המסרה הזאת מצאנו מחוקה ולא ידענו אם מחקה המחבר אם לא:

מסרה השביעי. ז׳ חסרים וחד מופלג. מיום הראשון עד יום השביעי (שמות י״ב ט״ו). וישבתו העם ביום השביעי (שם ט״ז ל׳). והעברת שופר תרועה בחדש השביעי (ויקרא כ״ה ו׳). ויקהלו אל המלך שלמה וגו׳ בירח האתנים בחג הוא החדש השביעי (מ״א ח׳ ב׳). להקוץ השביעי לאביה השמיני (ד״ה א׳ כ״ד י׳). אוצם הששי דוד השביעי (שם ב׳ ט״ו). אליאל השביעי (שם י״ב י״א). וחד אפלוג¹. (שם כ״ה יו״ד) השביעי ישראלה בניו ואחיו שנים עשר. וסימנם נפשתא הנוחין בכפוריא כד מתכנשין בכוכין תקיפין קדש אלהנא. פי׳ מלת כרת בכל מקום דגושה בר מן יום הכפורים. לרמוז שבכל הכריתות אין ראוי לחכם להורות שום היתר אפי׳ מן הדין. אמנם ביוה״כ מאכילין אותו ומתי יהיה זה כשהנפשות מתכנסים ונאספים אל מקום הדין לחשבון מה שעשו. וז״ש ויקהלו אל המלך שלמה וגו׳. להקוץ השביעי. ר״ל כשיכנסו לשבעה מדורות של גיהנם מקוץ קוץ ודרדר. וז״ש הסימן נפשתא הנוחין בכפוריא. ר״ל הנפשות ינוחו בימים רשומים וגו׳. וחד אפלוג ר״ל כשהאדם יוצא מגיהנם אינו יודע אם יעלה למעלה העליונה עם המלאכים. וז״ש השביעי ישראלה שהיום שעולה מז׳ מדורין למעלה עם המלאכים וז״ש בפסח הכרת קודם. כי לא אמר מיום הראשון עד יום השביעי ונכרתה. וזה לרמוז ענין נפלא השביעי עולה חבוט קבר. מיום הראשון עד יום השביעי יש צער וחיבוט הקבר ועולה ויורדת. ולא תנוח הנשמה אלא בשבת אע״פ שיהיה בתוך השביעי. עכ״ז ינוח עד מוצאי שבת:

footnotes: ¹ אפלוג. פי׳ כי כל המלות שביעי כולם נמשכים למלות שלפניו ודבוקים להם. אשר לא כן. השביעי ישראלה. תחלת פסוק הוא. ואינו נמשך לפניו:

במ״ר (פ׳ י״ג) הה״ד כובד אבן ונטל החול וגו׳. שאל אבנימוס הגרדי. ע״ש לשון המאמר. ויש לשום לב. א׳ מה הוקשה לאבנימוס אם יאמר שהארץ נבראת תחלה עד שאמר היאך וגו׳. ב׳ לחכמים באומרם אין אדם בקי בדברים אלו וגו׳ אלא לך וגו׳. והלא בתשובה שהשיב יוסף הבנאי הביא לה ראיה מן הכתוב שכך אמר שנאמר בצקת עפר וגו׳. וא״כ חכמים איך נעלם מהם זה ומה כוונתם. ג׳ באומרו איני יכול לירד שאני שכיר יום ומי אמר לו שירד הנה לא א״ל רק שאלה אחת יש לי. והיה לו להשיב והוא בונה במקומו כי לא היו ידיו אסורות עם פיו. ד׳ באומרו נטל הקב״ה עפר מתחת כסא הכבוד מי יתן ואדע איך הוא זה ומה כוונתו. ה׳ שהוא שאל הארץ היאך נבראת תחלה. כונתו שהארץ נבראת קודם לכל. שאם היתה כונתו לומר הארץ היאך נבראת בתחלת בריאתה היל״ל הארץ היאך נבראת ודיו. וממה שלא אמר כך משמע ששאלו וכונתו שהארץ נבראת קודם. וכן אבא יוסף הבנאי מוכרח שיודה לו בזה שלא יוכל לחלוק על דברי ב״ה שההלכה כב״ה. וא״כ היאך יאמר נפל עפר מתחת כסא הכבוד. ועוד שאם לא הודה לו בזה היל״ל לא נבראת היא תחלה אלא השמים שנקראים כסא שנאמר השמים כסאי וגו׳. ו׳ באומרו וצרורות וגו׳ מי הכניסו בזה וכי נדרשתי ללא שאלו הוא לא שאל רק היאך נבראת היל״ל נטל הקב״ה עפר מתחת כסא הכבוד וזרקו על המים ונעשית ארץ ודיו. ז׳ באומרו ודבר ברור הוא באזני בני אדם. והביא הראיה להפך שהוא כבד אצל בני אדם. ח׳ באומרו אין יגיעה לפניו שנאמר לא ייעף ולא ייגע ובמה אני יגע וגו׳. הוי וכעס אויל כבד משניהם וזה סותר הקודם. שמה שאומר זה כבד מזה נראה שג״כ הראשון כבד. ונראה שאבנימוס הגרדי הוקשה לו שאם האל ית׳ חדש העולם איך ברא בו אלו ההרים וגבעות. שזה מורה שהוא קדמון עד שלזאת הסבה עצמה אמרו במס׳ ברכות הרואה הרים וגבעות יאמר ברוך עושה בראשית. וג״כ ידע מחלוקת ב״ש וב״ה בענין קדימת הארץ או השמים וידע שהלכה כב״ה. ולז״א היאך נבראת הארץ וכונתו שאם היא מחודשת למה נבראה על זה האופן בהרים וגבעות. שנראה כמו הדבר הקדמון הרבה שנפחת ונשבר. וג״כ איך נבראה תחלה שהדבר ידוע במשל כשיש כאן בור אחד של מים מכונסים מה שינטל ממנו תחלה יהיה זך ונקי וצלול ומה שישאר בקרקעיתו הוא העכור וא״כ אם נבראת הארץ תחלה איך היה שמה שנשאר מאותו חומר שמהראוי להיות עכור. איך נעשו ממנו השמים שחומרם זך ונקי. והארץ היה חומרה עב. שס״ל שלא היה שם אלא חומר אחד לבד. ואומרו נבראת ולא אמר ברא הקב״ה את הארץ לפי שאפשר שהיה לו סברת ארצטי שהארץ נבראת מעצמה בחיוב כחיוב המשך האור מן השמש. ולזה מפני אמונתו הרעה לא היה יכול להוציא מפיו שהאל ברא אותה. אמנם לדבריכם שאתם אומרים שהאל ית׳ חדש ברצונו המוחלט את הארץ ושהיא ג״כ נבראת תחלה היאך נבראת תחלה. אמרו לו אין אדם וגו׳. לפי שכבר אמר הרב שאנו אין לנו מופתים מוחלטים על חדוש העולם. אבל נשאר הדבר באמונת אומן. ולזה אמרו לו אין אדם בקי וגו׳. לשיתן לך אות ומופת על זה. שאתה ממה שאתה רואה הרים וגבעות אתה אומר שהעולם קדמון ולא נברא ברצון. ולזה נפל בו דבר רע האות המוחלט המסיר זאת האמונה מלבך אין לנו א״כ הוא שאמרו אין אדם וגו׳. ועם היות שהם ידעו תשובת יוסף הבנאי. עכ״ז למה שראו שאינה כ״כ תשובה מספקת. לא רצו הם לומר לו רק היא באמונה. ושלחוהו לאבא יוסף שהוא בנאי הוא יודע דרך הבנין ובמה שיאמר יסתפק שיאמר כך הוא דרך הבנאין. וכשבא אצלו ואמר לו שאלה יש לי נראה מדבריו שהוא רוצה לשירד אצלו. ולז״א לו שכיר יום וגו׳. ואומרו נטל עפר מתחת כסא הכבוד הכוונה כדברי הרמב״ם שנבראו בתחלה ב׳ חומרים. אחד נבראו ממנו השמים וכל צבאם. ואחד נבראו ממנו הארץ וכל צבאה. והחומר שממנו נבראו השמים היה זך ונקי. והחומר שממנו נבראת הארץ היה עב ותחתון במעלה. וז״ש נטל עפר שזה רומז לחומר הארץ ומתחת כסא הכבוד ר״ל שהוא תחתוני במעלה מן החומר שממנו נבראו השמים וזרקו על המים וצרורות וגו׳. ר״ל מה שהוקשה לך ענין ההרים וצרורות שהיו שם נעשים ההרים וגבעות. ודבר ברור הוא זה באזני בני אדם לא אמר אצל בני אדם רק באזני. ופי׳ שכשראה האדם הרים וגבעות וגו׳. אינו אומר וגו׳ בתמיה וכשיתמה על זה ישיבוהו החכמים. וא״כ ברור הוא באזניהם עכשיו מה שאמרתי לך. ולשאלה הח׳ הכוונה בה לדידי אין לי יגיעה באלו הב׳ דברים. ולדבריכם שאתם אומרים שיש לי יגיעה בהם. זה הדבר עצמו שאתם אומרים הוא אצלי יגע יותר משניהם:

קדש לי בל בכור וגו׳. י״ל שהאל ית׳ אמר תחלה למשה קדש לי כל בכור ומשה לא עשה כן רק ויאמר משה אל העם זכור וגו׳ ואח״כ בפ׳ שנייה. אז צום מצות האל ית׳ והעברת כל פטר רחם וגו׳. אמנם הענין הוא כבר ביארנו לעיל בפ׳ שמות כי משה היה רוצה להכניס ערב רב תחת כנפי השכינה. ולא כן האל ית׳ לפי שלא היו עדיין ראוים. והנה האל ית׳ אמר קדש לי כל בכור בבני ישראל. ולא בעם שהם ערב רב. לפי שעדיין לא היו מתוקנים. ואין ראוי לקדש את בכורותיהם ובפרט כמו שידעת כי עון הקרי עולה עד סוד הדעת העליון הנקרא בכור. ואמנם מרע״ה ראה שאם עתה מצוה זו שהיתה מצוה ראשונה בצאתם ממצרים. ואם היה נותנה לישראל ולא להם היו מיד חוזרים למצרים בראותם שאינם נכנסים בסוג א׳ כמו שעשו אח״כ בעגל שראו הארון נוסע לפני ישראל ולא לפניהם. ולז״א קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו. ומפחד זה התחיל משה לומר מצוה א׳ השוה לכולם להם ולישראל והיא מצות החמץ. ובכלל דבריו הודיעם שאין להם חלק במצות קדושת בכורות. והענין כי הלא תחלה נאמר בלשון רבים אשר יצאתם. היום אתם יוצאים וגו׳. וכל שאר הפרשה נאמרה בלשון יחיד כי יביאך וגו׳. והענין הוא כי מתחלה דבר עם הערב רב ואמר זכור וגו׳. ואומרו מבית עבדים פי׳ שמצרים נקרא בית עבדים שנשתעבדו שם ישראל. ואין הכוונה שהם נשתעבדו שם. וז״א ויאמר משה אל העם שהם הערב רב. ואומרו כי בחוזק יד וגו׳. פי׳ כי לישראל לא היה צריך כ״כ חוזק. כי בטענה גדולה בא משה אל פרעה. שלח את בני ויעבדני. אך אלו שהיו מצריים כמותם לולי חוזק יד הנסים והמופתים לא היה משלחם פרעה וזהו כי בחוזק וגו׳. ולכן גם אתם ולא יאכל חמץ כי כבר ידעת סוד המצה שמורה. ואין ראוי לגלות יותר. והנה אמר היום אתם יוצאים הציע להם הקדמה זו לומר כי הלא אם תשמעו שאני מצוה מצוה אחרת לישראל ולא לכם אל תתמהו על זה כי אין אתם צריכים לה. ולא לפי שאין הקב״ה חפץ בכם. כי הלא מצות מצה הנוגעת לכם כבר נתתיה לכם ג״כ. אמנם זו האחרת אתם פטורים בה. והטעם כי הלא אתם יוצאים היום וגו׳. פי׳ כי ישראל נצטוו על פטר רחם לפי שניצולו בכורות ישראל ולכן נצטוו עליהם. אמנם זה היה בלילה אחר חצות בעבור מכת בכורות ולכן שלחם פרעה. ולכן מחוייבים במצות קדושת בכורות. ואחר שפייסם הפך פניו נגד ישראל ודבר עמהם בלשון יחיד. ולפי שמצות ישראל בענין החמץ היה טעם משונה מטעם הערב רב. כמ״ש בעבור זה עשה ה׳ לי ולא בעבור הערב רב. לכן חזר לומר להם מצות החמץ בדרך אחרת ולהשוותם עם הערב רב במצוה זו. ואח״כ אמר עיקר הכוונה שהיא קדושת הבכורות. וזהו אומרו והעברת כל פטר רחם וגו׳. מהרח״ו נר״ו. וז״ש סרו מהר וגו׳ צויתם כתיב הוא סוד אותה המצוה ראשונה שביארנו לעיל שרצה משה לצוותם להשוותם עם ישראל כנזכר. מהרח״ו נר״ו:

ביאור מעלת המילה וסגולותיה וג״כ עונש המבטלה בזמנה:

מסרה ואז ד׳. המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו. ואז ירצו את עונם (ויקרא כ״ו:מ״א). אז תצליח את דרכיך ואז השכיל (יהושע י״א). ואז חיל מלך בבל וגו׳ (ירמיהו ל״ב:ב׳). וסימנם בקורבנא אתרעי יומא למלכא. פי׳ שיום ח׳ של המילה נבחר שדוחים את השבת בשבילה. וזהו דאז יקרב לעשותו ברית מילה. ואז ירצו את עונם כי יש לו חלק גדול לכפר על נפש האדם. ובפרט על חטא הקדום של אדם הראשון. או ירצה במלת ירצו את עונם. ר״ל שברית מילה ירצץ העון ויסיר תאות המשגל וחמומו ויצליח את דרכיו וישכיל בתורה ובכל אשר יפנה. אמנם המונע ברית מילה בזמנה הראוי בלי סבה ואז חיל מלך בבל. ר״ל בלבולים יהיו שענשו כרת ונידון בגיהנם. ואז חיל מלך בבל עולה בגי׳ כמנין האד״ם לגיהנ״ם שעולה ק״ץ עם התיבות. ואז חיל וגו׳ עם התיבות ק״ץ. וז״ש הסימן בקורבנא יתרעי יומא למלכא. ר״ל יום הח׳ רצוי ונבחר לפניו ית׳ כקרבן הנעשה כהלכתו:

ביאור מעלת התפלה בב״ה שבזה יהיו נגאלים וג״כ ביאור ענין שליח צבור:

מסרה והשתחוו ז׳. וירדו כל עבדיך אלה אלי והשתחוו לי וגו׳. (שמות ל״ג:י׳) וראה כל העם את עמוד הענן עומד פתח האהל וקם כל העם והשתחוו. (ישעיהו ס׳:י״ד) והלכו אליך שחוח בני מעניך והשתחוו על כפות רגליך. (שם כ״ז) והיה ביום ההוא יתקע וגו׳ והשתחוו לה׳ וגו׳. (יחזקאל מ״ו:ג׳) והשתחוו עם הארץ וגו׳ בשבתות וגו׳. (תהילים צ״ט:ה׳) והשתחוו להדום רגליו קדוש הוא. וחבירו (שם). וסימנם יפלחון עמא בצלותא בירושלם בזמניהון בכורסיה יקריב די אלהנא. וכן אמרו זמירות ה׳. (שמואל ב כ״ג:א׳) אלה דברי דוד האחרונים נאם דוד בן ישי ונאם הגבר הקם על משיח אלהי יעקב ונעים זמירות ישראל. (ישעיהו כ״ד:ט״ו-ט״ז) מכנף הארץ זמירות וגו׳. (תהלים קי״ט) זמירות היו לי חקיך וגו׳. (איוב ל״ה:י׳) ולא אמר איה אלוה עושי נותן זמירות בלילה. בזמירות ה׳ (תהילים צ״ה:ב׳) נקדמה פניו בתודה בזמירות נריע לו. וסימנם פתגמי זכותא בביתא די אלהנא מיבבין. פי׳ לפי שהשליח צבור בין קבוע בין שאינו קבוע נקרא עובר לפני התיבה ונקראו עבדים לאל ית׳ שהם במקום הכהנים שעושים העבודה בבהמ״ק שהתפלה במקום עבודה שאין לנו אלא שיח שפתותינו. וכן כל המתפללים נקראים עבדי האל. וז״ש וירדו כל עבדיך וגו׳ שהאל ית׳ אומר לישראל כל העבדים היורדים לפני התיבה יתפללו אלי וישתחוו לפני בכוונה שלמה עד שאומר צא אתה וגו׳. ואחרי כן אצא כאומרו עמו אנכי בצרה גלו שכינה עמהם. והנה הש״צ צריך להיות זריז ומהיר לקום באור הבקר להתחנן ולהתפלל לפניו ית׳. וז״ש וראה כל העם את עמוד הענן וגו׳ וקם וגו׳ והשתחוו וגו׳. וג״כ צריך שיהיה קולו ערב. וז״ש ונעים זמירות ישראל לזמר ולהתפלל. וג״כ צריך שיהיה מטופל וריקם מן העבירות. וז״ש מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק. ר״ל שהזמירות והתפלות ראוי שיהיו נשמעים מן הצדיק וז״א צבי ותפארת להאל ית׳. וג״כ צריך בב״ה במקום קבוע. וז״ש זמירות היו לי חקיך בבית מגורי שהוא ב״ה. וג״כ לא ימנע מלהתפלל תמיד בבקר ובערב לאקדומי ולאחשוכי. וז״ש נותן זמירות בלילה. ובתנאים אלו בש״צ כנזכר והעם יתפללו אז ודאי. וז״ש נקדמה פניו בתודה בזמירות נריע לו. וז״ש הסימן פתגמי זכותא בביתא די אלהנא מיבבין. ר״ל שהצדקות והתפלות ראוי שיהיו בבית אלהינו בב״ה. ובזכותם יהיו נגאלים ויצאו מהגלות שברוב התפלה והצעקה שעשו ישראל במצרים יצאו לחירות. כאומרו ויצעקו בני ישראל וגו׳ וידע אלהים. וז״ש והלכו אליך שחוח וגו׳ ויהיה קבוץ גליות. וז״ש והיה ביום ההוא יתקע וגו׳. וא״ת בשלמא אותם שיכולים לקום בבקר. וג״כ להעריב בלילה להתפלל טוב. אמנם אותם בעלי מלאכות שאינם יכולים לבטל ממלאכתם. לפחות ראוי להשתדל בשבתות ובמועדים להתפלל בבית ה׳ ולשמוע ד״ת מפי הדורשים. וז״ש והשתחוו עם הארץ וגו׳ בשבתות ובחדשים. ועליהם נאמר והשתחוו להדום רגליו. שאין מעלתם גדולה כאותם שמתפללים תמיד בב״ה ערב ובקר וצהרים שעליהם נאמר והשתחוו להר קדשו. וז״ש הסימן יפלחון עמא בצלותא בירושלם. ר״ל שבזכות התפלה נזכה לעבוד האל ית׳ בירושלם בעבודת הקרבנות ולעלות ג׳ רגלים עם כל ישראל אחינו ב״ב בבית המקדש שהוא כורסיה יקריה די אלהנא אמן:

(שייך לעיל) בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו וגו׳. יש לשאול למה לא אמר כי אני הכבדתי את לבו כי אם במכה הזאת. ואם נאמר כמו שהשיבו קצת מפרשים שנתייאש משה בעבור שכבר ראה שהודה פרעה במכת הירד והצדיק עליו את הדין ואמר חטאתי הפעם ועתה חזר לסורו הראשון. הרי באותה מכה נאמר ואתה ועבדיך ידעתי כי טרם תיראון וגו׳. הרי שידע משה שלא יניחם בסילוק אותה מכה ולמה יתמה ויתיאש. וי״ל שבשאר המכות אע״פ שלא היה מניחם לא היה מלעיג על דברי משה. ולא היה כופר בנבואתו אלא שהיה ה׳ מחזק את לבו לבלתי שלחם. ולזה היה משה מקוה שכשישלמו המכות שרצה השם להביא עליו שישלחם. אבל עתה ראה שחזר לסורו הראשון וכפר בנבואתו של משה כמו שנאמר ויחזק לב פרעה ויוסף לחטוא ויכבד לבו הוא ועבדיו ולא נאמר ויחזק ה׳ אלא הוא מעצמו. והסבה בזה כמו שפי׳ בעל צרור המור שפרעה אמר הקולות יחדלון והברד לא יהיה עוד אבל המטר יהיה כי הוצרכו לו. וכשראה פרעה כי חדל המטר והברד והקולות ויוסף לחטוא. ולזה נאמר בזאת המכה ויוסף לחטוא מה שלא נאמר בשאר המכות שעתה הוסיף על חטאו הראשון שהיה כופר בנבואתו של משה ובמציאות ה׳ ית׳ והשגחתו. ולזה נתרשלו ידי משה בפעם הזאת שחשש שמא לעולם לא ישוב זה הרשע ע״ד האנשים הפושעים בי שפושעים והולכים תמיד. ולזה אמר לו שאף בפעם הזאת אני הוא שהכבדתי את לבו ולא אוסיף להענישו על הפעם הזאת. אבל הסבה היא למען שיתי אותותי אלה שנשארו בקרבו. ואפשר שרמז במלת אלה למה שאמרו רז״ל (מ״ר פ״ח) שהמכות היו מחוקקות במטה. ולזה אמר אלה ואמר בקרבו כדי שידעו גבורתו של הקב״ה. ותועלת ב׳ למען תספר באזני בנך ובן בנך וגו׳. ומ״ש ובן בנך מה שלא הזכיר בשום מקום אלא הבן כמו שנאמר כי ישאלך בנך וגו׳ והיה כי יאמרו אליכם בניכם וגו׳. ועוד למה דבר תחלה בלשון יחיד וסיים בלשון רבים וידעתם כי אני ה׳ וגו׳. וי״ל שזהו פי׳ הענין הזה שאמר השי״ת למשה שאע״פ שאני יכול להודיע מציאותי והשגחתי ויכולתי במכה אחת לבד והיא מכת בכורות שהיא שקולה כנגד כל המכות כלן. וממנה תוכר מציאותי והשגחתי ויכולתי כמפורש במקומה. אעפ״כ הבנים הגדולים כבר ידעו ויתבוננו ממנה הדרכים האלו. אבל הבנים הקטנים לא יכירו כ״כ אלו הענינים ולא יתנו להם לב. אבל כדי שידעו הכל הרביתי במכות אלו ועשיתם והבאתם עליהם כענין שחוק והתול כמו שנא׳ אשר התעללתי במצרים. והוא שפעם אומר שישלחם וכשתהיה לו הרוחה יחזק לבו וכן פעם אחר פעם. וזה הענין הוא כשחוק והיתול שמהתל בו ה׳ לחזק לבו בכל פעם ופעם כדי שיביא עליו המכות. וכמו שאז״ל (הובא בילקוט פ׳ בשלח) באותו משל של מלך שאמר לעבדו לקנות לו וגו׳. ונמצא שהבאת המכות על זה האופן יש בהם סיפור ארוך שיערב לכל אפי׳ לקטנים ביותר. וג״כ יש בו פרסום מציאותו והשגחתו ויכולתו באופן מרווח משא״כ אלו הביא מכה א׳ לבד שמורה על ענינים אלו כי לא יוכרו אלא לגדולים קצת ולא לקטנים. ולז״א הכתוב ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי וגו׳. התבונן למלת תספר ולמלת בן בנך ולמלת התעללתי כי הם מורות על זה הפירוש הוראה שלמה. ואמר וידעתם כי אני ה׳. כלומר כלכם תדעו אז אתה ובנך ובן בנך כי אני ה׳ וגו׳. הרס״ו זללה״ה:

והיתה צעקה גדולה בכל ארץ מצרים אשר כמוה לא נהיתה וכמוהו לא תוסיף. יש לדקדק שהיל״ל אשר כמוה לא נהיתה וכמוה לא הוסיף שהצעקה היא לשון נקבה. ויש לפרש שמלת כמוהו חוזר על הלילה הנזכר בתחלת הפרשה. ומלת לילה נופל בה לשון זכר כמו בלילה הזה ולא כתיב הזאת. והכוונה לומר על לילה ט״ו בניסן שהיתה בו כבר צעקה בימי אברהם שרדף אחרי המלכים באותו הלילה כמו שנא׳ ויחלק עליהם לילה כמו שדרשו רז״ל. וג״כ היתה בו צעקה אחרת בימי חזקיה שיצא מלאך ה׳ והכה במחנה אשור. ומשמע ממלת כמוהו לא נהיתה מכלל שהיתה צעקה אלא שלא היתה כמו צעקת מצרים. וכן משמע ממלת וכמוהו לא תוסיף שתהיה צעקה אלא שלא תהיה כמו של מצרים. ואם היה כותב אשר כמוה לא נהיתה וכמוה לא תוסיף היה משמע שהיתה צעקה ותהיה. אלא שלא תהיה כמו של מצרים. אבל לא משמע שהיא בלילה ההוא ממש בליל ט״ו. ומדכתב כמוהו רומז שהיא בליל ט״ו ממש והפסוק קצר. וכך היל״ל אשר כמוהו לא היה וכמוה לא נהיתה לרמוז על הלילה ועל הצעקה עצמה. וכך היל״ל ג״כ וכמוהו לא יוסיף וכמוה לא תוסיף. לרמוז על השנים שתהיה צעקה בליל ט״ו לעתיד בימי חזקיה. אלא שאינו כמו של מצרים. וזהו דקדוק המלות הללו באמת. הרס״ו זללה״ה:

שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם כי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההוא מישראל מיום הראשון עד יום השביעי. וביום הראשון מקרא קדש וביום השביעי מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם. ושמרתם את המצות כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם מארץ מצרים ושמרתם את היום הזה לדרתיכם חקת עולם. בראשון בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצות עד יום האחד ועשרים לחדש בערב. שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת ונכרתה הנפש ההוא מעדת ישראל בגר ובאזרח הארץ. כל מחמצת לא תאכלו בכל מושבותיכם תאכלו מצות. יש להתבונן באלו הפסוקים כי יש לדקדק בהם כמה דקדוקים. הא׳ מה טעם כפל מצות אכילת מצה ב׳ פעמים. פעם א׳ במה שאמר שבעת ימים תאכל מצות. ופעם ב׳ במה שאמר בראשון בארבעה עשר יום בערב תאכלו מצות עד יום האחד ועשרים לחדש. ואע״פ שאמרו במכילתא אין לי אלא ימים דכתיב שבעת ימים לילות מנין ת״ל עד יום האחד ועשרים לחדש. מ״מ יספיק לומר זה הפסוק הב׳ שהוא עד יום האחד ועשרים לחדש שכולל הימים והלילות. ולא יאמר הפסוק הא׳ שהוא שבעת ימים מצות תאכלו. ועוד מה כוונת הפסוק פעם מונה למנין החדש דכתיב עד יום האחד ועשרים לחדש. כל זה ודאי לא לחנם נכתב ולא דבר רק היא. ועוד מה טעם כפל העונש באכילת החמץ דכתיב כי כל אוכל חמץ ונכרתה וגו׳. וכתיב כי כל אוכל מחמצת ונכרתה. וכי האוכל חמץ חייב ב׳ כריתות. ועוד מה טעם פעם אומר חמץ פעם אומר מחמצת. ואין לומר שהכוונה במחמצת על תערובת חמץ. שתערובת חמץ אומר הרמב״ם ז״ל שאין בו כרת. וכאן כתוב כי כל אוכל מחמצת ונכרתה. א״כ אין פירוש מחמצת היא תערובת חמץ. ותערובת חמץ למדנו מפסוק האחר שכתוב כל מחמצת לא תאכלו. מלת כל ריבה אפי׳ תערובת חמץ. עוד יש לדקדק במה שכתוב ונכרתה הנפש ההוא מישראל מיום הראשון עד יום השביעי. כך היה לו לכתוב כי כל אוכל חמץ מיום הראשון עד יום השביעי ונכרתה הנפש ההוא. עוד יש לדקדק מה טעם פעם כותב ונכרתה הנפש ההוא מישראל. ופעם כותב מעדת ישראל והוסיף לומר בגר ובאזרח הארץ. ועוד מה טעם הכפל במ״ש עוד כל מחמצת לא תאכלו בכל מושבותיכם תאכלו מצות כל זה צריך לדקדק. אמנם כדי להשיב על כל זה צריך שתדע מ״ש בזוהר פ׳ פנחס דף רנ״א ע״ב א״ר אלעזר כתיב כל מחמצת לא תאכלו. וכתיב לא יאכל חמץ אלא דא דכר ודא נוקבא אר״ש בן אלעזר וגו׳ עד אלא תרגומו. דמסה איהו מצותא עכ״ל. מעתה בזה נבין כל מה שדקדקנו כי הנה ידוע הוא שגם זה לעומת זה עשה אלהים כמו שיש בקדושה מדת יום ומדת לילה כן יש בקליפה מדת יום ומדת לילה סמאל ובת זוגו. הדכורא היא מדת יום והנוקבא שהיא קשה היא מדת לילה והיא המפתה האדם לעבור על מצות קונו שהיא אשה זרה שחלק משמן חכה ואחריתה מרה כלענה. ולכן כשעשה ירבעם עגלי זהב עשה שנים זכר ונקבה כמו שנא׳ וישם האחד בבית אל ואת האחד נתן בדן. הזכר היה בבית אל והנקבה בדן. ולכן נתפתו יותר אחרי הנקבה כמו שנא׳ וילכו העם לפני האחד עד דן. וכשהיה המקדש קיים היו ישראל מקריבין שני תמידין אחד בבקר ואחד בין הערבים לבטל כח אלו הקליפות המטעים בני אדם התמיד של בקר לבטל כח הזכר שהוא מדת יום ושל בין הערבים לבטל כח הנקבה שהוא מדת לילה. ובזה היו ישראל ניצולין מפתוייהם מהרהורים רעים וממחשבות רעות המחטיאים האדם. ולכן תמצא שהאריך הכתוב לספר בתיקון שעושה תמיד של בין הערבים יותר מתמיד של שחר. וזהו אמרו זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר. כלומר זאת תורת העולה היא התורה שירצה לפרש אח״כ בענין תרומת הדשן של כל יום. ולכן אמר היא העולה על מוקדה וגו׳. כלומר איני מדבר בעולת הבקר כי אם בעולת בין הערבים שהיא יותר חשובה שהיא נשרפת כל הלילה עד הבקר שאחר תמיד של בין הערבים אין מקריבין שום קרבן כדי שישאר תמיד של בין הערבים נשרף כל הלילה עד הבקר. שכן צריך שבלילה צריך תיקון יותר כדי לבטל כח הנוקבא שהיא קשה. ואח״כ פירש התורה הנז׳ ואמר ולבש הכהן מדו בד וגו׳ והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה על המזבח וזו היא תרומת הדשן ושמו אצל המזבח. והיה נעשה בו נס והיה נבלע שם. וזהו לרמוז שגם למעלה נעשה זה הפועל. שאותה הקליפה נבלעת בנוקבא דתהומא רבה. נמצא שתרומת הדשן כל עיקרה היא ממה שמתאכל מתמיד של בין הערבים. לפי שתמיד של שחר כבר הקריבו עליו כל הקרבנות כלם והדשן שלו בטל ברוב דשן הקרבנות שהקריבו עליו. וזהו פי׳ היא העולה וגו׳ על נכון. גם בענין הפסח רימז כאן הכתוב שיזהר האדם מאכילת החמץ ביום כדי שינצל מהרהורים רעים. ולא יאכל כי אם המצה הדוחה הקליפה כדי לבטל מן האדם הרהורים רעים ומחשבות רעות. ויותר ויותר צריך ליזהר בלילה מאכילת החמץ. ושלא לאכול כי אם המצה בעבור כי בלילה הוא זמן שליטת הקליפה הנוקבא שהיא קשה. והיא הנקראת מחמצת דהתם ריחא דמותא כי רגליה יורדות מות מ״ם בתחלה ותי״ו בסוף. לכן התחיל תחלה בענין החמץ שהוא מדת היום. ובכל ענינו לא הזכיר כי אם הימים ואמר שבעת ימים מצות תאכלו. אך קודם אכילת המצה צריך להקדים ביטול החמץ ביום י״ד מחצות ואילך. כמו שארז״ל (פסחים ה׳) אך חלק וקרא אותו ראשון אע״פ שאינו ראשון באמת כי יום ט״ו הוא ראשון באמת. אמנם קראו ראשון לומר שזה התיקון שיעשה שהוא השבתת החמץ וביעורו. זהו הראשון שראוי שיקדם לתיקון אכילת מצה. הא למה זה דומה לחולה שצריך שיריק תחלה כל העיפוש שבגופו ע״י הרקה שנותן לו הרופא. ואח״כ ישתה כוס של עיקרים שהוא להברות גופו. כך צריך להיות ראשון ביטול החמץ וביעורו. ואח״כ אכילת הרפואה שהיא המצה. ועיקר אכילתה ומצותיה בלילה שאחר הביטול כדי לבטל בה הקליפה הקשה. ולא תלה מצות האכילה ביום כי אם בלילה לבטל הנוקבא וכ״ש הדכורא. וזהו ליל שמורים שמשומר ובא מן המזיקין ואמר כי כל אוכל חמץ ונכרתה וגו׳. וכל זה בימים כמו שנא׳ במצה שבעת ימים תאכל מצות. וכן בענין האזהרה והעונש כי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההוא מישראל מיום הראשון עד יום השביעי לא הזכיר כי אם הימים. וזהו שאמרו אין לי אלא ימים לילות מנין ת״ל בראשון וגו׳. עתה כפל כל הענינים בלילות ואמר בראשון בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצות עד יום האחד ועשרים לחדש בערב. התבונן איך התחיל לומר כענין שהזכיר בימים ביום הראשון תשביתו שאר שהוא יום י״ד. כן עשה בכאן בראשון בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצות. אע״פ שלא היה צריך להזכיר כאן י״ד כלל: בשלמא למעלה הוצרך להזכירו בעבור שמצוה לבטל בו החמץ. אמנם בכאן אין תועלת כלל בזכרו בראשון בי״ד. שהמצה אינה נאכלת כי אם בליל ט״ו. אמנם הזכירו כמו שעשה במדת יום עשה במדת לילה. ולכן הזכיר כאן בערב ב׳ פעמים כאלו אמר מערב עד ערב. שהרי בערב השני לא היה צריך לזכרו כלל. ולא היל״ל כי אם עד יום האחד ועשרים לבד למה מוסיף לומר בערב. אלא לרמוז ולומר שכל מה שחזרתי לכפול הדברים בענין אכילת מצה והמניעה מאכילה חמץ הוא בעבור הלילות. ולכן החמיר יותר בעונש הלילות מעונש הימים. ואמר כי כל אוכל מחמצת ונכרתה הנפש ההוא מעדת ישראל בגר ובאזרח הארץ. כי ידוע הוא כי עדת ישראל יאמר על החשובים שבישראל. כמו שנא׳ ואם כל עדת ישראל ישגו שהם הסנהדרין. לפי שהזכר יכולין החשובים והצדיקים לעמוד בו שלא יתפתו אחריו. אמנם הנקבה חלק משמן חכה לכל ולא יאמין האדם בעצמו. לפיכך יהיה גדול שבישראל צריך שיזהר שלא יתפתה אחריה. ולכן הזכיר הפסוק החשובים והפחותים שהם הגרים והבינונים שהם אזרח הארץ כי הכל צריכין שימור. מה שאין כן בדכורא שלא הזכיר כי אם מישראל סתם. ולכן תמצא שתלה זה הענין שהוא בנקבה במנין החדש כמו שנא׳ עד יום האחד ועשרים לחדש. אמנם בדכורא תלה במנין הימים כמו מיום הראשון עד יום השביעי. וזה בעבור שמיעוט הירח הוא גורם תגבורת הקליפות. והנה מיום ט״ו עד יום כ״א לחדש הוא חסרון הלבנה שהולכת ומתמעטת. וכל זה הוא מדת לילה. אמנם מדת הזכר הוא מדת היום. לכן תלה ענינו במנין הימים מיום הראשון עד יום השביעי. ואפשר לומר שמ״ש מיום הראשון עד יום השביעי הוא חוזר לכל מה שאמר שהוא אכילת מצה ועונש אכילת החמץ ממה שלא כתב כי כל אוכל חמץ מיום הראשון עד יום השביעי ונכרתה. וכאלו אמר כל זה שאמרתי מיום הראשון עד יום השביעי אע״פ שלא היה צריך לזכור זה במצה. שכבר אמר בפירוש שבעת ימים תאכל מצות. אמנם עשה כן כדי לזכור בפרט אלו שני הימים שהם התחלה והסוף ראשון ושביעי שהם עיקר כל השבעה ימים. וכמו שהזכיר בהם עוד ענין הקדושה שצריך לנהוג בהם כמו שנא׳ וביום הראשון מקרא קדש וביום השביעי מקרא קדש:

עוד הזהיר על שמירת המצה כמו שנא׳ ושמרתם את המצות שהיא מצה משומרת משעת קצירה שלא יהיה שום אחיזה כלל לסטרא אחרא אח״כ כל מחמצת לא תאכלו. וזהו תערובת חמץ שאפי׳ באלף לא בטל כמו שארז״ל. וזהו להרחיק יותר מצד הנוקבא כמו שיוכל להרחיק שלא יהיה שום אחיזה. ובמצה שהיא הדוחה אותה יזהר מאד בה בכל המושבות בין בארץ בין בח״ל בין בזמן הבית בין בזמן הזה שלא יאמר אדם כיון שאין פסח אין מצה. ואינה מועלת בזמן הזה אלא לעולם היא עושה פעולתה בכל זמן. ולכן קבעה הכתוב להיות חובה בכל זמן. וכן ארז״ל (בקדושין ל״ז) פעם אחת מושבות דכתב רחמנא גבי מצה למה לי וגו׳. הרס״ו זללה״ה:

ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים מבית עבדים כי בחזק יד הוציא ה׳ אתכם מזה ולא יאכל חמץ. היום אתם יצאים בחדש האביב. והיה כי יביאך ה׳ אל ארץ הכנעני והחתי והאמרי והחוי והיבוסי אשר נשבע לאבותיך לתת לך ארץ זבת חלב ודבש ועבדת את העבדה הזאת בחדש הזה. שבעת ימים תאכל מצת וביום השביעי חג לה׳. מצות יאכל את שבעת הימים ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאר בכל גבלך. והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה׳ לי בצאתי ממצרים והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה׳ בפיך כי ביד חקה הוציאך ה׳ ממצרים ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה. י״ל באלו הפסוקים א׳ מה טעם אמרו זכור את היום הזה וגו׳. ולמטה הוא אומר והגדת לבנך ביום ההוא ולא אמר ביום הזה. גם אמרו כי בחוזק יד הוציא ה׳ אתכם מזה. והכוונה במלת מזה על מצרים וא״כ היל״ל משם. גם מה טעם אמרו ולא יאכל חמץ ולא אמר ג״כ לא יראה. שלא אמר כן עד למטה מצות יאכל את שבעת הימים ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאר. גם מה טעם מצות יאכל את שבעת הימים כי היל״ל מצות תאכלו. שבעת הימים או מצות תאכל וגו׳. מה טעם מלת יאכל ומלת את. גם מה טעם הכפל שכפל ענין אכילת מצה שני פעמים באמרו שבעת ימים תאכל מצות. וחזר לומר מצות יאכל את שבעת הימים. גם מה טעם אמרו וביום השביעי חג לה׳ היל״ל ביום הראשון וביום השביעי חג לה׳ ששניהם חג קדש לה׳. גם מה היא הכוונה באמרו והיה לך לאות על ידך וגו׳ למען ההיה תורת ה׳ בפיך אין טעם למלת למען. גם מה ענין תורת ה׳ בכאן כי התפלין יש בהם ענין זכר ליציאת מצרים. שאלו הפרשיות שמדברים בענין יציאת מצרים אנו עושים בתפלין. ולכן אמר והיה לאות על ידך וגו׳ כי ביד חזקה הוציאך ה׳ ממצרים. אבל ענין התורה בכאן אינו ענין לא לתפלין ולא ליציאת מצרים. גם מה טעם המצוה הזאת שצריך לזכור בכל שנה ענין יציאת מצרים ולעשות לה זכר בענין אכילת מצה והשבתת החמץ בכל שנה ושנה. גם בענין שחיטת הפסח בכל שנה כי היה די במה שעשו אבותינו יוצאי מצרים. ויש להשיב על כל זה כי תורתנו הקדושה רמזה לנו רמזים העתידים להיות בגאולתנו בימות המשיח. כי גאולת מצרים היא סימן לעיקר הגאולה האמתית. כי מה שאירע לאבות סימן לבנים. וכל הגאולות נרמזו בגאולה מצרים כמו שנא׳ והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי כי הם ארבע גאולות מארבע גליות. ובאחרונה העיקרית נאמר ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים וידעתם וגו׳. כי אז תרבה הדעת ומלאה הארץ דעה את ה׳. וכבר אמרו רז״ל (ר״ה ט״ו) בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל. ועל זה נאמר זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים. כי מצוה עלינו לזכור זה היום כדי שנקוה וניחל לאלהינו להוציאנו מן הגלות הזה כדרך שהוציאנו ממצרים. וצריך שנקבע אמונה זו בלבנו כאלו אנחנו בעצמנו היינו במצרים ויצאנו ביום הזה. ע״ד שנא׳ וזכרת כי עבד היית במצרים וגו׳. ולכן אמר זכור את היום הזה ונאמר הוציא ה׳ אתכם מזה. וזהו אמרו ג״כ היום אתם יוצאים בחדש האביב. ואמר בחדש האביב ולא אמר בחדש הזה. לרמוז שכמו שהוציאנו ה׳ משעבוד לרוחה גדולה שהוא בחדש האביב שהוא חדש כשר ע״ד מוציא אסירים בכושרות. כן עתיד לעשות לנו לצאת מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב ומאפלה לאור גדול. והנה בגאולת מצרים לא נאמר אלא ולא יאכל חמץ. שלא הוזהרו על השבתת החמץ. ולא היה ג״כ אלא יום אחד כמו שנא׳ ולא יאכל חמץ היום אתם יוצאים לפי שלא היתה גאולה שלמה שלא היתה אלא סימן לגאולה העתידה. אמנם נצטוינו לעשות מאחר יציאת מצרים שבעה ימים לקבוע אמונה בלבנו שעתיד הקב״ה לגאלנו גאולה שלמה לחירות ממלאך המות וחירות מיצה״ר. ועל זה נאמר שבעת ימים תאכל מצות חג לה׳. לרמוז לאלף השביעי שהוא שבת לה׳. ולכן לא הזכיר כי אם יום השביעי ולא הזכיר יום ראשון. כי נתכוין לרמוז לנו הרמז ואמר חג לה׳. כי אז ישמח ה׳ במעשיו כנז׳ בזוהר פ׳ וירא דף קי״ט וז״ל זכאין אינון כל אינין דישתארון בעלמא בסייפי אלף שתיתאה למיעל בשבתא וגו׳ עד כל הכתוב לחיים בירושלים עכ״ל. וע״ז נאמר מצות יאכל את שבעת הימים ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאר בכל גבולך. כי אז יהיה מבוטל יצה״ר לגמרי. ומ״ש מלת יאכל את ולא אמרו מצות תאכל שבעת הימים. לרמוז למ״ש רז״ל (ברכות י״ב) שלעתיד לא תבטל יציאת מצרים כמו שנא׳ למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. ימי חייך העה״ז כל ימי חייך להביא לימות המשיח. אלא שתהיה גאולה העתידה עיקר ויציאת מצרים טפלה. וע״ז נאמר ברמז מצות יאכל את שבעת הימים כלומר ראוי שיאכל מצות כדי שלא תשכח יציאת מצרים. ולא נכתב הענין בלשון צווי אע״פ שהוא מצוה. ולכן אמר את שבעת הימים בה׳ הידיעה. שמורה שזה הענין של אכילת מצה הוא טפל לענין שבעת הימים. כי עיקר שבעת הימים ההם אינם אלא לגאולה העתידה. וענין אכילת מצה בהם הוא טפל. גם אמר והגדת לבנך ביום ההוא וגו׳. לא אמר ואמרת לבנך אלא והגדת כמו שאומר בזוהר שלשון הגדה הוא דבר של סוד. לכן רמז שלעתיד הרבה הדעת ויתגלו לישראל סודות התורה. וע״ז אמר ביום ההוא ולא אמר ביום הזה כמו שנא׳ זכור את היום הזה. כי זה רומז ליום ההוא שעתיד לבוא עד שנא׳ ונשגב ה׳ לבדו ביום ההוא. והוסיף ג״כ לקבוע לנו אמונה זו בענין מצות התפלין. כי בזכות זו המצוה יתגלו לנו לעתיד סודות התורה. וזהו אמרו והיה לך לאות על ידך וגו׳. למען תהיה תורת ה׳ בפיך כי ביד חזקה הוציא. ה׳ ממצרים. כי יציאת מצרים היה סימן לכל זה. ולכך אמר ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה. כי מלת למועדה אינה מוטעמת כי היל״ל במועדה מהו למועדה ועוד שכל המלה היא יתירה. אמנם לפי דרכנו מלת למועדה באה על נכון. ור״ל תשמור החקה הזאת שאמרתי לך בעבור מועדה כדי שתזכה למועדה ולזמנה הראוי. כי עתה אינו זמנה אלא לעתיד לבוא בזמן משיחנו שיבוא במהרה בימינו אמן:

ויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר אלהם משכו וקחו לכם צאן למשפחתיכם ושחטו הפסח. יש לדקדק מה טעם קרא משה לזקני ישראל בזה הענין והקב״ה לא צוהו בכך. אלא שהוא בעצמו עם אהרן ידברו לכל ישראל לעשות הפסח כמו שנא׳ ויאמר ה׳ אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר וגו׳. דברו אל כל עדת ישראל לאמר בעשור לחדש הזה ויקחו להם וגו׳. ועוד מהו משכו היל״ל קחו לכם צאן למשפחותיכם וגו׳. ועוד מה טעם ושחטו הפסח היל״ל ועשו הפסח שכולל כל עשיותיו. ומה טעם פרט השחיטה בפרט. ועוד כי לא נזכר בכאן שיצוו לישראל לעשות הפסח כי לא הוזכר הצווי כי אם לזקנים שאמר להם משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם. והיל״ל שהזקנים יצוו ישראל למשוך וליקח הצאן ולעשות הפסח:

ונראה לפרש כפי הפשט בעבור שראה משה שזו המצוה קשה מאד בעיני ישראל לקיימה כמעט שיש בה סכנת נפשות. כמו שנא׳ הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו. ואם היה מצוה לישראל אפשר שיהיה בהם מי שלא יקבל להכניס עצמו בסכנה כי חמירא סכנתא. לכן הוצרך לזקנים שידברו על לבם בדברים רכים שיעשו אותם לקיים המצוה. כי כל משפחה יותר היא נשמעת לזקנים שהם קרוביה יותר מאחרים. לכן קרא לכל זקני ישראל ואמר להם שעליהם המצוה הזאת למשוך לכל משפחותם וליקח להם צאן בין ברצונם בין שלא ברצונם מעֲשים אותם עד שירצו. ולפי שהסכנה הגדולה היא בשחיטת הפסח ולא במשיכתו ע״ד שנא׳ הן נזבח את תועבת מצרים וגו׳. אפי׳ המשיכה יש להם בה הקפדה למשוך אלהיהם ולקשרו בכרעי המטה ד׳ ימים כמו זו הקריאה שקרא משה לזקני ישראל ואמר להם משכו היא בעשור לחדש. כי פסח מצרים מקחו מבעשור כמו שנא׳ בעשור לחדש הזה ויקחו להם וגו׳. אמנם אין הסכנה כ״כ במשיכתו כמו בשחיטתו. לכן אמר להם מהמשיכה תדעו הנס שיעשה לכם בשחיטה. וכן דרשו במכילתא. ולכן לא אמר ועשו הפסח אלא ושחטו שהשחיטה היא הסכנה. וזהו פשט הפסוק על נכון משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם. כי הזקנים יקחו להם וימשכו להם עתה שהוא בעשור לחדש ושחטו הפסח בזמנו שהוא בי״ד וכמו שדרשו במכילתא. ואף הקב״ה רמזה למשה באמרו דברו אל כל עדת ישראל לאמר בעשור לחדש הזה ויקחו להם וגו׳. היל״ל בעשור לחדש הזה יקחו להם וגו׳. ועוד מהו איש שה לבית אבות מהו איש. היל״ל ויקחו להם שה לבית אבות. ועוד מהו דברו היל״ל צוו. ונראה שכוונתו לומר שידברו להם דברים המתיישבים על הלב כדי שיקיימו המצוה. ע״ד דברו על לב ירושלים וגו׳. וידבר על לבם וגו׳. ומשם הבין משה ע״ה שיהיה הדבר ע״י הזקנים. וזהו טעם דברו אל כל עדת ישראל ויקחו להם. מראה שהם ב׳ ענינים. הדיבור ענין אחד והלקיחה ענין אחד שהדיבור הוא דברי כבושין. ובזה יקחו להם וגו׳. וזהו טעם ג״כ איש שה לבית אבות שאחד מבני האבות שהוא הגדול שבהם יקח להם. ולזה הבין משה שכוונת השי״ת שיהיה הדבר ע״י הזקנים שיקבלו דבריהם. וזה טעם ג״כ למה פסח מצרים מקחו מבעשור. כי אם היה מקח מי״ד ושחיטתו ג״כ בי״ד אפשר שלא יקיימו הדבר בעבור הסכנה. אבל אם הרגל הדבר מעט מעט היום מושכין אותו ומתעכב ד׳ ימים ואין פוצה פה ומצפצף אז יש להם לב לשחטו. הרס״ו זללה״ה:

מכאן מתחיל לשון בנו על הרב המחבר זי״ע זללה״ה עד סוף הענין:

בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שתי אתתי אלה בקרבו ולמען תספר באזני בנך וגו׳. יש להתעורר באלו הפסוקים החלה למה אמר פה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו. ועוד למען שתי אותותי אלה בקרבו. דמלת שתי הוא בלתי הבנה דהל״ל שִׂמִי. ועוד אותותי אלה כנראה כי שתים הנה והנם שתים שהן ארבע ארבה חושך ומכת בכורות ותהומות יכסיומו. ואיך אמר אותותי שנראה שהם שתים. ותו מלת בקרבו מיותרת. ועוד היה לו לומר בקרבם. כי כן אמר את לבו ואת לב עבדיו. וכן היה לו לומר ולמען תספר וגו׳. ועוד באומרו ה׳ בא אל פרעה וגו׳. ולא פי׳ מה יעשה בביאתו. ומה יאמר לו. אמנם הנלע״ד הוא לומר לפרעה. הן אמת כי אין בידך אשם כי עבדיך הם הקשו את לבך והמה גרמא בנזקין. לפי שהורידו אותך מגדולתך ג׳ חדשים (מ״ר פ״א). נמצא לפי דעתך בטענה זו תפטור. ואין אתה יודע כי גרמא בנזקין פטור ואתה תחייב ולא הם. וזה יהיה אם הם דברו. ולא עשו דבר בענין העבדות. אבל מאחר שגם הם נשתעבדו בבני. כמו שאמר הפסוק אשר מצרים מעבידים אותם. ולזה צוה כעת למשה לדבר אל פרעה כדברים האלה לומר שילקה הוא ועבדיו. כי כולם חייבים מן הדין. ומה גם כי זה המכה של ארבה (שם פי״ג) הוא תועלת לידע התחומים. ומכת החושך (שם פי״ד) תועלת לישראל לב׳ סבות. א׳ שלא ישמחו במפלת רשעי ישראל. וב׳ לראות מטמון של מצרים ונכסיהם היכן היו ואמר שתים אלו צריכים התראה בלך ושוב. אבל הג׳ בהיותך אצלם אתה מתרה בו כי יאמר לך אל תוסף ראות פני. וזה הוא בקרבו בהיותך אצלו. או יאמר בקרבו ר״ל שתי האותות תהיה בהם ר״ל בתחומיהם ולא יגעו אל עצמם. אכן הג׳ ההיה בעצמותם ממש בגופם. ואמר בקרבו לפי שפרעה בכור היה. ובב׳ לא ינצל רק פרעה מן הים כמאמרם ז״ל (פדר״א פ׳ מ״ב) מי כמוכה וגו׳ וז״א אח״כ ולמען תספר בלשון יחיד. ולכן כשראו עבדי פרעה זה הדבר כי הם ילקו. אז רצו לתקן אשר עותו להליץ בעדם לשלחם פן ילכדו בעונם. שאמרו אלו עד מתי יהיה זה לנו למוקש דוקא שלח את האנשים וגו׳. אז אמר להם לכו עבדו וגו׳ ויאמר אליהם וגו׳ מי ומי ההולכים כוונתו לומר כשאמר לכו ועבדו על משה ואהרן לבד נאמר דברים נסתרים. ואח״כ חזר לפרש. לראות אם הבינו כוונתו או לא כשראה שלקחו הקצה האחרון ללכת טף ונשים. אז השיב להם את אשר ראה באצטגנינות לומר לכו נא הגברים ועבדו את ה׳. לפי שראה מעשה קרח שהשיאה אותו אשתו. ולכן אמר שלא ילכו הנשים. ואמר כי אותה אתם על משה ועל אהרן. אתם מבקשים שיהיה אחד לוי ואחד כהן. ומה לכם בנשים שיהיו מסיתים לבעליהן כמעשה. וזה אמר יהי כן ה׳ עמכם כאשר אשלח אתכם. כלומר אם כאשר ילכו הנשים עמכם יהי שלום לכם הייתי משלחם. אבל אני רואה באצטגנינות שלי כי מהנשים יבא תקלה לכם כאשר אשלח אתכם. וזה הוא כי רעה נגד פניכם לכן לכו נא הגברים. ובזה תתקיים עצתכם. או יאמר יהי כן ה׳ עמכם כאשר אשלח אתכם. כלומר אני רואה כעת שרצונכם תמיד לעבוד את ה׳ וכשאשלח אתכם תמרדו בו. לכן היה רצוני שדעתכם זה וחפצכם לדבקה בו. היה רצוני שיהיה לכם זה הסברא אחר היציאה. אבל אני רואה שתעשו העגל לפניו. וזה הוא רעה נגד פניכם שאתם בה עכשיו. ובזה ידוייק כי אותה אתם מבקשים כי אתם מורידים הנזמים ולא הנשים. או יאמר שכוונת פרעה על משה ועל אהרן שראה אותם לוחמים מפני אהבת ישראל. לזה אמר להם פרעה זאת האהבה היה רצוני שתאהבו אותם אחר היציאה. לא כי אחר היציאה תקראו לשבטיכם למלאות ידם איש בבנו ובאחיו להרוג אותם כמו שהיה במעשה העגל כי אז אהבתם נהפכה לשנאה. או יאמר יהי כן ה׳ עמכם שיאהב אתכם כאשר אשלח אתכם ולא ישנא אתכם להרוג אתכם. אבל אני רואה שסוף סוף תכעיסוהו. וירצה לכלות שמכם כמו שאמר הכתוב ואכלה אותם אם לא שתתפללו למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם וגו׳ וזהו כי רעה נגד פניכם. ובזה ידוייק כי אותה אתם מבקשים בתפלתכם להועיל לכם. או יאמר כעת שאתם חרדים אל דבר ה׳ הרעה נגד פניכם לומר מאחוריהם כי האחור נגד הפנים. ולכן לכו נא הגברים לבד ואז אפשר שלא תחטאו. כי כן ראוי העבודה להיות נקי מכל מום. או יאמר יהי כן ה׳ עמכם ללכת ולא לחזור. כי כן כוונתכם עתה טוב הדבר אם זאת הכוונה תתמיד עמכם. אבל אני רואה כי אחר צאתכם תאמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה. ומאחר שכן למה אתם צריכים לקחת טף ונשים לטורח עליכם. לכו נא הגברים ועבדו את ה׳ כי אותה אתם מבקשים אח״כ לחזור פנים שנית ולכן אניח אתכם ללכת. ואדעה נאמנה כי סוף סוף תחזרו. אבל הטף לא אאמין להם כי איני רואה בחזרתם. או יאמר רצוני שתמיד יהיה ה׳ עמכם. אבל אני רואה בכ״ז שאתם משועבדים עיניכם ולבכם אל ה׳ אלהיכם. אבל כשתראו הרוחה בשלחי אתכם תפרקו מעליכם עול מלכות שמים ותהיה הסבה מכם. וזהו ראו כי רעה נגד פניכם מאתכם תבא התקלה. וא״כ מאחר כי הסבה להנצל מהשעבוד אתם האנשים שאתם משועבדים לכו. אבל הנשים כי אינם משועבדים אינם ראוים לצאת. לזה אמר כי אותה אתם מבקשים להנצל מהשעבוד. עד כאן לשון בנו של המחבר זצ״ל: