שיירא המהלכת במדבר וכו'. ברייתא בהגוזל בתרא והחילוק בין יכולין להציל ובין אין יכולין להציל ע"י הדחק אוקימתא דרב אשי לשם. ומ"ש רבינו ביכולין להציל על ידי הדחק אמר לעצמי אני מציל הוא לעצמו פי' רש"י דהיינו בשמעו בעלים ושתקו ולא מסרו עצמן אסחו דעתייהו וגלו דאייאוש וכ"כ הרמב"ם בפרק י"ב מה' גזילה ומפורש כך בהלכות:

ואם הם שותפין וכו'. אוקימתא דרמי בר חמא לשם ומשמע דבשותף אין חילוק בין יכולין להציל ובין אין יכולין להציל אלא החילוק הוא בין אמר ללא אמר דבאמר בכה"ג דאיכא איבוד ממון שותף חולק שלא מדעת חבירו אבל בלא אמר בכל גווני הציל לאמצע וכ"כ הרמב"ם בסתם ופי' ה' המגיד דבריו כדפי' וכן פי' רש"י אבל רבינו הוסיף ביאור על פי דברי הרא"ש בפסקיו לשם שכתב כך והוא דבאמר נמי דהציל לעצמו איכא לפלוגי דאם יכולין הם להציל אינו לעצמו אלא עד כדי חלקו ואם אינן יכולין להציל הכל לעצמו וטעמא דמסתבר הוא דלא עדיף שותף בדאמר מאחר שאינו שותף דאם הם יכולים להציל אפילו אמר אינו לעצמו אלא עד כדי חלקו וכ"ש שותף ונראה דבשותף אפילו יכולין להציל ע"י הדחק דינו כיכולין להציל שלא על ידי הדחק וכן הדין בפועל בסמוך דלא מפליגינן ביכולין להציל ע"י הדחק אלא באינש דעלמא כדמוכח בסוגיא: ואם הוא פועל וכו' אוקימתא דרבא שם ופי' רש"י דהא דבאמר הכל לעצמו אינו אלא בשאינן יכולין להציל דהשתא דהדר ביה מפעולתו ופועל יכול לחזור בחצי היום זכי מהפקירא וכאן לא כתב רבינו לחלק היכא דהם יכולין להציל בין עד כדי חלקו וכו' כמו בשותפין משום דשותפין יש לכל אחד חלק בממון אבל פועל אין לו כלום וכשיכולין להציל אפילו בדאמר הפועל לעצמי אני מציל הכל לבעלים ואין לפועל כלום ודוק: כתב המרדכי פרק הגוזל בתרא דבשותף פסק ראבי"ה דאם אין עדים שאמר כן נשבע שלא נתכוין להציל אלא לעצמו וזוכה עכ"ל והקשה בספר ב"ה דבגמרא משמע דוקא אמר אבל נתכוין בלב לא מהני דדברים שבלב אינן דברים ועוד אפילו השותף היה שם אינו יודע מה שבלבו ואין נשבעין על טענת ספק ונראה דנתכוין לאו דוקא אלא היינו לומר דאמר לעצמי אני מציל ואם היה השותף שם וטענו ודאי ישבע ואם לאו מחרים סתם עכ"ל ולפע"ד נראה דלא אמר ראבי"ה אלא כשלא היה שם השותף התם הוא דלא בעינן אמר אלא בנתכוין לחוד סגי דלמי יאמר כן אם לא היה שם שום אדם ולשותף נשבע בטענת ספק אבל אם היה שם אדם אמרינן בגמרא דבעי אמר: