Bach, Choshen Mishpat
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
המוכר את הספינה מכר לו את התורן וכו' עד שמעמידים אותו בה משנה ריש פרק הספינה: ומ"ש ואת כל המשוטים שמנהיגים אותה בהם כ"כ הרמב"ם בפכ"ז וזה לשון המשנה ואת כל המנהיגים אותה ובגמרא אר"א אלו המשוטות שלה וכה"א אלונים מבשן עשו משוטיך וכו' ופרשב"ם סד"א חבלים המושכים הספינה ליהוו עיקר מנהיגים אבל משוטות לא מזדבני קמ"ל נראה מפי' דכל אתא לרבות אף המשוטות שהם העצים שרחבים בראשם שמנהיגים בהם האניה ואצ"ל החבלים אבל רבינו והרמב"ם שכתבו ואת כל המשוטות משמע שיש שני מיני משוטות עשוין מעץ ומרבה את הכל ואפשר דאתי לרבות אף המשוטות הקטנים שמשיטין בהם כשאין המים עמוקים ואין צ"ל העצים הארוכים שהם עיקר מנהיגיה ובגמר' נמי יליף דעיקר מנהיגיה הן משוטות מדכתיב ירדו מאניותיהן כל תופסי משוט ומרובה כל תופסי משוט אף תופסי משוטות קטנים. ואת הכבש וכו' שם ברייתא מכר את האסכלא ופרשב"ם כבש וכו' ובאלפסי ישן כתב הגה"ה וז"ל אסכלא פי' כמין דף יוצא ממנה ויושבים עליו לפנות עכ"ל וכ"כ ה' המגיד בשם אבן מאג"ש בית הכסא וכו'. ואת בור המים שבה ג"ז ברייתא עם: ומ"ש אבל לא מכר הביצית וכו' שם בברייתא ר' נתן אמר מכר את הביצית סומכוס אמר מכר את הדוגית וכתב הרי"ף והרא"ש ולית הילכתא כוותייהו ובגמרא אמר רבא ביצית היינו דוגית ר"נ דבבלאה הוא קרי לה ביצית סומכוס דבר א"י הוא קרי לה דוגית ופי' רשב"ם ביצית ודוגית היינו ספינה קטנה שקושרין לספינה גדולה ועולין ממנה ליבשה דוגית ע"ש שצדין דגים דקלה היא ע"פ המים נראה מפירושו דספינה קטנה משתמשין בה מיציאה לעלות ממנה ליבשה וע"ש כך נקרא ביצית ומשתמשין בה ג"כ לצוד דגים וע"ש כך נקרא דוגית אלא שבבבל קורין אותה ביצית ובא"י קורין אותה דוגית לכך כתב רבינו והרמב"ם שלא מכר את הביצית ולא את הדוגית וכו' דמאחר דבגמרא מפרש דכשמשתמשין בה לשני עניינים איננה בכלל המכירה א"כ כ"ש כשאינן משתמשין בו אלא לדבר אחד בלבד לעלות בו ליבשה א"נ לצוד בה דגים דאצ"ל דאינו מכור וא"צ לחילוק שכתב ב"י דבבבל הימים נמוכים אצל שפתם וכו': ולא העבדים המשמשין אותה וכו' משנה שם אבל לא מכר לא את העבדים ופי' רשב"ם עבדים שיש לו לבעל הספינה להנהיגה ולשמור פרקמטיא שלו שבתוכה דקדק לבאר שאין העבדים המנהיגים את הספינה בכלל ואת כל המנהיגים אותה שהם בכלל המכירה אלא אפי' מנהיגים אותה לא מכר אותם ורבי' והרמב"ם כתבו בסתם העבדים המשמשין אותה: ולא המרצופים וכו' ולא את הסחורה כו' שם משנה וא"ת כיון דמרצופין אינן מכורין כ"ש סחורה עצמה וי"ל דתני ליה משום סיפא דבזמן שא"ל היא וכל מה שבתוכו אף הסחורה מכורה וכן פי' התו':
המוכר הקרון וכו' משנה שם:
ומ"ש ואם קשורין וכו' שם תני רב תחליפא מכר את הקרון מכר את הפרדות ואסיקנא כשאדוקין בו פי' קשורין ביחד בשעת המכירה והרא"ש והרמב"ם פסקו כך ויש לתמוה מפני מה השמיטו הרי"ף ובאלפס ישן מצאתי שהגיהו בו הך מסקנא. ומ"ש רבינו דגם בקשורין בו מכר את הפרדות לא מכר את הקרון הכי משמע מלשון הרמב"ם שכתב המוכר את הקרון לא מכר את הפרדו' בזמן שאינן קשורות עמו. מכר את הפרדות לא מכר את הקרון דמדלא הזכיר תנאי זה שכתב בזמן שאינה קשורות עמו בתר שתי החלוקות שמעינן דבמכר את הפרדות לא מכר את הקרון אפי' קשורות עמו אלא שיש לתמוה דמנ"ל הא ואי משום דרב תחליפא לא נקט בברייתא כי אם חלוקת מכר את הקרון מכר את הפרדות איכא למימר חדא מינייהו נקט א"נ רבותא נקט ואין צ"ל במוכר את הפרדות דמכר את הקרון וכן מבואר בנ"י דאין חילוק שהרי כתב וז"ל אבל אם הן אדוקין יחד הכל בכלל המוכר דפשיטא שעל הכל נתכוונו כיון דאיכא דמים יתירים אע"ג דאין נקראים בשם אחד עכ"ל מיהו מלשונו מבואר דאף במוכר קרון לא מכר הפרדות אא"כ בדאיכא דמים יתירים ולא ידעתי מנין לו וברמב"ם מפורש דאין הדמים ראייה בכל אלו הדברים והעיקר דאין חילוק בין איכא דמים יתירים לליכא דמים יתירים ובין מכר הקרון למכר הפרדות אלא בין קשורים לשאינן קשורים והכי משמע מדברי הר"י הלוי שכתב לגבי צמד ובקר אם אדוקין יחד שניהם מכורים ולא חילק בין מכר הצמד למכר הבקר ודכוותיה נמי לגבי קרון ופרדות נ"ל. מיהו אפשר דשאני פרדות דראוין לעשות בהן מלאכה בלא קרון כגון לרכוב עליו לפיכך אפי' בקשורין מכר הפרדות לא מכר את הקרון אבל בקר בלא צמד אינו ראוי לשום מלאכה דאין רוכבין עליו לפיכך בקשורין הכל מכור דאין ראוי לזה בלא זה: בד"א במכר אבל במשכיר וכו' כ"כ הרא"ש וז"ל מכר את הקרון לא מכר את הפרדות אבל שוכר את הקרון שוכר את הפרדות דבמכר אדם קונה קרון מאחד ופרדות מאחר אבל אין דרך שוכר בכך עכ"ל ומשמע ליה לרבינו אפילו אינן אדוקין בו דאי באדוקין בו אף במוכר את הקרון מכר את הפרדות ומ"מ לפי שיטת רבינו משמע דדוקא בשוכר את הקרון התם הוא דשכר את הפרדות אבל בשוכר את הפרדות לא שכר את הקרון דדין שוכר באינן אדוקין כדין מוכר באדוקין אבל לפי שיטת נ"י אין חילוק וכ"כ להדיא וז"ל אבל בשכירות הכל בכלל ואפי' אינן אדוקין דאין דרך לשכור עגלה מאחד ופרדה מאחר וכן עיקר כמו שביארנו בסמוך והוא שיטת ר"י הלוי:
המוכר את הצמד וכו' שם במשנה מכר את הצמד לא מכר את הבקר וכו' ר"י אומר הדמים מודיעים וכו' וחכ"א אין הדמים ראיה והלכה כחכמים: ומ"ש לא מיבעיא וכו' מבואר בגמ': ומ"ש ואפי' משך הלוקח וכו' כ"כ ב"י ע"ש הר"ן ושכ"כ הרמב"ן וטעמא דכל היכא דקתני לא מכר לאו משום ספק הוא אלא דינא פסיקא קתני עכ"ל אבל רשב"ם בר"פ המוכר פירות כתב להדיא דהא דלא מכר את הבקר טעמא הוי משום דכבר קבל המוכר את הדמים הלכך המוציא מחבירו עליו הראיה דאיכא למימר האי לוקח הוי מהנהו דקרו לבקר בקר והילכך על הלוקח להביא ראיה שהוא מאותן הרגילין לקרוא לבקר צמד ומדלא מייתי ראיה מפסיד וכן מבואר מדברי התוספות לשם בד"ה וליחזי וכו':
ומ"ש אלא אם טעה בכדי שהדעת טועה וכו' כ"פ רשב"ם ור"ח והרמ"ה וטעמא דפסקו כלישנא בתרא דגמרא וכן פסקו הרמב"ם והרמב"ן ודעת רב האי לפסוק כלישנא קמא: ומ"ש וא"א הרא"ש כתב כדברי רשב"ם הב"י ז"ל נדחק לפרש דמתוך שכתב הרא"ש הני תרתי לישני סתם משמע שפוסק כלישנא בתרא ולא נהירא דא"כ לא הו"ל לרבינו לומר וא"א הרא"ש כתב כדברי רשב"ם כיון שלא כ' כן בפירוש אלא היה לו לומר ומסקנת א"א הרא"ש כרשב"ם א"נ הו"ל לומר ומדברי א"א הרא"ש נראה כדברי רשב"ם. ולכן נראה לי דע"פ תשובתו כלל ק"ב סוף סי' ד' כתב רבינו כך וז"ל שם וגם אם זלזל במכירתו יותר מכדי שהדעת טועה שניכר שמפני דחקו הוצרך לזלזל אינו יכול לחזור כי ידע ומחיל עכ"ל והביאו רבינו לקמן בסי' רכ"ז סי"א וע"פ זה כתב כאן דא"א הרא"ש כתב כדברי רשב"ם דהלא מפורש כתב כדברי רשב"ם שפסק כלישנא בתרא: ומ"ש בשם רשב"ם אפי' היו קשורין ביחד אינן מכורין כ"כ שם בגמרא אמאי דקאמר צמד זבין בקר לא זבין: ומ"ש בשם הר"י הלוי דוקא כשאינן קשורים וכו' כן כתב גם ה"ה ונ"י על שמו וע"ש הרמב"ן דתנא דברייתא תני בקרון וה"ה לצמד דחד טעמא אית להו: ואם הכל קורין לבקר צמד ל"מ וכו' שם בגמרא אילימא דקרי לצמד צמדא ולבקר בקר פשיטא צמדא זבין ליה ובקר לא זבין ליה ופרשב"ם פשיטא דאף הדמים אינן ראיה ואלא דקרו נמי לבקר צמדא כוליה זבין ליה ופי' רשב"ם אמאי לא הוה דמים ראיה ומשני לא צריכא באתרא דקרו לצמדא צמדא ולבקר בקר ואיכא נמי דקא קרו לבקר צמד ר"י סבר הדמים מודיעים ורבנן סברי אין הדמים ראיה ומשמע ליה לרבינו דע"כ לא קאמרינן דבעינן הודעת דמים היכא דקרו נמי לבקר צמדא סתמא אלא באתרא דקרו לצמדא נמי צמדא סתמא אבל באתרא דקרו ליה לבקר צמדא סתמא ולצמדא קורין בפירוש צמד לבדו והוא מכר לו צמד סתם התם פשיטא דהכל מכר אפי' בלא הודעת דמים וראיה לדבריו בירה שהרי לשם אין הדמים ראיה ואפילו לר' יהודא לפי שפעמים אדם קונה קרקע ביותר מדמים הרבה כמו שנתבאר בסי' רי"ד סעיף י' וקאמרי' דהיכא דקרו לבירה בית סתם ולבית אין קורין בית סתם עד שיפרש בית לבדו הכל מכר וה"ה לגבי צמד ובקר: ומ"ש ואפילו אם אין הכל קורין לצמד בקר אלא הרוב קורין לצמד בקר כתב הרמ"ה שהדמים מודיעים וכו' טעמו מדגרסינן בגמרא לא צריכא באתר' דרובא דקרו ליה לצמדא צמדא וכו' ונשמע לפי גירסא זו דע"כ לא פליגי אלא בדאיכא רובא דקרו לצמד צמדא ולבקר בקר ואיכא נמי מיעוטא דקרו לבקר צמדא ואצ"ל היכא דאיכא פלגא ופלגא התם הוא דאמרי רבנן אין הדמים ראיה אבל היכא דרובא קרו לצמדא בקר מודו רבנן דהדמים מודיעים אבל לספרי' דגרסי ל"צ באתרא דקרו לבקר צמדא ואיכא נמי דקרו לבקר צמדא וכו' לפי גי' זו אין חילוק דבין אם הרוב קורין לצמד צמד' ולבקר בקר ומיעוטא הוא דקורין לבקר צמד ובין אם הרוב קורין לבקר צמד ומיעוטא דקורין צמד צמד ולבקר בקר בכל ענין ס"ל לרבנן דאין הדמים ראיה אלא א"כ הכל קורין לבקר צמד התם הוא דמודו רבנן דהדמים ראיה ושתי גירסאות הזכירו התוספות בר"פ המוכר פירות וע"ל סימן רי"ד לגבי בירה ובמ"ש לשם בס"ד: ומ"ש והא דאמרי' מכר הבקר לא מכר הצמד דוקא בסתמא וכו' נראה דגם זה מדברי הרמ"ה ואפשר לומר שטעמו דכל ייתור לשון אהני ליפות כחו של לוקח כדלעיל בסי' רי"ד והאי דקאמר לרדיא נמי לייפות כחו ומכר לו גם הצמד ודכוותא כתב הרמ"ה בסמוך אצל המוכר חמור שאם פי' למשאוי מכר לו שק ודסקיא בעודן עליו אעפ"י שלא א"ל היא וכל מה שעליה דאהני ליה ייתור לשון שא"ל בפי' למשאוי וה"נ דכוותא ולהכי גבי קרון ופרדות אע"ג דסתמא דפרדות ודאי אינם לשחיטה כי אם להוליך הקרון אפי' הכי כיון דליכא ייתור לשון לא מכר את הקרון כך היה נראה אלא דקשיא לי אמ"ש ודוקא בסתמא דאיכא למימר לשחיטה הלא אפילו היכא דליכא למימר לשחיטה כגון בגברא דלא זבין אלא לרדיא נמי לא מכר את הצמד בסתמא כיון דליכא יתור לשון לפיכך צ"ל דלאו משום ייתור לשון הוא דאפילו בסתמא נמי היכי דבריר לן דזבין לרדיא כגון בגברא דלא זבין לשחיטה נמי מכר את הצמד דהו"ל כאילו פירש לרדיא: ומ"ש דוקא בסתמא דאיכא למימר לשחיטה וכו' כלומר בגברא דזבין להכי ולהכי התם הוא דתנן בסתמא לא מכר את הצמד אבל אם פירש לרדיא מכר את הצמד ופרדות אף ע"ג דלא מצי למימר לשחיטה זבניה מכל מקום מצי למימר לרכוב עליה זבניה וכן לגבי חמור אם לא פירש למשאוי סתם חמור לרכוב קאי אבל בקר דלאו לרכיבה קאי אלא למשוך בעול וצמד או לשחיטה כל היכא דברירה לן דלאו לשחיטה קא זבניה מכר גם את הצמד וכן הוא עיקר:
כתב הרמב"ם המוכר את העול וכו' בפ' כ"ז מה' מכירה והכי איתא בתוספתא ויש להקשות הלא פרשב"ם צמד הוא העול וא"כ מאי שנא הא דהמוכר את הצמד שהוא העול דלא מכר את הבקר מהמוכר את העול שמכר את הפרה וכן יש להקשות מ"ש:
הא דהמוכר את הקרון הוא העגלה כמו שפי' רשב"ם דלא מכר את הפרדות מהמוכר את העגלה שמכר את הבקר. וכתב ב"י וז"ל אפשר אע"ג דבפרדות אינן בכלל קרון בקר הן בכלל עגלה ואע"ג דאין בקר בכלל צמד פרה לבדה היא בכלל עול בלשון בני אדם ובספרו כ"מ הוסיף ואמר דאפשר דחילוף צורת קרון הפרדות מצורת עגלת הבקר מחייב כן ועול וצמד אינם דבר אחד וכו' ע"ש ועל מ"ש ותימא היאך תמכר הפר' אגב העול וכו' אפשר לומר דתוספת' מיירי באתרא דקרו ליה נמי לפרה עול וכדאמר בגמרא אמכר את הצמד לא מכר את הבקר וכו' ואלא דקרי ליה נמי לבקר צימדא כוליה זבין ליה ואעפ"כ מכר את הפרה לא מכר את העול דלא קרו אינשי לעול פרה ומיהו אעפ"י שיש ליישב התוספתא בכך מ"מ בדברי הרמב"ם שכתב אצל מכר את הצמד לא מכר את הבקר וכו' ואפי' במקום שקורין מקצתן לצמד בקר ואח"כ כתב בסתם המוכר את העול מכר את הפרה וכו' משמע דמיירי נמי בכה"ג שמקצתן קורין לפרה עול ואפ"ה מכר את הפרה דאי כשהכל קורין לפרה עול קאמר א"כ בכה"ג אפי' מכר הצמד נמי מכר את הבקר ואמאי כתב דלא מכר ולכן השיגו עליו רבינו והראב"ד:
המוכר את החמור מכר את האוכף בפ' הספינה תנן המוכר את החמור לא מכר כליו נחום המדי אומר מכר כליו וכתב הרי"ף דלית הילכתא כנחום המדי דאוקימנא ליה בשיטה וכן פסקו כל המחברים. ובגמרא אמר עולא מחלוקת בשק ודסקיא וכומני דת"ק סבר דסתם חמור לרכוב קאי ונחום המדי אמר סתם חמור למשאוי קאי אבל אוכף ומרדעת ד"ה מכורים מאי כומנא א"ר פפא בר שמואל מרכבתא דנשי. איבעיא להו בעודן עליו מחלוקת אבל בשאין עליו מודי ליה נחום המדי א"ד בשאין עליו מחלוקת אבל בעודן עליו מודו ליה רבנן לנחום וכתבו התוס' הכי נמי הומ"ל או דילמא בין בזו ובין בזו מחלוקת וז"ל הרי"ף ואיבעיא לן האי שק ודסקא וכומני דאיפלגו בהו רבנן ונחום המדי בעודן עליו מחלוקת וכו' א"ד בשאין עודן עליו מחלוקת כו' א"ד בין בזו ובין בזו מחלוקת ולא איפשטא הילכך בין בזו ובין בזו אינן מכורין דכל המע"ה מדהאריך הרי"ף בלשונו וכתב איבעיא לן האי שק ודסקיא וכומני דאיפלגו בהו רבנן וכו' ולא כתב כלשון הגמרא מבואר דכוונתו לבאר לנו דלא קא מיבעיא לן אלא בשק ודסקיא וכומני במאי דאיפלגו בהו רבנן ונחום המדי אבל באוכף ומרדעת דלא אפליגו ביה לא קא מיבעיא לן דפשיטא דאפילו באין עודן עליו מכורין וכמו שפסק הרמב"ם בפ' כ"ז להדיא גם הרא"ש כתב וז"ל אבל באוכף ומרדעת אעפ"י שאין עליו קונה דאפסריה דחמור נינהו וקני להו כל היכא דאיתנהו וכתב הרב המגיד שזו היא דעת הר"י אב"ן מאג"ש וכן פי' התוספות וז"ל אבל באוכף ומרדעת אפילו אין עודן עליו קנה דטכסיסי דחמור הוו וקני להו כל היכא דאיתנהו ודלא כמו שפי' רשב"ם וזהו שכתב רבינו כך פסק רב אלפס ור"י שהרי באלפסי מוכרח אתה לפרש כך כדאמרינן. והתוס' גם כן פסקו כך להדיא והם דברי ר"י: ומ"ש ואפילו א"ל חמורך זה כלומר לאפוקי מר' יהודא דמפליג במשנה בין א"ל חמורך זה לאומר חמורך הוא דלית הילכתא כוותיה: ומ"ש ואפי' א"ל חמור וכליו כו' ברייתא שם: והרמ"ה כת' דאוכף ומרדעת אם עודן עליו מכורין וכו' טעמו דמפרש בסוגיא דבגונא דפליגי רבנן בשק ודסקיא וכומני וקאמרי דאינן מכורין אפילו בעודן עליו בכהאי גוונא דוקא קא מודו באוכף ומרדעת דמכורין דהיינו דוקא בשעודן עליו אבל באינן עליו אפי' אוכף ומרדעת אינן מכורין דדין אוכף ומרדעת לרבנן כדין שק ודסקיא וכומני לנחום המדי וכך פי' רשב"ם וכך כתב הרב המגיד ע"ש הרשב"א: ומ"ש או כל מה שראוי להיות עליו שם בגמרא למאי דקאמר באינן עליו מחלוקת מוקמינן דמודו רבנן דבזמן שא"ל הוא וכל מה שראוי להיות עליו אף שק ודסקיא וכומני מכורין אעפ"י שאינן עליו ומינה שמעינן דאף למאי דאמר בעודן עליו מחלוקת וס"ל לרבנן דעודן עליו דינן כמו שאין עליו מ"מ באומר הוא וכל מה שראוי להיות עליו אהני ליה ייתור לשון דליקני כולהו ופשוט הוא: ומ"ש בד"א בסתם וכו' אבל אם פירש לו לרכיבה שק ודסקיא אינן מכורין אפילו הן עליו פירוש בכל ענין אינן מכורין אפי' הן עליו ואף על פי שא"ל היא וכל מה שעליה דכיון דפי' לו לרכיבה אין בכלל הרכיבה שק ודסקיא ודכוותה שנינו בברייתא בבית הבד ובזמן שא"ל היא וכל מה שבתוכו הרי כולן מכורין בין כך ובין כך לא מכר את העבירים וכו' וכן במוכר את השדה תנן בזמן שא"ל הוא וכל מה שבתוכו הרי כולן מכורין בין כך ובין כך לא מכר לא חיצת הקנים וכו' כדלעיל בסי' רט"ו ואף כאן אף על פי שא"ל היא וכל מה שעליה מכל מקום לא מכר לו שק ודסקיא וכומני אפילו הן עליו: ומ"ש ואם פי' לו למשאוי שק ודסקיא אם הן עליו מכורין. פי' בכל ענין הם מכורין אם הן עליו ואע"פ שלא א"ל הוא וכל מה שעליה דאהני ליה ייתור לשון שפירש לו למשאוי למקני שק ודסקיא אבל אם אינן עליו חומרא לתובע וקולא לנתבע נראה דלא כתב כן משום דקא מיבעיא לן בגמרא ולא איפשטא דא"כ גם בכל החלוקים הראשונים היה לו לפסוק כך אלא ודאי כיון דפסקינן הלכתא דאינן מכורין דינא פסיקא קתני אלא נראה דכאן כתב כך לפי שנסתפק לו להרמ"ה מי נימא שכיון שפירש למשאוי קנה שק ודסקיא אפילו אינן עליו או שמא לא אהני ליה ייתור לשון זה אלא למיקנינהו בעודן עליו דוקא והלכך מספיקא פסק הרמ"ה חומרא לתובע וקולא לנתבע: ומ"ש ואוכף ומרדעת אם אינן עליו אינן מכורי' טעמו דכיון דבמכר לו בסתם אוכף ומרדעת אינן מכורין באינן עליו כל שכן היכא דפי' לו למשאוי: ומ"ש ואם הן עליו חומרא לתובע וכו' טעמו בזה ג"כ משום דמסתפקא ליה מי נימא כיון שפי' לו למשאוי אוכף ומרדעת אינן מכורין אפילו הן עליו דכלים הללו מיוחדים לרכיבה או דילמא כיון דלפעמים גם במשאוי משתמשים באוכף ומרדעת גם המה מכורין בעודן עליו: ומ"ש ואם פירש בין לרכיב' ובין למשאוי וכו' מתוך מה שכתבנו נתבאר גם זה דכיון דפירש לרכיבה ולמשאוי אהני ליה ייתור לשון דכולן מכורים בעודן עליו ואפי' לא אמר היא וכל מה שעליה אבל באינן עליו מספקא ליה מי מהני ליה יתור לשון למקנינהו אפילו באינן עודן עליו א"ד לא מהני והלכך שק ודסקיא ואוכף ומרדעת כולהו חד דינא אית להו כך הוא פי' דברי הרמ"ה ודלא כמ"ש ב"י דמ"ש ואם פירש לו לרכיבה שק ודסקיא אינן מכורין אפילו הן עליו כדי נסבא וכו'. ומ"ש חומרא לתובע וכו' הטעם דכיון דאיבעיא לן וכו' ושארי ליה מאריה וגם במה שתמה על מ"ש רבינו וא"א הרא"ש כתב כדברי רב אלפס אגב חורפיה לא דקדק בדברי הרי"ף ולא עיין בדברי הרא"ש וכבר נתבאר בס"ד: המוכר פרה וכו' משנה ואוקמת' בגמ' בפ' הספינה וטעמא דחמור' כיון שאין צורך לחלבה האי דא"ל מניקה שיש לה ולד קאמר ועם הולד מוכרה לו וכמאן דפריש בהדיא הוא ובנה דמי. ואם א"ל חמורה או פרה מעוברת וכו' ושפחה דינא כפרה וכו' תוספת' כתבוה הרי"ף והרא"ש בפ' הספינה וכן פסק הרמב"ם בפכ"ז וטעמו כתב הר"ן משום דדרך בני אדם לקנות שפחה מניקה להניק לו את הולד ופשוט הוא. ומ"ש בשם הרא"ש שם בפסקיו ומשמע שחולק על התוספתא ורבינו ביאור דבריו שלא היתה כוונתו ז"ל אלא לבאר דבאומר פרה זו וחמורה זו ושפחה זו אעפ"י שלא אמר מעוברת אלא סתם אם הן מעוברת מכר העובר דלא מסתבר כלל לפרש התוספתא דלא קנה הולד אלא א"כ אמר מעוברת דוקא דודאי אפי' באומר סתם איכא גוונא דקונה הולד כגון שאמר זו ובדלא אמר זה גם הרא"ש מודה דלא קנה הולד כיון שלא אמר מעוברת ונראה ודאי דגם הרמב"ם והרי"ף מודים לדברי הרא"ש דבאומר זו קנה גם הולד ואפי' בסתם ולא הוצרכו לבארו דפשוט הוא ואפשר דמטעם זה שהוא פשוט קיצר הרב בהגהת ש"ע וכתב די"א דאם מכר לו שפחה ופרה סתם אם הם מעוברות הולד מכור עכ"ל ור"ל דאמר שפחה זו ופרה זו והכי משמע מלשונו שאמר אם הם מעוברות דאלמא דבאמר זו קאמר דאם הם מעוברות וכו':
המוכר שפחה לחבירו מכר לו כל הכלים וכו' תוספתא כתבוהו הרי"ף והרא"ש בפ' הספינה והרמב"ם בפ' כ"ז:
כתב הרמב"ם האומר לחבירו ראש עבד וכו' שם ודברים אלו לקחם הרב מדתני' ריש ערכין ראש עבד זה הקדש הוא והקדש שותפין בו ראש עבד מכור לך משמנין ביניהם ראש חמור זה הקדש הוא והקדש שותפין בו ראש חמור מכור לך משמנין ביניהן ראש פרה מכור לך לא מכר אלא ראשה של פרה ולא עוד אלא אפי' ראש פרה הקדש אין להקדש אלא ראשה ואמר רב פפא מ"ט דהא מזדבן רישא דתורא בבי טבחא ופי' רש"י משמנין ביניהם כמה שוה ויחלקו דמיו ומיבעיא לי אמאי נקט התם שותפין והכא משמנין עכ"ל אבל מדברי הרמב"ם פ"ה דערכין מבואר שהוא מפרש דמה שאמרו לגבי הקדש הוא והקדש שותפין בו אין פירושו שהוא והקדש חולקי' כסת' שותפין מחצה ומחצה אלא פירושו שיש להקדש שותפות בו במקצת אבל אינו חייב אלא בדמי ראשו ורואין כמה שוה אותו אבר אילו היה נמכר ויביא בדמיו קרבן ואילו לגבי מכירה קתני משמנין ביניהם לשון שומא יהא ביניהם דשמין כמה שוה הראש בלא שאר כל הגוף וכמה שוה שאר כל הגוף בלא הראש וכיון שהאחד בלא חבירו אינו שוה כלום א"כ שקול הוא הראש כמו שאר כל הגוף וכההיא דתנן בפ' בית כור משמנין ביניהן ונוטל חצי שדהו וכו' כך מפרש הרמב"ם ודלא כמו שכתבו התוספו' בריש ערכין בהפך דבהקדש נקט שותפות לומר שחולקים בשוה דמקדיש בעין יפה הוא מקדיש אבל לגבי מכירה משמנין אותו אבר שמכר בלבד לאיזו מלאכה הוא ראוי ולפי שוייה יטול וכן פי' הראב"ד בהשגות וזה א"א דא"כ מהו זה שאמר ראש הפרה מכור לך לא מכר אלא ראשה של פרה דמהי תיתי שימכור בפרה יותר מבעבד וחמור הלא אף בדידהו דלא מזדבן רישא בבי טבחא לא מכר אלא הראש אבל לפי' הרמב"ם דמשמנין ביניהם פי' חולקין שוה בשוה אתי שפיר דאיצטריך לאשמועינן דבפרה לא מכר אלא הראש בלבד ומאי דאיצטריך ליה למימר לגבי הקדש ולא עוד אלא אפילו ראש פרה הקדש אין להקדש אלא ראשה היינו משום דהוה אמינא כיון דחזיא להקרבה תפשוט קדוש' בכוליה קמ"ל דאפי' בהקדש אין להקדש אלא ראשה כדאיתא לשם בגמרא דבמקדיש חד אבר תרי מגו לא אמרינן אלא שיש לדקדק מנ"ל להרמב"ם לחלק בדין מכירה בין דבר שהנשמה תלויה בו וכו' ואפשר דדקדק הוא ז"ל במאי דקתני בבריית' ראש עבד מכור לך ראש חמור מכור לך ולא נקט נמי יד עבד מכור לך וכו' אלמא כי היכי דלגבי הקדש מפלגינן בין אבר שהנשמה תלויה בו וכו' כדאיתא התם ובפ' האומר משקלי עלי ה"נ לגבי מכירה לא אמר דמכר חציו אלא במוכר הראש שהוא אבר שהנשמה תלויה בו אבל בדבר שאין הנשמה תלויה בו לא מכר אלא אותו אבר בלבד אך ק' דכיון דפי' משמנין ביניהם לדעת הרמב"ם הוא שעושין שומא ביניהם ומכר חציו לא היה לו לומר במוכר יד עבד ויד החמור לשון משמנין ביניהם שהרי לשם לא מכר חציו ועוד למה יגרע הקדש דלא הקדיש אלא אבר אחד הלא בפ' המוכר את הבית אסיקנא דמקדיש בעין יפה הוא מקדיש טפי ממוכר ואף למה שחילק רשב"ם בר"פ הספינה דלגבי מטלטלין כשם שלא מכר כמו כן לא הקדיש ולא נתן מ"מ למה יגרע הקדש ממוכר. ואפשר לומר דבקדשי מזבח במידי דלא חזי להקרבה כגון שאמר ראש חמור זה או ראש עבד זה לדמי עולה דאינו נידון בכבודו דכי כתיב נפשות לגבי ערכין כתוב דקדשי בדק הבית נינהו כדאיתא התם הלכך בקדשי בדק הבית דנידון בכבודו אמרינן בעין יפה הוא מקדיש אבל בקדשי מזבח אמרי' בעין רעה הוא מקדיש וז"ש הוא והקדש שותפין בו כלומר יש לו שותפות בו לפי שויו של אותו אבר שהקדיש כלומר דלא משגחינן בשאר כל הגוף אלא באותו אבר בלבד שהקדיש אבל לגבי מכירה אמרינן מוכר בעין יפה הוא מוכר ושומא יהיה ביניהם ואם מכר הראש הנה לפי השומא שוה הראש כל כך כמו שאר כל הגוף כדפרישי' ואם הקדיש היד שמין כמה היה החמור שוה כשהוא שלם וכמה הוא שוה בלא יד וכך יתן לו. ולפי זה לשון משמנים ביניהם נופל כשהשומא היא דמשגחינן באותו אבר שהקדיש לגבי שאר כל הגוף אבל לשון הוא והקדש שותפין בו הוה פירושו דלא משגחינן אלא באותו אבר שהקדיש בלבד ומעתה התיישבו כל דברי הרמב"ם על נכון:
המוכר הראש וכו' משנה בפ' הספינה וכו' ופירש רשב"ם הקנה היא הריאה ונקראת ע"ש קנה שלה אלא דקשה לפירושו דהו"ל לומר בפי' מכר הריאה כו' לכן נראה כפי' התו' דקנה היא הריאה עם הלב ולפי זה אף בבהמה דקה מכר הריאה לא מכר הכבד דדוקא במכר הקנה שהיא הריאה עם הלב התם הוא דקתני בבהמה דקה שמכר גם הכבד אלא שיש לדקדק אמאי לא תנן נמי במכר הריאה אם מכר הלב ובמכר הלב אם מכר הריאה ואפשר דהתם לא איצטריכא ליה למיתנא דפשיטא כיון דשניהם תלויים בקנה נמכרי' ביחד אבל בתוס' כתבו דמספקא לר"י אם מכר הריאה מכר הלב ובהגהת אשיר"י מא"ז תוספת' מכר את הראש לא מכר את הלחי ואם היה טבח כהן הרי זה מכר ולא הוזכרה תוספת' זו בשאר פוסקים עוד הביא ה' המגיד הירושלמי ר' יצחק שאל מכר חצי הראש וכו' אם מכר חצי הוה מכר ופשיט ליה דהוה מכר וכתבו הרשב"א:
ומ"ש וכל זה לא איירי אלא במקום שאין מנהג וכו' תוספתא כתבוהו שם רשב"ם והרא"ש ונימוקי יוסף:
כתב רשב"ם כל אלו הדברים וכו' בריש פרק הספינה כתב כן וטעמו דאל"כ אלא דאין חלוק בין מטלטלין למקרקעי הוה ליה לקבוע מה ששנינו בד"א במוכר אבל בנותן מתנה נותן את כולה וכו' בפרק הספינה בתר משנת מכר את הראש וכו' כי היכי דליהדר אכולהו מתניתין:
מכר בור מכר מימיו מכר אשפה מכר זבלה הכי תנן סתמא בפ' הספינה:
ומ"ש בשם רב אלפס והרמב"ם דלא מכר טעמייהו משום דלא קי"ל כהך סתמא דמדקאמר רבא בגמרא מתניתין יחידאה היא משמע ודאי דאתי לאשמועינן דמשום דיחידאי היא לא קי"ל כוותה. ורשב"ם דחה ראיה זו בפירושו וכתב הרא"ש וכן מסתבר:
ומ"ש ואם מכר המים והזבל כתב הרמב"ם שלא מכר הבור והאשפה ט"ס הוא וצ"ל רשב"ם במקום רמב"ם דכן כתב רשב"ם בפירושו במשנה אבל ברמב"ם לא נמצא מזה כלום וכן מצאתי בספרי' מדוייקים:
מכר כוורת מכר דבורים וכו' משנה בפ' הספינה: ומ"ש וכן איפכא וכו' תוספתא כתבה הרא"ש בפרק הספינה ופירשה כדברי רבינו ועי' במ"ש למעלה בסי' רי"ג בס"ד:
ומ"ש אבל אם מכר סתם פירות הכוורת וכו' שם במשנה הלוקח פירות כוורת נוטל ג' נחילין ומסרס במה מסרסן אמר רב יהודה וכו' ונחלקו בפירושו ופסק כפי' הברייתא דתנא נוטל ג' נחילין בזה אחר זה מכאן ואילך נוטל אחת ומניח אחת גם הרי"ף והרא"ש והרמב"ם פסקו כהך אוקימתא דמתניתין ולא כאידך אוקימתא דאמוראי: ומ"ש ואם מכר סתם פירות השובך וכו'. שם במשנה וברייתא ואוקימת' דרב כהנא ועל פי פרשב"ם וכמו שהביא ב"י. ומ"ש בשם הרמב"ם הוא בפ' כ"ג מה' מכירה ומפרש בסוגיא פי' אחר וכמו שהעתיק ב"י ע"ש הר"ן ומן הראוי שהיה לו לרבינו לכתוב והרמב"ם כתב דלישתמע דלאפלוגי אתא אלא דאין דרכו לדקדק בכך במקצת מקומות. וצריך שתדע שמ"ש וכל הנולד מאותן שתי בריכות וכו' ר"ל וכל הנולד מן הבנות שהיו מקמי מכירה לאחר שהולידו שתי בריכות וכן כל הנולד מהאמהות לאחר בריכה ראשונה שהולידו האמהות לאחר המכירה הרי אלו של הלוקח וכן מבואר בדברי הרמב"ם שכתב וכל הנולד מאחר וכו' גם אפשר לפרש דס"ל להרמב"ם דכל הנולד מאחר שתי בריכות של בנות והבריכה הראשונה של אמהות הרי אלו של הלוקח דאף מה שנולד מהשתי הבריכות של בנות והבריכה הראשונה של האמהות וכן כל הנולד מולדות ולדות הכל שלו והטעם הוא לפי שלקח ממנו פירות שובך זה מכל מה שיהא נולד בשנה זו וכמו שפי' רשב"ם וא"כ כל הפירות הם ללוקח אלא שצריך להניח כדי שלא יחרב השובך דהיינו ב' בריכות לבנות ובריכה אחת לאמה וזולת כל זה הכל ללוקח ואין חלוק כלל בין הלשון שכתב רבינו וכל הנולד מאותן ב' בריכות וכו' ובין מ"ש בספר הרמב"ם וכל הנולד מאחר ב' בריכות וכו' הכל אחד אין הכוונה אלא לומר שאלו בלבד הוא מניח למוכר אבל זולת זה כל הנולד הוא של לוקח: