. ג׳ דברים מקצרים ימיו של אדם. מי שמוסרין כוס של ברכה לברך ואינו מברך. ומי שנקרא לס״ת ואינו עולה. ביום שבת משיב יצה״ט היום יום מנוחה ונפש יתרה. כל היום אנו הולכים מחיל אל חיל עד חצי היום בבהכ״נ. ואחר האכילה מיד לביהכ״נ לשמוע ד״ת. וז״ש הסימן שמע אל ה׳ ותקן דרכיך. והנדרים שעשית לה׳ תהא שומר ותזכה לחיי העולם הבא:

ביאור מעלת התורה ומעלת הבל תינוקות של בית רבן ושאין ראוי לאדם להשתדל אחר הקנינים המדומים:

מסרה למים ה׳ דגושים. ויצמא שם העם למים. (מ״ב ב׳) רפאתי למים. (ישעיהו נ״ה:א׳) הוי כל צמא לכו למים. (ירמיהו י״ד:ג׳) ואדיריהם שלחו צעיריהם למים. (עמוס ח׳:י״א) לא רעב ללחם ולא צמא למים. וסימנם לעמא אסוותא בחלבא לינוקא בכפנא. פי׳ התורה נקראת מים. ובמדבר צעקו ישראל למים. אמר הקב״ה אין ראוי לכם שתבקשו מים אלא תורה שתשביע אתכם מכל טוב. וז״ש ויצמא שם העם למים שהוא התורה. א״ל האל ית׳ רפאתי למים אתן תורה שהיא רפואה שלמה לאדם כאומרו כי הוא חייך וגו׳. רפאות תהי לשרך וגו׳. א״כ אפוא זאת עשו כל צמא לכו למים. ר״ל אחר התורה ולא אחר הכסף והזהב. שלא יוכל לרדוף אחריהם אלא בבחרותו ולא בזקנותו. אמנם התורה כל זמן שמזקין חכמתו נתוספת. לכן ראוי לאדם ללמד את בנו תורה בקטנותו שתהיה לו בקנין לזקנותו. וז״ש ואדיריהם שלחו צעיריהם למים שמשיודע לקרוא אבי ואמי ראוי ללמדו. שאין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות. ושאין רעב וצמא בעולם אלא מן התורה. מי שלא למד תורה אין לו תקנה. שמי שהוא רעב וצמא למים יוכל לשבוע. וז״ש הסימן לעמא אסוותא התורה רפואה לאדם כחלב לתינוק הרעב: