Bach, Choshen Mishpat
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
קרקע נקנה בכסף וכו'. בפ"ק דקידושין (דף כ"ו) בכסף מנ"ל אמר חזקיה אמר קרא שדות בכסף יקנו וכסף זה הוא הנקרא כסף קנין ואינו דוקא כסף השדה שהוא דמי השדה אלא כסף שהקרקע ניקנית בו כלישנא דקרא שדות בכסף יקנו:
ואפילו נתן לו הכסף על מנת שיחזירנו לו קנה. הכי אסיקנא בפ"ק דקידושין מיהו יש לחלק למאי שכתב הר"ן לשם (בד' תרכ"ב ע"ב) דאיכא להקשות לרב דקיי"ל כוותיה דאין קונין בכליו של מקנה ואפילו באדם חשוב ואילו הכא אסיקנא דבאדם חשוב קונין בשל מקנה מטעמא דבההיא הנאה וכו' ותירץ דה"מ כשמקבל מתנה גמורה אבל כשאינו מקבל אלא ע"מ להחזיר אין הנותן מתחשב בשביל כך ומשום דסתם חליפי סודר ע"מ להחזיר נינהו מש"ה דוקא בכליו של קונה אבל לא בשל מקנה עכ"ל לפ"ז ודאי הך דנתן לו הכסף ע"מ שיחזירנו לו קנה אינו אלא היכא דנתן קונה למקנה אבל מקנה לקונה אפילו באדם חשוב לא קנה מיהו אם המוכר אמר לאחר תן כסף ללוקח וכו' ונתן לו ע"מ להחזיר דקנה מדין שניהם מדין ערב ומדין עבד כנעני נראה דמהני וכן עיקר:
אמר המוכר ללוקח וכו'. בפ"ק דקידושין (דף ז') אמר רבא תן מנה לפלוני ואתקדש אני לך מקודשת מדין ערב וכו' הילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני וכו' תן מנה לפלוני ואתקדש אני לו מקודשת מדין שניהם וכו' בעי רבא הילך מנה ואתקדש אני לך מהו ואסיקנא דבאדם חשוב מקודשת בההיא הנאה דקא מקבל מתנה מינה גמרה ומקניא ליה נפשה איתמר נמי משמיה דרבא וכן לענין ממונא וצריכא וכו' ופרש"י וכן לענין ממונא קאי אתלתא בבי קמייתא וכתב הר"ן ולפיכך לא פי' רש"י דקאי נמי אהילך מנה ותקנה לך שדי באדם חשוב דסמיכא להאי מימרא טפי משום דבקידושין גופייהו ספוקי מספקא ליה לרבא ולא איפשיטא ליה וא"כ היכי לימא תו וכן לענין ממונא אבל לדידן שכן באדם חשוב מקודשת משמע דה"ה נמי לענין ממונא וכן דעת ר"ח שכתב וכו' עכ"ל וכך הם דברי רבינו אבל הרי"ף והרא"ש השמיטו הא דאמר רבא וכן לענין ממונא וצ"ע למה השמיטוה גם בדברי הרמב"ם צ"ע שלא כתב בפ"ח מה' מכירה אלא בהא קמייתא וז"ל האומר לחבירו תן מנה לפ' ויקנה ביתי לך כיון שנתן קנה הבית מדין ערב עכ"ל וכבר התעורר הר"ן ע"ז ואמר שלא ידע למה השמיט הרי"ף ועל הרמב"ם כתב שמא סובר הוא דדוקא לגבי קידושין גמרינן מעבד כנעני משום דעבד ואשה כי הדדי נינהו דעבד גמר לה לה מאשה אבל לענין ממון אין למדין מעבד כנעני אבל אין זה מחוור וצ"ע עכ"ל. ואין ספק דדעת הר"ן היא לפרש אליבא דהרמב"ם דס"ל דכיון דאין ללמוד דין ממון מעבד כנעני א"כ הא דקאמר רבא וכן לענין ממונא לא קאי אלא אבבא קמייתא אבל תרתי בבא אחרינא דלמדינן לגבי קידושין מעבד כנעני לא קאי עליה וכן לענין ממונא ואפשר דזה הוא ג"כ דעת האלפסי והאשיר"י שהיו מסופקים אי קאי וכן לענין ממונא אכולהו תלתא בבי או לא קאי אלא אבבא קמייתא ולכך לא כתבוהו כלל אבל הרמב"ם אע"ג דאיהו נמי הוה מספקא ליה מ"מ עכ"פ קאי אבבא קמייתא דלמה יגרע ממון מקידושין שלא ללמדו מדין ערב משא"כ בתרתי בבא אחרינא דאיכא למימר דלא גמרינן מדין עבד כנעני אלא לגבי קידושין דכי הדדי נינהו דעבד גמר לה לה מאשה ולפיכך לא כתב אלא בבא קמייתא דלית ביה ספיקא כנ"ל דבר פשוט ודלא כמ"ש ב"י דהשיג על הר"ן וכתב עוד דהרמב"ם היתה לו גירסא אחרת וליתא אלא כדפי':
ומ"ש רבינו בתלתא בבי קמייתא שצריך שיאמר הקונה שדך קנויה לי למדו מדברי הרא"ש שכתב בפ"ק דקידושין דבכל הני תלתא בבי גבי קידושין צריך שיאמר התקדשי לי א"כ לענין ממונא דקאי אכולהו תלתא בבי צריך שיאמר הקונה ג"כ שדך קנויה לי מיהו מדברי הרמב"ם בפ"א מה' מכירה הבאתיו בסמוך נראה דלא מצריך שיאמר הקונה שדך קנויה לי וכו' וטעמו דמסתמא כיון שע"פ המוכר נתן הכסף לפ' גלי אדעתיה דניחא ליה בקנין זה ובהכי סגי גבי ממונא ולא דמי לקידושין שכתב הרמב"ם גופיה בפ"ה דאישות שצריך שיאמר המקדש התקדשי לי וכו' דאם לא אמר אינם אלא קידושי ספק וכמ"ש ה' המגיד לשם ע"ש אבל רבינו תופס עיקר דאין חילוק בין קידושין לממון מיהו גבי אדם חשוב לא כתב רבינו שצריך שיאמר הקונה שדך קנויה לי וגבי קידושין צריך שיאמר הרי את מקודשת לי במנה שנתת לי כדכתב הרא"ש בפ"ק דקידושין ורבינו בא"ע סימן כ"ז וכתב הרב בספר ב"ה וז"ל דוקא גבי קידושין קפדינן בהכי כי היכי דלא ליהוי אמרה היא אבל גבי ממון אצ"ל הלוקח דבר עכ"ל ול"נ שקרוב לומר דה"ט דגבי ממון כיון דהמוכר אמר ללוקח בשעה שנתן הכסף ללוקח קנה שדי בכסף שנתתי לך אם כן קבלו מיד על דעת קנין זה ושוב א"צ שיאמר הקונה כלום משא"כ בתלתא בבי קמיותא דאף בבבא ראשונה שאמר ללוקח תן הכסף לפלוני וקנה לך קרקע שלי כיון שלא קבל המוכר מיד הלוקח כלום אלא אחר קבל מידו צריך הוא שיאמר למוכר יקנה לי שדה שלך בכסף שנתתי לפלוני ולהרמב"ם בבא קמייתא נמי א"צ שיאמר שדך קנויה לי [וכו' דבגילוי דעתא סגי כדפי' וכן פסק בש"ע בהגה' דא"צ שיאמר אלא בתרתי בבי תנייא ותליתאה ולא בקמייתא ובתרא ומיהו משמע דחדא מיהא בעינן או שיתן הלוקח הכסף או יקבל הכסף ואע"פ דלא מטי הנאה לידו של מוכר אבל אם אין כאן לא זה ולא זה כגון שהמוכר אמר לראובן תן הכסף לשמעון ויקנה בו לוי את שדי לא קנה לוי ואפי' אמר לוי למוכר שדך קנויה לי בכסף שנתן ראובן לשמעון:
בד"א שקנהו בכסף לבדו במקום שאין דרך לכתוב שטר וכו'. לכאורה משמע מדברי רבינו דדוקא במקום שכותבין שטר מצי להתנות ולומר אי בעינא בכספא אקנה וכו' והכי משמע לישנא דתלמודא בפ"ק דקידושין (דף כ"ז) בכסף אמר רב ל"ש אלא במקום שאין כותבין שטר אבל במקום שכותבין שטר לא קנה ואי פריש פריש כי הא דרב אידי בר אבין וכו' וטעמא דמילתא דבמקום שכותבין שטר מצי לאתנויי לקנות בכסף לאוקמי אדינא דאורייתא אבל במקום שאין כותבין שטר לא מצי לאתנויי שלא לקנות בכסף שנתן אלא עד שיכתוב השטר דא"כ מתנה לשנות ולבטל מ"ש בתורה דכסף קונה והילכך אין בתנאו ממש ומיד שנתן הכסף קנה ואינו יכול לחזור בו אכן מלשון הרמב"ם רפ"א דמכירה משמע להדיא דאין חילוק אלא אף במקום שאין כותבין שטר נמי יכול להתנות אי בעינא בכספא וכו' וכן המוכר יכול להתנות בכך דכל תנאי שבממון קיים. והא דקאמרינן דבמקום שדרכן לכתוב שטר לא קנה עד שיכתוב את השטר לכאורה משמע דוקא כשדרכן לכתוב שטר קנין דהיינו שכתוב בו שדי מכורה לך דעדיף מכסף לפי שמועיל לקנין ולראיה אבל כשדרכן לכתוב שטר ראיה שהוא להודאה על המכירה לאלתר הוא קונה בכסף אבל הר"ן העלה דאפילו כשדרכן לכתוב שטר להודאה לא סמכה דעתיה דלוקח עד שיכתוב שטר וכשנכתב שטר קונה בכסף משעה ראשונה והא דשטר ראיה בלא כסף לא מהני לקנות השדה היינו בשטר הודאה בעלמא אבל בשטר מכר כי הני דידן אף ע"פ שכתוב בהם ומכרתי ונתתי לשון עבר שטר קנין הוא ולחזק הדבר כותבין כך כמו נתתי כסף השדה נתתיה לך כ"ז כתב הר"ן ושזה דעת העיטור והרשב"א ז"ל וב"י האריך עוד וע"ל ס"ס קצ"א ובמ"ש לשם:
קנה ממנו קרקע וכו'. בפ"ק דקידושין אמר רבא אמר רב נחמן א"ל התקדשי לי במנה והניח לה משכון עליה אינה מקודשת מנה אין כאן משכון אין כאן ותו איתא התם בעובדא דקנו שפחה והניחו משכון עליה ופסק רבי פריטי אין כאן נסכא אין כאן ובמרדכי בשם העיטור מחלק דהך עובדא דוקא דלא הניחו משכון אלא לבתר שעתא אבל אם באותה שעה שקנו השפחה הניחו משכון עליה קנו לענין קבולי מי שפרע אבל רבינו כתב לקמן בסימן ר"ד סעיף ה' דמשכון אין כאן כלל ואפילו לקבולי מי שפרע א"צ וע"ש וכאן השיג ב"י על העיטור לפי מה שעלה על דעתו דסבר דאם הניחו משכון בשעת הקנייה קנה קנין גמור וליתא והב"י עצמו חזר בו בסימן ר"ד ע"ש:
ואם נתן לו קצת מן הדמים לא קנה וכו'. ברייתא פ' הזהב דתני בה רשב"ג לפרש דברי רבי יודא ודקאמר דיו שיקנה כגגד ערבונו דהיינו בדא"ל ערבוני יקון דמשמע שא"ל שהערבון זה יקנה לו את הכל והא לאו מילתא היא שהרי המוכר לא אוזיל גביה וכולי ולפיכך לא קנה' אלא כנגד ערבון כמו שהתנה ערבוני יקנה דמפרשינן ליה אנן דכנגד ערבונו לבד יקנה לו מן המקח ולא דמי למשכון דאין לו רשות למוכר למכרו אבל הך ערבון הרשות ביד המוכר להוציא המעות מיד לצרכו והכא אפילו לא עייל המוכר ונפיק אזוזי דאלמא דלאו מפני דחקו מכר שדה זו ואפ"ה לא קנה אלא כנגד הערבון: ומ"ש ואין חילוק בין אם המוכר וכו'. נראה שלמד כך מדברי הרא"ש בפ' האומנין שכתב דהא דאוקמינן הך ברייתא התם בדלא עייל ונפיק אזוזי היכא דאמר ערבונן יקון לעולם קנה כנגד ערבונו והלוקח נוטל הכחוש עכ"ל הרא"ש ומפרש רבינו דר"ל לעולם בין חוזר בו המוכר או הלוקח לעולם לא קנה אלא כנגד המעות ומהמקום הגרוע שבשדה כדין המוכר חצי שדהו כדלקמן סימן רי"ח סעיף י"ז שהרי כיון שאנו מפרשים ערבוני יקון כנגד הערבון ותו לא א"כ הו"ל כאילו פירש חצי שדה וא"כ אין חילוק בין מוכר חוזר בו ללוקח:
ומ"ש אבל אם מכר לו שדה באלף זוז וכו' בזה יש חילוק וכו'. הכי אסיקנא בפ' האומנין ור"ל שנתן לו ת"ק בתורת פרעון ובמה שנשאר לו לא הזכיר כלום אלא סתם נתן לו ת"ק: ומ"ש אפילו אם החזיק כבר בשדה וכו'. כ"כ הרא"ש לשם וז"ל בדעייל ונפיק אזוזי שתבע המוכר מעותיו מן הלוקח פעם אחת ודחהו ותבעו פעם שנית ודחהו בלך ושוב הלכך אנן סהדי דאדעתא דהכי לא מכר לו דכיון דעייל ונפיק אזוזי מחמת דחקו מכר ונתבטל המקח כנגד המעות שנתחייב לו עדיין ומכאן ואילך אפילו לוקח יכול לחזור בו ונתבטל המקח לגמרי אפילו החזיק בקרקע או קנהו בק"ס או בשטר וכו' וכ"כ הרמב"ם רפ"ח דמכירה וז"ל אף ע"פ שכתב השטר או החזיק וכו' ולכאורה משמע מלשונם זה דאם קנה השדה בכסף קנין קנה מיד כולה ודמי השדה עליו חוב ואפילו עייל ונפיק אזוזי ותימה דמנ"ל לחלק בין קנין לקנין ולפיכך נראה דאורחא דמילתא נקט חזקה ושטר וק"ס וה"ה בכסף קנין והכי משמע מסוף דברי הרא"ש שכתב הלכך באיזה ענין שקנה מתבטל המקח וכן אמרינן בההוא גברא דזבין חמרא לחבריה פש ליה חד זוזא והדר עייל ונפיק עליה ומצי הדר ביה אע"ג דמשך החמור עכ"ל וכ"כ הר"ן להדיא בפ"ק דקידושין וז"ל דכל היכא דעייל ונפיק אזוזי לא שנא בכסף ולא שנא בחזקה וחליפין לא קני ומביאו בית יוסף. ונראה דהכא איצטריך לאשמועינן דנתבטל המקח כנגד המעות שנשאר וכו' וגם כנגד המעות שנתן כבר שניהם יכולין לחזור בו אפילו אם החזיק כבר בשדה וכו' וממילא שמעינן במכ"ש בדא"ל ערבוני יקון דאע"פ דקנה כנגד הערבון מ"מ כנגד המעות שנשאר לא קנה אפילו החזיק כבר בשדה או קנהו בשטר וכו': ומ"ש וכנגד המעות שנתן כבר וכו'. ברייתא פרק האומנין וכאוקימתא דרב אחא בריה דרב איקא מעידית שבנכסיו דהו"ל כניזק דשמין להן בעידית וכך פסק הרא"ש אבל הרמב"ם פסק כאידך אוקימתא מעידית שבה ויש להקשות דברישא כשהמוכר חוזר בו דצריך ליתן לו מעידית שבנכסיו א"כ מה תועלת למוכר בחזרה דקאמר דיוכל לחזור בו המוכר הלא מפסיד ודכוותיה קשה בסיפא ואיפכא ונראה דברישא דקאמר דהמוכר חוזר בו ונמצא דהמעות בידו הן הלואה כשאר חוב א"כ אע"ג דנותן לו מעידית שבנכסיו אינו חייב ליתן לו אלא כשער של עכשיו ויש תועלת למוכר כשהוקר השער דמשום הכי חוזר בו וכן בסיפא איכא תועלת ללוקח בחזרה כשהוזל השער דנותן זיבורית כשער של עכשיו וטעמא דמילתא כיון דהלוקח חוזר ה"ז כגביית חוב דשמין הקרקעות כשער של עכשיו בשעת גבייה וכן כתב ה' המגיד בפ"ח ממכירה שכך פירש הרמב"ן בין ברישא בין בסיפא והכי משמע מדברי רבינו שכתב דאם המוכר חוזר בו וכו' דמדכתב דכשהמוכר חוזר בו והלוקח רוצה בקרקע כנגד מעותיו דצריך ליתן לו מעידית שבנכסיו אלמא להדיא דס"ל דנותן לו כשער של עכשיו וכדפי' דיש לו תועלת למוכר אם הוקר השער דאי צריך ליתן לו כשער שפסקו אפילו הוקר השער א"כ אין לו תועלת למוכר בחזרה שהרי בעל כרחך צריך ליתן לו כשער שפסקו בזול ומעידית שבנכסיו וכן להרמב"ם אע"ג דפסק כאידך אוקימתא מעידית שבה מ"מ צריך לומר דס"ל דנותן לו מעידית שבה כשער של עכשיו דאי כשער שפסקו לא הו"ל תועלת בחזרה אכן הר"ן בפ"ק דקידושין מחלק דברישא כשהמוכר חוזר בו והלוקח רוצה בקרקע כנגד מעותיו נוטל כשער שפסקו ונותן זיבורית ואם רצה מעות מגבהו מן העידית שבה כשער של עכשיו שחובו הוא מגבהו ואם לוקח חוזר בו רצה א"ל מוכר הילך מעותיך או הילך קרקע כנגד מעותיך ומגבהו מזיבורית כשער של עכשיו ולא כפי השער שפסקו שהרי זה כגביית חוב אלא שהוא מן הזיבורית עכ"ל ודברי הרא"ש סתומים. ואיכא לתמוה אדברי הרב בהגהת ש"ע בסעיף י' דבדין חזרת לוקח שנותן לו מזיבורית שבה הגיה כשער של עכשיו ובדין חזרת מוכר דנוטל מהיפה שבה הגיה כשער שפסקו והא ודאי ליתא דלא כתב הר"ן בדין חזרת מוכר דנוטל כשער שפסקו אלא דנותן לו זיבורית דהשתא כבר אפשר דאית ליה תועלת בחזרה אבל שיטול עידית כשער שפסקו דלית ליה תועלת בחזרה ליכא למימר דיכול לחזור בו ושגגה יצאה מתחת קולמוסו שקיצר דברי הר"ן ועירבם עם דברי הרמב"ם ורבינו:
ואם מכר לו השדה. וכו' ברייתא בהאומנין וכדאוקמוה לשם דזקף עליו השאר בהלואה דמחזיר לו השאר אפילו אחר כמה שנים: וכן אם מכר השדה מפני שהיא רעה וכו'. ג"ז שם ופירושו דלא מכר מפני דחקו ודינו של זה בדעייל ונפיק כאילו לא עייל ונפיק דהא דעייל ונפיק אינו אלא כי היכי דלא תגלה רעתה ללוקח וידחנו בדמים ולכך עייל ונפיק כדי שיפרע לו מהר מקמי דתתגלה רעתה וכן פי' הרא"ש לשם:
ביקש למכור שדה בק' וכו'. בריש האומנין פשיטא בעי לזבוני בק' ולא אשכח וזבין בר' וקעייל ונפיק אזוזי לא קני וקצת קשה דמאי אתא רבינו לאשמועינן כיון דקאמר תלמודא דהא פשיטא היא וי"ל דסד"א דאינו יכול לחזור אלא בק' שלא היה צריך למכור אבל בק' שהיה צריך למכור אינו יכול לחזור קמ"ל דיכול לחזור בכל המקח ולפי זה אם הוא בענין דאם היה רוצה לטרוח וכו' דקא מיבעיא לן ולא איפשיטא דפסק הרמב"ם דשניהם אינן יכולין לחזור אין דין שניהם שוה אלא הכי הוה דינא המוכר אינו יכול לחזור בו כלל והלוקח אינו יכול לחזור במה שכבר נתן ליד המוכר אבל במה שלא נתן יכול לחזור. ואיכא לתמוה במ"ש הר"ר ירוחם בנ"ט ח"א דאי בעי לזבוני בק' ולא אשכח וזבין בר' ועייל ונפיק אזוזי דלא קני אלא כנגד מעותיו והא ליתא דאפילו כנגד מעותיו לא קנה כדפי' ואפשר דר"ל במ"ש דלא קני אלא כנגד מעותיו היינו לענין זה דמי שחוזר בו אז שכנגדו ידו על העליונה לאפוקי דכנגד מעותיו שנשאר לו עדיין ליתן דנתבטל המקח לגמרי: וכתב הרמב"ם לפיכך הרוצה לחזור משניהם אינו יכול לחזור בו וכו'. וכ"כ המרדכי פרק האומנין ע"ש הרמב"ם וה"א בפ"ח ממכירה ונ"ל דס"ל להרמב"ם דכיון דלא איפשיטא לא מפקינן מיד המוחזק והילכך אין מוציאין המקח מיד הלוקח וגם אין מוציאין המעות מיד המוכר שכבר קיבל מלוקח ואע"ג דכתב בשניהם אינו יכול לחזור לצדדין קאמר דהמוכר ודאי אינו יכול לחזור כלל אבל הלוקח יכול לחזור במה שלא נתן כיון שהוא מוחזק וכן הדין גבי כור בשלשים סאה בסלע וכולי כדלקמן בסימן ר'. ודע שהרמב"ם כתב בזה הלשון לקח שוה ק' בר' והמוכר יצא ונכנס לתבוע שאר הדמים ה"ז ספק אם הוא כמוכר שדהו מפני רעתה וזה שתובע לא מפני שעדיין לא גמר להקנות עד שיקח כל הדמים לפיכך וכו' ולפי הנראה דכך היה גורס הרב בגמרא פשיטא בעי לזבוני במאתים וטרח ולא אשכח וזבין בק' וקא עייל ונפיק אזוזי לא קני אלא אי בעי לזבוני בק' וזבין בר' וקא עייל ונפיק אזוזי מאי כמוכר שדהו מפני רעתה דמי או לא ופירושה דאי במכר שוה ר' בק' ע"י דוחק שלא מצא לוקחין הא פשיטא דכי עייל ונפיק אזוזי לא גמר להקנותו אלא אי מכר שוה ק' בר' וקא עייל ונפיק אזוזי איכא לספוקי ובדברי ה"ה כתוב גירסא אחרת ואינה מיושבת וכמו שהקשה הרב המגיד וקרוב לומר שט"ס הוא בדברי הרב המגיד וצ"ל כמו שכתבתי. וכתב ב"י ותמיהני על רבינו שכתב סוף דבריו ולא כתב תחלתם והרי"ף השמיט בעיא זו ולא ידעתי למה עכ"ל. ולפעד"נ שלא נתקבלה לרבינו גירסת הרמב"ם דהא ודאי מסתברא דבמוכר ק' בר' עדיף טפי ממוכר שדהו מפני רעתה ופשיטא דקנה כל השדה ואין אחד מהם יכול לחזור בו ומוציאין נמי מידו ואפילו עייל ונפיק אזוזי ולכך לא הביא רבינו אלא מה שעולה לפי ההלכה ע"פ גירסת רש"י שכך כתב הרא"ש ואחר כך הביא הפסק שפסק הרמב"ם לפי גירסתו וס"ל לרבינו שכך הוא הפסק גם לגי' רש"י והרא"ש:
כתב א"א הרא"ש פי' ר"ח כו'. דעת ר"ח דאל"כ נתנו חכמים דבריהם לשיעורים אלא ודאי דוקא בדצריך לדמי השתא בדוחקא כו' כלומר השתא ביומא דאוקמא לזביני וכל שפרע ביומו כמי שפורע מיד בשעת מכירה דמי כדכתב הרמ"ה בסמוך בסוף דבריו:
והראב"ד מודה לדברי ר"ח אלא שהוסיף דאפילו קבע לו זמן לפרעון וכו' גם זה לקרא עייל ונפיק אזוזי ואם לא יפרענו אז בשעה שקבע לו זמן יכול לחזור בו. והרא"ש חולק על שניהם ואומר דהכל לפי ראות עיני הדיין והב"י פי' דר"ח והראב"ד פליגי ולא כהירא. וכתב הרב בס' ב"ה ולענין הלכה נקטינן כדברי הרא"ש שדברי טעם הם ואף דברי ר"ח אפשר להתפרש שמ"ש דאי זבין לאשתלומי למחר וליומא אוחרא וכו' דנעשו עליו כמלוה היינו דוקא כשאינו נחוץ למעות אבל אם קבע זמן לפרעון והוא נחוץ למעות באותו יום שקבע אין ספק דכי עייל ונפיק אזוזי בההוא יומא לא קנה וכדברי הרא"ש והכי דייק לישנא דר"ח שכתב לאשתלומי ליומא אוחרא בלי נחיצותא דמשמע בהדיא דאי הוי לאשתלומי ליומא אוחרא בנחיצותא לא קנה עכ"ל: והרמ"ה כתב וכו'. נראה דלפי דמדברי ר"ח והראב"ד והרא"ש משמע דוקא בתובעו ודוחהו אבל אי לא מצאו בביתו אין זה בכלל עייל ונפיק אזוזי אבל הרמ"ה פי' אפילו אי לא מצאו דלא בעינן רק שגילה שהלך לבקש: ופי' עוד וכו' או ביום שקרוב לו לפרוע וכו'. כלומר ביום שלפני יום שזמנו לפרוע דהיינו ביום שקרוב לו לפרוע בבל בס"א כתוב או ביום שקבע לו לפרוע ונוסחא זו עיקר: ומ"ש הרמ"ה דבעינן דעיין ונפיק ב' פעמים כו' וכ"כ הרא"ש בהאומנין ולעיל בסעיף י"א הבאתיו:
ומטלטלין וכו'. וא"ת הלא בקרקע נמי אם אין בו שיעור כמ"ש בסימן קע"א בין בית בין חצר ושדה וגינה אין בו דין חלוקה ואם כן מ"ש קרקע ממטלטלין וי"ל דשאני מטלטלין בדבר דאינו ראוי ליחלק מצד עצמו כלל כגון פרה וחמור משא"כ קרקע דאע"ג דאין בו דין חלוקה לפי שתשמישו בבית וחצר של כ"א ואחד לא יהא בריוח אלא בדוחק וכן שדה ובית אין בו כדי עבודת אדם אחד ליום א' וצריך להוצאה מרובה מ"מ מצד עצמו ראוי ליחלק ודעת הרמב"ם היא כקושיין דאין ליחלק בין מטלטלין דברים שאינן ראויין ליחלק ובין קרקע שאין בו דין חלוקה לעולם קנה כנגד מעותיו ויהיו שותפין בו המוכר והלוקח: