בתו. האב והבעל מפירין דוקא דברים שיש בהם עינוי נפש או בינו לבינה כדלקמן סנ"ה ונ"ח וה"ה שבועת בתו ואשתו כדלקמן סל"ו. ש"ך (אבל החכם מתיר כל הנדרים):

לידה. כתב הט"ז נ"ל דקאי אעושה שליח להולכה דקי"ל בא"ע סימן ק"מ שיכול לחזור כל זמן שלא הגיע הגט לידה ואז יכול להפר דעדיין אשתו היא כיון שיכול לבטלו ובנדרה עד"ר כתב הרא"ש דאפילו ביטל הבעל דעתו ונתן לה רשות לידור עד"ר ומשמע דה"ה אם נתן האב רשות לבתו לידור עד"ר אפ"ה יכול להפר. ש"ך. וכתב עוד דבמגורשת מספק אפילו בדיעבד אינו מופר:

תנאי. דכשיתקיים התנאי או כשיגיע הזמן תהיה מגורשת למפרע מעכשיו ונראה דאם הפר לה ולא נתקיים התנאי בענין שנתבטל הגט מופר בדיעבד עכ"ל הש"ך:

באיסור. כיון דאין קידושין תופסין בחייבי כריתות ואין בכלל זה מי שנושא באיסור נדה אף על פי שיש בה כרת כשבא עליה מ"מ קידושין תופסין בה וזה פשוט. ט"ז ועיין בא"ע סימן י"ח ומ"ד:

עשה. כגון מצרי ואדומי בתוך ג' דורות וקדושין תופסין בהם וכתב הש"ך מ"ש המחבר לשון דיעבד והפר לה היינו משום דנשואיה איסור לא יפר לכתחלה דהא כל שעתה בעמוד והוצא קאי ועיין בא"ע סי' צ"ה:

קודם. מפירין עכשיו בשותפות אבל ניסת אין הבעל מפר נדרים שהיו עליה דאין הבעל מפר בקודמין כ"כ הרא"ש:

וי"א. וכתב הב"ח דנקטינן לחומרא והכי משמע ממ"ש ב' דעות ולא הכריע גם ממ"ש דעת הא' בסתם ודעת הב' בל' י"א:

להפר. ואפי' מת האב אחר שנתארסה דינה הכי כדלקמן סט"ו. ש"ך:

ונשאל. כ' הש"ך ונ"ל אפי' נשאל על ההקמה בו ביום של שמיעת שניהם אינו יכול שוב להפר וכתב הט"ז אע"ג דבסעיף כ"ג מבואר דמועיל שאלה על ההקמה היינו בנשואה שהכל תלוי בבעל לחוד אבל לא בארוסה שצריך שותפות:

מאמר. דמאמר אינו קונה ביבמה אלא מדרבנן וע"ל סי"א:

יצתה. והבעל מיפר לבדו הנדרים שנדרה אחר שנמסרה דמסירה ככניסה לחופה דמיא אבל לא מה שנדרה קודם שנמסרה דאינו מיפר בקודמין וכ' הט"ז דאף לדעת הי"א דאינו מיפר עד שתכנס לחופה. נ"ל דאז אף אותן הנדרים שנדרה בין המסירה לכניסה לחופה יכול להפר ואין זה נקרא מיפר בקודמין כיון שאף אותה השעה הקדומה היתה כאשתו אלא שלכתחלה לא יפר לה אז עכ"ל:

לבדו. ואפי' הפר האב קודם שבגרה ולא הפר לה הבעל אינו יכול שוב להפר כשבגרה ואפילו להי"א לעיל ס"ה שכל א' מיפר ביום שמעו היינו כשהאב יכול להפר בלא שמיעת הבעל משא"כ הכא ובגרות דמי למיתה (דלקמן סעיף ט"ו) וה"ה נדר אחר שבגרה אין הארוס יכול להפר בין שאירסה קודם שבגרה או אח"כ דכיון שבגרה ויצאה מרשות האב שוב אין הארוס יכול להפר דאינו מפר אלא בשותפות עכ"ל הש"ך:

יכול. שאין הבעל יכול להפר נדרים שנדרה קודם לכן ואף על גב דארוס מפיר נדרים שנדרה קודם לכן כדלעיל ס"ה היינו משום שמפירים שניהם בשותפות אבל בעל כיון דיצאה מרשות האב א"כ אין הבעל יכול להפר לבדו. ש"ך:

משארסתיך. ואע"ג דהארוס יכול להפר אפי' הנדרים שנדרה קודם שנתארסה מ"מ אינו מוטל על הת"ח אלא לבטל מה שנדרה אחר שנתארסה אבל קודם לכן מסתמא הפר לה אביה כיון שהיה בידו להפר לה לבדה. פרישה וב"ח:

אחר. כתב הש"ך משמע הא כל שלא מת יכול להפר אפילו אחר יום שמעו וצ"ע דז"א אלא לסברת הי"א דלעיל ס"ה אבל לא לסברת הרמב"ם שם:

ולהרמב"ם. והט"ז חולק על המחבר וכתב דכוונת הרמב"ם אינו אלא כגון דיש לה ארוס שנתארסה בו ביום קם ליה תחת הראשון ואז אין רשות לאב להפר בלי שותפות הארוס האחרון אבל אם אין שם ארוס שני שפיר מיפר האב לבדו עכ"ל והב"י כתב דאף לדעת הרמב"ם דוקא אם שמע אח"כ אבל שמע בחייו אע"פ שלא הפר בחייו יכול להפר אח"כ ע"ש:

חוזרת. אלא לענין נדרים שתדור לאחר מיתת הבעל. טור. והשיג עליו הב"י וס"ל דאפי' נדרים שנדרה אחר מיתת הבעל אין האב יכול להפר וכתב הש"ך דעיקר כדעת הב"י וכן משמע בש"ס ולא כב"ח וכ"כ הט"ז ע"ש:

האחרון. דאמר קרא ונדריה עליה אפי' נדרים שנראו לארוס ראשון:

נדר. וכ"ש אותן נדרים שנדרה עכשיו שאינו יכול להפר כ"כ הט"ז והש"ך:

שמעו. דכיון שהשתא במיתת האב יצאה מרשות האב אינו יכול להפר דאין הארוס מפיר אלא בשותפות (ולא נתרוקן רשות האב לבעל):

לשמוע. כתב הש"ך דאורחא דמלתא נקט דבאמת אע"ג דשמע האב ולא הפר אע"פ שהארוס הפר בחייו אינו מופר ואינו יכול להפר עכשיו כיון שמת האב:

האב. דאע"ג דאם לא הפר האב כלל חוזרת לרשות האב מ"מ כיון דהפר בחיי הארוס גרע טפי לפי שנקלש חלק הארוס ואין בו כח להורישו לאב. ש"ך:

שמיעה. פי' שמת הבעל אחר יום שמועה דאב דאילו ביום שמועה חשבינן מה שהפר האב ללא כלום כיון שבידו עכשיו להפר כולו כ"כ הט"ז:

חזרה. כתב הב"ח תימא דהלא להרמב"ם לעיל ס"ה לעולם אין יכולים להפר אלא כששניהם שמעו ביום א' ולפי מה שמחלק בדרישה דהתם בחזרה ונתארסה שאני לק"מ אבל בקונטרס אחרון השיג עליו ע"ש עכ"ל הש"ך וכ"כ הט"ז:

לאחר. והט"ז כתב דלהלכה יש להחמיר כדעת הרמב"ם דלא מועיל הפרת הארוס האחרון עם האב אלא בלא שמע הראשון ע"ש:

לצערה. ואם שותק ע"מ לקיים לאלתר שוב אינו יכול להפר אפילו בו ביום. הר"ן וע"ל סמ"א:

הקמה. כיון שעכ"פ יודע שיש דין נדר ודין הפרה הוי שפיר שמיעה ול"ד לההיא דסכ"א דשם אינו יודע שיש ביד הבעל להפר כו'. ט"ז:

לחזור. כיון שהחכם עוקר הנדר מעיקרו:

בעל. הטעם דכל אשה אינה נודרת אלא ע"ד בעלה. ט"ז:

הראשונה. והלכך היכא דאין הבעל בפנינו יש להתיר לה ע"י ג' הדיוטות. ש"ך:

לצורך. (אע"ג דחכם אינו מתיר אלא לצורך בעל שאני) דאם לא יפר עד שתחשך לא יוכל שוב להפר. ש"ך וע"ל סל"ח:

שומע. דראוי לשמוע בעינן:

ואח"כ. ומסיק הרא"ש שצ"ל הרי הם מופרים לכשאשמע ובענין אחר לא מועיל הפרה ובאב צריך שתהיה בתו ברשותו לכשישמע:

אישות. כמו שנתבאר בא"ע סימן מ"ג:

שיחול. כ' הש"ך דדין זה צ"ע דהא לקמן סס"ט אע"ג שתלוי במעשה יכול להפר אבל דברי ר' ירוחם המה מכוונים וז"ל דכי אמרי' שהבעל או האב יכולים להפר אפילו לא חל הנדר דוקא כשתלתה הנדר בדברים שיש בהם עינוי נפש או בדבר שבינו לבינה אבל אם תלתה בדבר שאין בו עינוי נפש ואינו בינו לבינה כגון קונם יין אם אלך למקום פלוני אינו מיפר עד שיחול הנדר עכ"ל ולענין דינא נראה דיש להחמיר באיסור דאורייתא שאינו יכול להפר עד שיחול אם לא תלתה בדבר עינוי נפש או בינו לבינה מיהו אם תלתה הנאה בדבר שהיא עשויה לעבור עליו נראה דאין להחמיר עכ"ל (ובהתרת חכם לעולם לא יתיר עד שיחול אפילו נדר שתלוי בזמן):

חולקין. אכולה מילתא קאי. ש"ך:

וסבור. לאפוקי אם אמרו לו סתם אשה נדרה בביתך אע"פ שהוא סבור שהיא בתו הוי הפרה אבל הב"ח פסק דאם סבור בדעתו שהיא בתו נמי דינו כמפרש ולא מקרי סתם אלא כשאמרו לו נדרה אשה בביתך והוא הפר בסתם למי שהוא ויש להחמיר באיסור דאורייתא כיון דבלא"ה דעת הרמב"ם ושאר פוסקים דסתם דינו כמפרש וע"ל סימן ש"מ סכ"ד עכ"ל הש"ך:

ורצה. אע"פ שלא חזר והפר לה בפי' הוי הפרה גם פשוט דא"צ לפרט הנדר אלא בהתרת חכם משום מילתא דאיסורא אבל הבעל מיפר לרצון אשתו אפילו במילתא דאיסורא הלכך א"צ לפרט הנדר לגבי בעל. ש"ך:

כלום. כיון דבטעות הוי:

מופר. במה שמפר אחר הנשואין וכ' הט"ז דבמתני' יליף לה מקרא דנדר אלמנה וגרושה וגו' ויש לתמוה הא אוקימנא לעיל בס"ח למסר האב לשלוחי הבעל כבר הקשו כן החוס' בכתובות ואסיקנא בתימה עכ"ל:

מותר. דבכ"ג מהני גבי חכם אבל בבעל לא מהני אפי' בפתח וחרטה ש"ך:

שרואה. ונראה דה"ה אם אומר הפרתי לה קודם לכן אבל אם אומר הפרתי לה עכשיו אחר שהעידו עדים נאמן וע"ל סי' רל"ב סי"ב בהג"ה עכ"ל הש"ך:

קיום. כיון דלא ידעינן אם הוקם או הופר ולחומרא הוי קיום מספק ש"ך:

וי"א. כתב הט"ז דדברי רמ"א תמוהים מאד דהא גם דעה הראשונה ס"ל כך דהא אינו מופר אין פירושו שיכול עכ"פ להפר עוד היום פעם אחרת דבהדיא אמרינן בש"ס דלא מהניא ליה תו שום הפרה וא"כ במאי פליג הרמ"א עם המחבר ונראה דלא דק בזה עכ"ל (ובנה"כ השיג עליו וכ' דיפה כוון הרמ"א בזה דלדעת המחבר יכול עוד להפר ע"ש):

ביום. היינו ביום השאלה שהוא לו כיום השמיעה ועל הקמתו יכול לשאול אפילו לאחר כמה ימים ולא אמרינן דהוי כשתיקה דכיון שאינו יכול להפר הוי כמו שאינו יודע שיכול להפר שאין שתיקתו קיום כדלעיל ס"א (והי"א ס"ל דההקמה שעשה לא גרע משתיקה ביום השמיעה ותו לא מצי למפר) כ"כ הט"ז והש"ך:

והתפיס. פי' שאמר וגם אני כמו זאת האשה שנדרה וא"ל מסעיף ל"ז דמשמע דהבעל עוקר הנדר מעיקרו דנהי דמיעקר עקר מ"מ ליה אינו עוקר כמו החכם שעוקר כאילו לא היה כ"כ הש"ך:

בטל. והש"ך בנה"כ הניח דברי המחבר בצ"ע בדין זה ע"ש:

שליח. כ' הש"ך אע"ג דאמרינן לעיל סי' רכ"ח סט"ו דאין אדם יכול לעשות שליח לשאל על נדרו בעל שאני דאשתו כגופיה דמיא ומה"ט אין הבעל מצטרף עם ב' להתיר נדרי אשתו והאב מצטרף להתיר נדרי בתו:

יקבצם. דשמא היא אינה רוצה שיתפרסם הדבר ע"י שיקבצם וכ' הלבוש לפיכך אם נתנה לו רשות גם לקבצם ולהתיר יעשה:

שמתיר. וכ' הש"ך דנ"ל עיקר להלכה שבתו שוה לאשתו:

דרחיצה. כ' הב"ח דהאי רחיצה ט"ס הוא דברחיצה ליכא מ"ד דלא הוי עינוי נפש אבל הט"ז והש"ך כתבו דאין כאן ט"ס רק דהמחבר הביא כאן דעת הרמב"ן שס"ל כן והזכירו הרא"ש ע"ש:

העולם. פי' הט"ז היינו ליום א' דאל"כ לא הוי נדר כלל כמ"ש בסי' רל"ב ס"ה והש"ך כ' אם אמרה קונם פירות עולם עלי משמע דהרמב"ם מודה דהוי נדרי עינוי נפש אבל בפירות מדינה או של איש א' לא הוי אלא דברים שבינו לבינה:

רע. פי' שהוא מזיק לה לבריאותה אבל מ"מ יש לה חשק לאכלו דאל"כ למה יקרא עינוי נפש. ט"ז:

המשתה. ע"ל סי' רל"ה ס"ג דמשמע דלא הוי נדרי עינוי נפש. ש"ך:

ההפרה. כתב הש"ך ואע"ג דלעיל סל"ו אם אסרה עצמה בתאנים וענבים כ' רמ"א דאם הפר מקצתו אינו מופר כלל מ"מ הכא שאני מאחר דא"א להפר על אותו שאינה מצטערת לכך אם הפר לאותו שמצטערת מופר משא"כ התם שבידו להפר הכל:

לבריות. פי' מבריות והדעה הא' ס"ל כדעה הא' בסעיף ס' דבפירות של איש אחד הוי עינוי נפש ודעה ב' ס"ל כהרמב"ם שם אלא שיש לתמוה דהא דעה השניה כאן היא דעת הרא"ש בטור והרא"ש ס"ל כדעה הראשונה בסעיף ס' וצ"ע עכ"ל הט"ז:

ופאה. ונראה דה"ה בכל דבר הפקר ש"ך:

להפר. ומיהו יש להפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לו:

חלקו. דודאי לבעלה מתכוונה דהא בלא"ה אסור עליה תשמיש כל אדם ט"ז וכ' הש"ך אבל אם אמרה קונם תשמישי על כל העולם דעת הב"י דא"צ להפר דמשועבדת ליה אבל הטור כ' דיפר וכתבו הב"ח והפרישה הטעם דמגו דחל על כל העולם חל נמי לדידיה (ובנה"כ הסכים עם הב"ח והפרישה והשיג על הט"ז ודחה קושייתו מה שהקשה עליהם עיין שם באריכות):

ידי. דידים איתנהו בעולם דאל"כ אינה יכולה לאסור עליו דשלב"ל וכתב ב"י בשם התוס' דהיינו שהזכירה הידים כגון שאמרה קונם מעשי ידי עליך דנעשה כאמרה יקדשו ידי לעושיהן ועיין בא"ע סי' פ"א דשם כתב המחבר דעת הרמב"ם דאצ"ל יקדשו ידי לעושיהן והרב לא הגיה שם כלום וכתב הט"ז דדוקא בכאן צריך הפרה משום שמא יגרשנה וכו' אבל בסעיף ס"ז באומרת הנאת תשמישי עליך וכן בסעיף ע"ג בנדרה שלא לרחוץ א"צ להפר דלא מהני גירושין אלא באומרת יקדשו ידי לעושיהן שאינה קנויה לו אלא לגוביינא בעלמא ואין גופה קנויה לו ע"ז דהא אם נתנה לו מעות בעד מלאכתה היא פטורה וגם יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה וע"כ אתי הקדש ומפקיע מידי שעבוד לכן כשמגרשה חל הנדר משא"כ במה שגופה משתעבד לבעלה כמו תשמיש ורחיצה דלא מהני לשון הקדש וקונם להפקיע חובו שיש לו עליה אפילו מגרשה לא חל הנדר ולכך א"צ להפר עכ"ל:

ממלאכות. כמ"ש בא"ע סי' פ' ס"ו איזה מלאכות שחייבת לעשות ע"ש:

שמשועבדת. מיהו יש להפר שמא יגרשנה כדלעיל סעיף ע"א פרישה וע"ל ס"ק ס' שם כתבתי דהט"ז חולק ע"ז: