הדחק. ורש"ל החמיר דוקא בשעת הדחק מהני תנאי. ומ"מ מי שיושב בעגלה עם עכו"ם ואין ממתינין עליו חשיב שעת הדחק:

יטנפם. כגון שמניחם בבתי ידים. כתב בשכנה"ג דהאידנא נהגו עלמא שלא להתנות דאין יכולין ליזהר שלא יטנפם ע"ש:

אכילה. כגון שיצא מבית הכסא או לטיבולו במשקה והתנה שנטילה זו יעלה לו לצורך אכילה הוי כוונה מעליא. ומ"ש בסי' קנ"ח ס"ז מיירי שלא התנה. מ"א:

תנאי. דהא בעי תיכף לנטילה סעודה אבל אם נטל לאכילה אחת ומתנה שיעלה לו גם לאכילה אחרת מהני ואפי' תנאי לא בעי אם שמר ידיו. מ"א:

וירך. ואפי' הפרוסה בתוך פיו אסור לבלוע עד שיטול ידיו. מ"א:

ענט"י. ורש"ל כתב שלא לברך וכ"ד הט"ז. וע"ל ס"ס קע"ח ברמ"א ועי' מ"ש המחבר יד אהרן ומ"א סי' קס"ה ס"ק א' ועיין סי' ק"ע ס"א: