דבריו. כתב הר"ן פי' ליתן גט ולמתנה וכהן רשאי ליכנס לבית שהוא עומד בו ואף ע"פ שרוב גוססים למיתה עכ"ל: ולקמן סי' ש"ע יתבאר דאסור ליכנס לבית שיש בו גוסס ע"ש. ש"ך. וכל מה דחשב כאן שאין עושין לגוסס הטעם דאין מקרבין מיתתו וכל אלו הם קירוב מיתה. ט"ז:

הנפש. אלא ישהה מעט שמא נתעלף. הרמב"ם (ובמס' שמחות מסיים למה הדבר דומה לנר המטפטף כיון שנוגע בו האדם מיד נכבה):

קבר. והב"ח כתב דמותר מדינא כל שאין החולה מרגיש בדבר מיהו צריך ליזהר בערב שבת סמוך לשבת שמא לא יספיקו לקברו אם לא בחלול שבת ואם לא יקברוהו א"כ יצטרכו להניחו פתוח הלכך לא שרינן להו אא"כ משערינן שאם ימות סמוך לשבת ממש ולא יהא אפשר לקברו שעל כל פנים יספיק לחזור ולמלאות החפירה בריוח קודם שיכנס שבת עכ"ל. ועיין בא"ח סי' תקמ"ו סי"א:

מלח. כתב הט"ז וקשה לי מה שהתירו בהסרת המלח דהלא ע"י זה מזיז את פיו. ע"כ נראה שאין לנהוג היתר בהסרת המלח עכ"ל:

לשפוך. מפני שמלאך המות מפיל במים טיפת דם המות. ובתשב"ץ כתב שראה א' ששתה מהמים (שהיו בבית בשעת פטירת המת וכשראה החכם גער בו שלא לשתות מהם ולאחר שעה קלה ששתה המים יצאה נשמתו של אותו ששתה ושאלו לחכם מה ראית שגערת בו אמר אני ראיתי את מלאך המות ששפשף את סכינו במים שהיו באותו הבית לאחר פטירת המת) ועיין בא"ח סי' תנ"ה ושם כתוב שאין לשפוך המים השאובים למצוה דשומר מצוה לא ידע דבר רע ע"ש בט"ז וכתב דהך שכונה לא נתבאר כאן שיעורה אלא דבכתובות כתבו התוס' דשכונה היינו שלשה בתים כדאמרי' ספ"ק דע"א עכ"ל (ובנה"כ כתב ומיהו י"ל דהכא קרי שכונה מי שהוא שכן ממש וכן נוהגין עכ"ל) בראקנט"י פ' ויחי כתב דבשעת מיתה יזהר שלא יצא שום אבר חוץ להמטה והפליג על מי שאינו נזהר בזה: