קטן דבר תורה אין מקחו מקח וכו'. משנה וגמרא פרק הנזקין דמבן שש ואילך תקנו חכמים שיהא מקחו מקח וכו' לא בפחות מבן שש ומבן שש ושבע ותמניא ותשע ועשר כל חד וחד לפום חורפיה ומפרש הרמ"ה דהיינו לומר דעד עשר צריך שיבדקוהו אם הוא חריף ומכאן ואילך סתמיה בחזקת חריף אבל חריף מיהא צריך אפילו אחד עשר ואם אינו חריף אין ממכרו ממכר ולהרא"ש הבדיקה היא שאם הוא חריף מקחו מקח בפחות מעשר מבן ו' ואילך כל חד וחד לפום חורפי' אבל מעשר ואילך אין צריך שיהא חריף רק שלא יהא שוטה: ומ"ש רבינו על שם הרמב"ם דעד י"ב שנה אין הקנאותיו כלום. כתב ב"י ספר מוטעה נזדמן לרבינו דהנוסחא האמיתית ברמב"ם הוא בזה הלשון קטן עד שש שנים אין הקנייתו לאחרים כלום ומשש שנים עד שיגדיל וכו' וכדאיתא בגמרא: בד"א שאין לו אפוטרופא וכו'. מימרא בפרק מציאת האשה והטעם דכיון שאין לו אפוטרופס אית ביה משום כדי חייו וביש לו אפוטרופוס כיון שהם יכולין למכור לצורך היתומים במשא ומתן דהא ליכא טעמא דכדי חייו והקשה הראב"ד היאך תקנו חכמים דפחות משתות הוי מחילה הא אמר בפ' אלו מציאות יתמי לאו בני מחילה נינהו והרב המגיד דחה קושיא זו דכיון דהיתה התקנה משום כדי חייו תקנו גם כן שיהא דין טעותן כדין גדול:

ומתנתו נמי הוי מתנה וכו'. בפרק הניזקין בעי אביי מתנתו מאי במטלטלין משום כדי חייו הוי זבינא אין מתנה לא או דילמא מתנתו נמי מתנה דליעבדו ליה נייח נפשיה ואסיקנא מתנתו מתנה אחת מתנת שכ"מ ואחת מתנת בריא אחת מתנה מרובה ואחת מתנה מועטת ואיכא למידק לרב האי שלא ימכור אלא כדי חייו וכי גרע מכירה ממתנה דאפילו מתנה מרובה הוי מתנה ונראה דרב האי דייק איפכא מדהוצרך התלמוד למיפשט דאפילו מתנה מרובה נמי מכלל דבמקח וממכר דוקא בכדי חייו ולהכי איצטריכו למימר דבמתנה אפילו מרובה הוי מתנה וטעמא דמילתא משום דמתנה לא שכיחא דיהיב אינש מתנה חנם אלא אם כן דעבד ליה חבריה נייח נפשיה הילכך אפילו מתנה מרובה נמי אבל מקח וממכר כיון דינוקא מיקרבא דעתיה לגבי זוזי חיישינן טפי דילמא מאבד את כל אשר לו על ידי מקח וממכר הילכך לא ימכור אלא כדי חייו ותדע שהרי התוס' והרא"ש הוצרכו לדייק מדלא קאמר נמי אחת מתנת מטלטלין ואחת מתנת קרקעות מכלל דדוקא במטלטלין הוי מתנתו מתנה ולא במקרקעי אלמא דאיכא סברא בפעוטות דבמתנה אפילו במקרקעי הוי מתנה אע"פ דבמקח וממכר אין ממכרו ממכר ומקחו מקח אלא במטלטלין ולא במקרקעי אלא ודאי דבמתנה יש להקל טפי ומטעמא דאמרינן ותו דבפ' מי שמת (בבא בתרא דף קנ"ו) איתא בהדיא דאלים כח מתנה מכח מכר במקרקעי דאע"ג דאין ממכרו ממכר בפחות מבן עשרים משום דינוקא מיקרבא דעתיה לגבי זוזי וכו' אבל מתנה אי לאו דהו"ל הנאה מיניה לא הוה יהיב ליה וכו' וכמו שכתב רבינו בסמוך סעיף י"ג והך סברא ס"ל נמי לרב האי גבי פעוטות מבן שש וכו' דבזבינא לא הוי זביניה זבינא אלא בכדי חייו אבל מתנתו מתנה אפילו במתנה מרובה:

ומ"ש ודוקא במטלטלי אבל במקרקעי לא אפילו נתנו לו במתנה וכו'. כ"כ הרא"ש בתשובה סוף כלל פ"ה דלא תימא הא דתנן הפעוטות מקחן מקח במטלטלין אבל לא במקרקעי היינו דוקא במה שירש מאביו דכיון דלא טרח בה איכא למיחש טפי שמא יפסיד נכסי אביו אבל בנתנו לו מתנה דמסתמא גם הוא עביד לנותן נייחא דנפשיה אי נמי שקנאו לו אפוטרופוס בדמים הו"א דיכול ליתן הפעוט אותה קרקע במתנה דלא חיישינן הכא שמא יפסיד נכסיו באותן שבאו לו ע"י טורח קמ"ל דאין חילוק והאריך הרא"ש באותה תשובה וכן בסוף כלל א' כתובה אותה תשובה וחסר ממנה הרבה. ואיכא למידק במאי דקאמר או שקנאו לו אפוטרופוס דאי ביש לו אפוטרופא א"כ אפילו במטלטלין אין במכירתו ומתנתו כלום וי"ל דה"ק דקודם זה היה לו אפוטרופא וקנה לו קרקע זו ועכשיו בשעה שנותן מתנה אין לו אפוטרופא דנסתלק ממנו:

וכתב הרא"ש בתשובה וכו'. סוף כלל פ"ה כתב דאע"ג דשטר הוי כמקרקעי לענין קנייה מ"מ לענין זה דמתנת פעוטות הוי כמטלטלי דדוקא במקרקעי תקנו שלא יהא ממכרו ומתנתו כלום כדי שלא ישחית נחלתו אבל שטר כיון דאפילו בדבר שגופו ממון יכול ליתן כ"ש שטר שאין גופו ממון ועיין במ"ש בסמוך סעיף י"ב. ור"ח כתב וכו'. נראה דה"ק דלסברא הראשונה אין חילוק בפעוטות בין מכירה למתנה וכי היכי דבמכירה מטלטלין דוקא אף במתנה מטלטלין דוקא א"כ לפי זה משמע נמי כי היכי דמכירה לא הויא מכירה אלא אם כן בשאין לו אפוטרופא ה"נ במתנה אבל ר"ח כתב דבדבר זה אלים כח מתנה טפי ממכירה דאפילו יש לו אפוטרופרא מתנתו מתנה במטלטלין וה"ט דבמכירה כיון שיש לו אפוטרופא שהוא מוכר ולוקח נסתלק כח היתומים אבל מתנה דאין האפוטרופסי' רשאין ליתן משל יתומים כלום אם כן אין חילוק דכי היכי דהיתומים יכולין ליתן מתנה במטלטלין בשאין להם אפוטרופוס ה"ה ביש להם אפוטרופוס:

וכתב הרמב"ם אין מקח הקטן קיים וכו'. איכא למידק טובא בדבריו חדא שכתב וכן אם קנו מיד הקטן או השכיר וכו' ולא קיהיב טעמא אלא על הקנין לפי שהקנין כשטר וכו' ועל השכירות לא קיהיב טעמ' אידך קש' במ"ש וכן קטן שקנה מטלטלין מאחרים וקנה מידם או שכר את מקום המטלטלין וכו' וקא יהיב טעמא על שאין השכירות מועיל לקטן לפי שאין חצרו קונה לו ועל הקנין לא קא יהיב טעמא אידך קשה דבקטנה קונה אם קנתה מידן או בשכירות מקום ולא קיהיב טעמא מפני מה מועיל קנין בקטנה יותר מבקטן. ומ"ש ויראה לי שקטן שקנה וכו' קשה קצת דאין לו קשר עם הקודם ותו קשה דכיון דתנן דהפעוטות מקחן מקח במטלטלין אבל לא במקרקעי ואפ"ה ס"ל להרב דקנה מטעם שזכין לאדם שלא בפניו א"כ למה כתב קודם זה דקטן שקנה מטלטלין וקנה מידם או שכר את מקום המטלטלין דלא קנה ואמאי לא אמרינן נמי דהקטן חשוב כאילו אינו בפנינו וזכין לו שלא בפניו ונראה דברישא כשקנו מיד הקטן או השכיר מקום המטלטלין וחזר בו הקטן לא היה צריך לפרש דיכול לחזור בו מהשכירות דהא פשיטא הוא דשכירות מכירה ליומא היא ואין ממכרו ממכר במקרקעי וכ"כ ה' המגיד והוא מבואר כדברי הראב"ד בסמוך סעיף י"א אלא דעל הקנין היה צריך לפרש דהטעם הוא דהקנין בשטר וכו' אבל אצל קטן שקנה מטלטלין מאחרים וקנה מידם או שכר מקום המטלטלין וכו' קיהיב טעמא על השכירות ועל הקנין ביחד דאינו מועיל לו והיינו משום דחצרו משום שליחות אתרבאי וקטן כיון שאין עושה שליח אין חצרו קונה לו ולא יהיה הקנין או שכירות המקום גדול מחצרו כך מפורש ברמב"ם שם ורבינו קיצר דבריו במובן מעצמו אבל הטעם שאמר הרמב"ם ברישא כשקנו מיד הקטן דאם חזר בו לא קנה הלוקח שהקנין כשטר לא שייך כאן היכא דהקטן קנה מיד האחרים והעדים חותמין על שטר אדם גדול שהקנה כך וכך לפלוני בין שהקונה גדול או קטן הו"ל לקנות אלא דצ"ל דכיון דחצרו לא קנה לו כ"ש קנין או שכירות מקום ומה שקשה למה לא יועיל לקטן כששכר מקום המטלטלין מטעם שזכין לאדם שלא בפניו י"ל דאף את"ל דמטעם זכייה זכה הקטן במקום ששכר מ"מ אין לו זכייה במטלטלין שבמקום אם לא מטעם שחצרו קונה לו במטלטלין והא לא אפשר כיון דחצרו נתרבה מדין שליחות והא ל"ק נימא שהמוכר זוכה לו המטלטלין ע"י שכירות וזוכה לו שלא בפניו במקום ששכר וגם במטלטלין שבתוכו הא ודאי ליתא דבמקום ודאי איכא למימר דע"י הדמים שנתן כששכר המקום והחזיק בו כמ"ש בסמוך זיכה לי המוכר המקום שלא בפניו אבל במטלטלין שבתוך המקום לא קעביד חזקה ולא מידו ובמה יזכהו המוכר במטלטלין אם לא מטעם חצרו והשתא ניחא הא דקאמר בקטנה דכיון דנתרבה מידה ויש לה חצר וקנתה המטלטלין בשכירות המקום דהוי חצרה הילכך גם בקנין שקנתה מידן קנתה המטלטלין דהא עיקר הטעם בקטן אינו אלא לפי שאין הקנין ושכירות מקום גדול מחצרו וא"כ בקטנה דחצרה קונה גם שכירות המקום והקנין קונה שהרי העדים חותמים בשטר על אדם גדול שהקנה כך לפלוני בין שהזוכה קטן או גדול קנה בקנין זה (ועיין דין חצר קטן וקטנה לקמן ס"ס רס"ח):

ומ"ש ויראה לי וכו'. כך פירושו אל יהא קשה עליך מ"ש דאין מועיל שכירות מקום המטלטלין לקטן משום דחצרו לא נתרבה אלא מדין שליחות ולפיכך אין חצרו קונה לו המטלטלין ולמה לי כל זה תיפוק ליה דאף מקום גופיה לא קנה כלל דכיון דשכירות מכירה ליומא היא ואין מקחו מקח במקרקעי א"כ לא קנה המקום ואין לו חצר כלל ע"ז אמר ויראה לי שקטן שקנה קרקע וכו' פי' אע"ג דהפעוטות אין מקחן מקח אלא במטלטלין אבל לא במקרקעי אין זה אלא מטעם קנייה שלא קנה הקרקע והקטן יכול לחזור בו אבל מטעם זכייה שלא בפניו זכה בקרקע כשנתן דמים והחזיק בה ואין המוכר יכול לחזור בו ולפיכך הייתי צריך לומר דאעפ"כ לא קנה המטלטלין שבתוכו ולפי שאין חצרו קונה לו וכו' ודעת הראב"ד דבקנין אין חילוק בין קנה הקטן מיד אחרים או אחרים קנו מידו אין אחד מהם יכול לחזור בו דתקנת חכמים היא דהפעוטות מקחן מקח במטלטלין ואין חילוק בין משך והמשיך או קנה מידם והם קנו מידו שהמקנה מקנה לו כל קניינו ואינו יכול לחזור אבל אם הוא השכיר מקום הפירות לא קנה האחר ממנו דשכירות כמכר הוא ליומיה ואין ממכרו ממכר במקרקעי ויכול הקטן לחזור בו אבל אם אחרים שכרו לו מקום הפירות זכה בשכירות מקומו מטעם זכייה שזכין לו שלא בפניו ואין המוכר יכול לחזור בו אם אין הקטן חוזר בו וכיון שזכה בשכירות מקומו זכה גם במטלטלין שבתוכו מטעם בחצרו קונה לו וכשאמרו אין לו חצר לענין מציאה בלבד אמרו זהו פי' דברי הראב"ד ולפי שהרמב"ם והראב"ד שניהם מסכימים דכשאחרים הקנו לו קרקע והחזיק בה הקטן דאין המוכר יכול לחזור מטעם דזכין לו שלא בפניו על כן כתב רבינו (סעיף יב) ויראה מדברי אדוני אבי הרא"ש דבמקרקעי אין מקחו מקח ואין ממכרו ממכר עד שיגדיל כלומר דאפילו הקנו לו אחרים קרקע ונתן דמים והחזיק בה כשם שאין קניינו כלום ויכול לחזור בו כך המוכר יכול לחזור בו ולא אמר דזכה בו הקטן מיד מטעם דזכין לאדם שלא בפניו: ומ"ש רבינו ומשהגדיל דהיינו משהביא ב' שערות וכו' הוא התחלת דבר שכותב הדין היוצא על פי הסוגיא במוכר משהגדיל וכו' דעד כאן כתב דין קטן שמכר ועכשיו כותב דין גדול שמכר אבל ב"י הבין דהאי ויראה מדברי א"א הרא"ש וכו' הוא מקושר עם מ"ש דאם קנה קרקע יכול למכרו מיד לאחר שהגדיל וכו' ולא נהירא אלא כדפי' והאי ומשהגדיל הוא התחלת דיבור ודוק. ויש להקשות למה שהביא רבינו ע"ש הרמב"ם וכן אם קנו מיד הקטן וכו' שהקנין כשטר ואין העדים חותמים אלא על שטר אדם גדול א"כ האיך הביא רבינו בסעיף ד' תשובת הרא"ש דהקטן יכול ליתן ש"ח של אביו לאחר בכתיבה ומסירה הלא צריך שהעדים חותמים שבפניהם מסר לו שטר זה וכתב לו קני לך איהו וכל שעבודיה דאית ביה וכדלעיל בסי' ס"ו ואין העדים חותמין אלא בגדול י"ל דהך דאין העדים חותמין אלא בגדול אינו אלא במכירת קרקע או בקנו מיניה שמתחייב בכך וכך ואית ביה שעבוד קרקעות אבל בנותן שטר לחבירו בכתיבה ומסירה דשטרות הו"ל מטלטלין יכולין העדים לחתום אפילו היה קטן וכבר האריכו בזה הרב השואל והרא"ש המשיב לו דבנדון זה יכולין העדים לחתום אפילו היה קטן ע"ש סוף כלל פ"ה מיהו בתשובת הריטב"א שהביא ב"י במחודשים סעיף ו' כתב ומיהו בש"ח אין מתנתם כלום דהא בעינן אגב או כתיבה ומסירה וקטן לאו בר הכי הוא וכו'. ומשהגדיל דהיינו משהביא ב' שערות אחר שהיו לו י"ג שנים. פירוש דאילו הביא ב' שערות קודם שהי"ל י"ג שנים עדיין קטן הוא וחשיב שומא כמבואר בא"ע סי' קנ"ה וסי' קס"ט דלא הוי גדול בב' שערות אלא כשהביאן לאחר י"ג: ומ"ש אם הוא חריף וכו'. פי' ל"מ דמקחו מקח אלא אפילו ממכרו ממכר אף במקרקעי וכדאיתא בס"פ מי שמת דכך השיב רבא לגידל בר מנשיא ואפילו שירש מאביו ואי לא חריף אז לא הוי ממכרו ממכר וכו' עד שיהא בן כ' וכו' ולא כמ"ד עד שיהא בן י"ח כדאסיקנא התם:

ומיהו אם קנה קרקע מקחו מקח כך הכריע הרא"ש לשם: ומ"ש ואם הוא בן כ' ולא הביא שערות וכו'. מבואר שם בסוגיא וכן פסק הרי"ף והרא"ש והרמב"ם בפרק כ"ט ממכירה וכתב הרמב"ם בפ' ב' מאישות דרוב שנותיו הוי בן ל"ה שנה ויום א': ומ"ש אם קנה קרקע וכו'. כ"כ הרא"ש לשם בסתם וכתב עוד וכן פי' רב אלפס ואע"פ שאח"כ כתב ור"ת פי' דאורחא מילתא נקט אביו וה"ה נמי אם קנה קרקע אין יכול למכרו וכו' נראה לרבינו עיקר כדעת רב אלפס שכך מוכח מתשוב' הרא"ש סוף כלל פ"ה: ומ"ש רבינו דבנותן לו מתנה דינו כקנה קרקע. טעמו דאי לאו דטרח קמיה ועביד ליה דנייח נפשיה לאיהיב ליה א"כ לאו ממילא אתי ליה כמו ירושה וקפיד בהו: ומ"ש ואפילו קרקע שירש יכול ליתנו וכו'. שם אמר אמימר ומתנתו מתנה ומפרש שם טעמא דאלים כח מתנה ממכירה: ומ"ש ורב אלפס כתב וכו' וא"א לא הסכים לדבריו אלא לסברא הראשונה. כלומר אע"ג שהסכים לדבריו לחלק בין קרקע שירש מאביו דאין יכול למכרו ובין קנה קרקע דיכול למכרו דלא כר"ת דאפי' קנה קרקע אין יכול למכרו מ"מ לא הסכים לדבריו בזה אלא ס"ל להרא"ש דכשהוא חריף ויודע בטיב משא ומתן יכול למכור אף בנכסי אביו מיד לאחר שהגדיל דהיינו שהביא ב' שערות אחר י"ג שנה כמ"ש בסברא ראשונה וכמבואר בס"פ מי שמת בדברי הרא"ש:

וכתב הרמ"ה איכא מרבוותא דאמרי וכו'. ע' בב"י שכל הראשונים והאחרונים לא ס"ל כהני רבוותא אלא כל דין ירושה אחת היא ואין במכירה כלום עד שיהא בן עשרים והכי נקטינן בכל מה שפסק הרמ"ה:

כתב הרמב"ם פחות מבן כ' וכו'. ספכ"ט מה' מכירה כתב כך ומשמע דאף להרמב"ם אם מיחה קודם בן כ' או מיחה מיד כשנעשה בן כ' חוזר ומוציא הקרקע וכל הפירות שאכל אבל בתשובה להרמב"ן סימן ב' ומביאו ב"י במחודשים סעיף ד' כתב דהפירות שאכל מקודם שמיחה אין מוציאין מידו ואפילו חזר בו לאחר שלקטן ועדיין לא אכל וצ"ע:

מי שמכר בנכסיו וכו'. מבואר ס"פ מי שמת מעשה בבני ברק וכו':

קטן שלוה מאחרים כתב הרמ"ה שחייב לשלם כשיגדיל. נראה דס"ל להרמ"ה כרב האי דלא ימכור במטלטלין אלא כדי חייו וה"ה בהלואה כדי חייו נמי הלואתו הלואה אבל הר"ר יונה ס"ל כהרמב"ן דלא פלוג בתקנתם בין מוכר למוכר והיכא דתקון תקון אבל הלואה לא אשכחן דתקון הילכך לא פלוג רבנן ואין חייב לשלם כלל שאם נפרעים ממנו הלואתו א"כ אתה עושה דין הלואה כדין מכר ואפילו ביותר מכדי חייו ויבזבז כל ממונו בקטנותו אבל דעת הרא"ש להכריע דאע"ג דלא פלוג רבנן בתקנתם בין מוכר למוכר וכהרמב"ן מ"מ גבי הלואה יש לחלק שאם ידוע שלוה לצורך מזונותיו וכו' וכל זה בקטן שהגיע לעונת הפעוטות ומהרו"ך נדחק לפרש דמיירי בקטן שלא הגיע לעונת הפעוטות ולא נהירא: כתב רשב"ם פרק חזקת (בבא בתרא לג.) וכי גדלי יתמי דהוי בני מיעבד דינא דהיינו מי"ג ואילך שמחוייבים במצות אשתעי דינא בהדייהו על ש"ח שיש לך על אביהם ותשבע ותטול כדין הבא ליפרע מנכסי יתומים קטנים וכו' והא דאמר פ' מי שמת ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן כ' ה"מ שמוכר לצורך הוצאה אבל לפרוע חוב אביהם ב"ד מוכרין מבן י"ג ואילך ואפילו במלוה ע"פ הוא כי גדלי יתמי לישתעי דינא בהדייהו וישבע ויטול וה"מ שיש עדים שהלוהו וישבע שלא פרעו ויטול עכ"ל והובא בהגהות מרדכי דב"ב והביאו ב"י כאן ללמד דלא אמרו ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן כ' אלא במוכר לצורך הוצאותיו אבל לפרוע חוב אביהם מוכרין מבן י"ג ואילך אבל במ"ש רשב"ם דאף במת תוך זמנו נשבע ונוטל כיון דקטנים היו כשמת אביהם וזאת היא דעת ר"י בפ"ק דב"ב (סוף דף ה') בד"ה ואפילו מיתמי וכ"כ בהגהות אשיר"י לשם אנן לא קיי"ל הכי אלא כמ"ש האשיר"י (דף קפ"ו תחלת ע"ד) דאפילו שביק יתומים קטנים גבי בלא שבועה במת תוך הזמן דלא חיישינן לצררו אפילו ביתומים קטנים במת תוך הזמן וכך היא דעת רוב הגאונים וכדלעיל בסי' ק"ח סעיף א' והכי נקטינן:

החרש דינו כקטן וכו'. משנה פ' הניזקין חרש רומז ונרמז ובן בתירא אומר קופץ ונקפץ במטלטלין פי' בן בתירא מיקל דאפילו בקפיצת פיו דאינו סימן ניכר כרמיזה מקחו מקח במטלטלין ומשמע דהלכה כת"ק דאף במטלטלין אין מעשיו קיימין אלא ברמיזה באצבעותיו וכן פסק הרמב"ם ר"פ כ"ט ממכירה וכ"כ הרא"ש אלא דמשמע ליה להרא"ש שרב אלפס פוסק כבן בתירא מדהביא בהלכותיו הני תרי לישני דר"נ לפרש הך דבן בתירא אי דוקא במטלטלין קאמר אבל בגטין מודה דברמיזה אי נמי אף במטלטלין קאמר בקפיצה וה"ה בגטין בקפיצה אבל לת"ק לא איצטריך הך דר"נ ותימה לי הא ודאי איצטריך דרב נחמן נמי לפרושי לדת"ק דת"ק לא קאמר ברמיזה אלא במטלטלין אבל במקרקעי אפילו ברמיזה לא ואי לאו דר"נ הו"א דת"ק קאמר חרש רומז ונרמז בין במטלטלין בין במקרקעי ובין בתירא פליג בתרתי דאפילו קפיצת פיו הוי סימן ברמיזה ועוד דדוקא במטלטלין אבל לא בקרקעי אפי' ברמיזה השתא דקאמר ר"נ לפרושי בלישנא קמא מחלוקת במטלטלין אבל בגטין ד"ה ברמיזה שמעי' דת"ק נמי לא אמר במטלטלין ומטלטלין דבסיפא את"ק נמי קאי וללישנא בתרא דר"נ כמחלוקת במטלטלין כך מחלוקת בגטין נמי שמעי' דת"ק לא קאמר אלא במטלטלין והב"י נדחק ליישב בע"א ע"ש ומה שכתבתי הוא ברור ופשוט וכן פרש"י ובקרקעות לא ברמיזה ולא בקפיצה דהכא הוה משום כדי חייו תקון רבנן כדלקמן גבי קטן וזו היא דעת רבינו שכתב הרא"ש דינו כקטן שמעשיו קיימין במטלטלין פי' כמו קטן שלא תקנו אלא משום כדי חייו ומש"ה דוקא במטלטלין ולא במקרקעי ה"נ גבי חרש וכ"כ הרמב"ם חרש וכו' מוכר ולוקח המטלטלין ברמיזה אבל לא בקרקע וכו' וכך היא דעת רב אלפס ולא כמו דהוה משמע ליה להרא"ש מדברי רב אלפס ולפי זה היכא דלרב האי בקטן לא תקנו אלא כדי חייו ה"ה בחרש דוקא כדי חייו טפי לא: ואחד חרש גמור וכו' וא' נשתתק וכו'. צ"ע במאי פליגי הרמב"ם ורבינו דלהרמב"ם גרע חרש שאינו שומע ומדבר ודינו כחרש גמור ואין מעשיו קיימין כשבודקין אותן אלא במטלטלין אבל בשומע ואינו מדבר מעשיו קיימין אפי' במקרקעי כשבודקין אותו ולרבינו שומע ואינו מדבר דינו כחרש גמור ומעכשיו קיימין במטלטלין כשבודקי' אותו ובמדבר ואינו שומע דינו כפקח ומשמע דמעשיו קיימין אפי' במקרקעי וא"צ בדיקה ותו דהקושיא שהקשה ה' המגיד על דברי הרמב"ם מברייתא דתני בה שומע ואינו מדבר זהו אלם מדבר ואינו שומע זהו חרש וזה וזה הרי הן כפקחין לכל דבריהם והניחו בצ"ע קושיא זו קשיא גם אדברי רבינו ומ"ש ב"י לתרץ קושיית הרב המגיד נראה דוחק ע"ש ולע"ד נראה לפרש בלי דוחק והוא הדין נשתתק משנה ר"פ מי שאחזו נשתתק א"ל נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו בודקין אותו ג"פ וכו' וסובר רבינו דפירוש נשתתק היינו שאינו מדבר ושומע ותניא כשם שבודקין אותו לגטין (ופרש"י אנשתתק והרכין בראשו קאי) כך בודקין אותו למשאות ולמתנות ולעדיות ולירושות ואסיקנא לעדיות לעדות אשה משום עגונה ולירושות בנו ומשאות ומתנות דידיה (פי' רש"י למשאות ולמתנות למכור בנכסיו) אלמא דבנשתתק נמי צריך בדיקה למכור בנכסיו וברייתא זו הביאה האלפסי והרא"ש לשם לפסק הלכה וכתבו עלה וכי קאמרינן דבודקין לגטין דוקא למי שנשתתק אבל לחרש לא (וכי' הר"ן אבל לחרש לא כשא"מ וא"ש) דת"ר חרש לא הלכו בו אחר רמיזותיו ואחר קפיצותיו ואחר כתב ידו אלא במטלטלין אבל לא בגטין והאי חרש דלא בדקינן נענין גטין דוקא כשנשא כשהוא פקח ואח"כ נתחרש אבל חרש מעיקרו בדקינן ליה וכו' עכ"ל ומשמע ודאי דהאי חרש דברייתא מיירי באינו שומע ואינו מדבר דומיא דחרש מעיקרו וכמ"ש הר"ן שמעינן דבלמכור נכסיו אפילו חרש שאינו שומע ואינו מדבר בין כשהיה פקח ונתחרש בין חרש מעיקרו הולכין בו אחר רמיזותיו במטלטלין לבתר דבדקינן ליה וכן בנשתתק שאינו מדבר ושומע אבל במדבר ואינו שומע לא פסק הרי"ף והרא"ש כלום ולא הביא הך ברייתא דתנינא בה מדבר ואינו שומע זהו חרש שומע ואינו מדבר זהו אלם וזה וזה הרי הן כפקחין לכל דבריהם משמע דאפילו בדיקה לא בעינן אלא מעשיהן קיימין בלא בדיקה ואנן תנן בנשתתק דהיינו אלם אלא דנשתתק היה מדבר מעיקרו ואחר כך נשתתק ע"י חולי ואלם לא היה מדבר מעיקרו ותנן בנשתתק דבודקין אותו ג"פ ותניא נמי כשם שבודקין אותו לגטין וכו' ואנשתתק קאי כדפי' ומשמע אבל בהא דתניא דמדבר ואינו שומע הרי הוא כפקח לכל דבריו לא אשכחן מאן דפליג עלה ובודאי שכך הלכה ולכן לא כתבו הרי"ף והרא"ש דצריך בדיקה אלא בחרש גמור ובנשתתק ולא הזכירו דבר מדין מדבר ואינו שומע משמע דדינו כפקח גמור והיינו דכתב רבינו ויראה שהמדבר ואינו שומע דינו כפקח והיינו מטעמא דאמרינן: ומ"ש ואין דעת הרב רבינו משה בר מיימוני ז"ל כן שכתב חרש שאינו שומע ואינו מדבר או מדבר ואינו שומע וכו' עד הרי החמיר יותר במדבר ואינו שומע ואינו נראה כן כלומר דלהרמב"ם במדבר ואינו שומע אין מעשיו קיימים אלא במטלטלין ובנשתתק ואלם שאינו מדבר ושומע מעשיו קיימין אף במקרקעי ואמר רבינו שאינו נראה כן אלא איפכא מסתברא דחמיר טפי נשתתק ממדבר ואינו שומע וכדי ליישב דעת הרמב"ם ברווחא נראה לפע"ד דהרמב"ם מפרש ממש להיפך מדעת הטור וסובר דהך ברייתא דתני בה חרש לא הלכו בו אחר רמיזותיו ואחר קפיצותיו ואחר כתב ידו אלא במטלטלין אבל לא בגיטין ומביאו האלפסי לפסק הלכה בכל חרש קאמר בין בחרש גמור שאינו לא שומע ולא מדבר בין במדבר ואינו שומע דזהו ג"כ נקרא חרש בסתם באידך ברייתא דקתני בה מדבר ואינו שומע זהו חרש והשתא בכל מי שקרוי חרש קתני בהך ברייתא דלא הלכו ברמיזותיו אלא במטלטלין אבל לא במקרקעי אבל בנשתתק דהוא שומע ואינו מדבר קיל טפי דהולכין אחר רמיזותיו אפילו במקרקעי ולהכי לא תני בהך ברייתא אלא חרש לאורויי דדוקא חרש במטלטלים אין במקרקעי לא אבל נשתתק אפילו במקרקעי ומיהו ודאי בעי בדיקה כדתנן ר"פ מי שאחזו מי שנשתתק וכו' בודקין אותו ג"פ ותניא נמי כשם שבודקין אותו שנשתתק לגיטין כך בודקין אותו למשאות ולמתנות כשבא למכור נכסיו והיינו לומר שמוכר על ידי בדיקה אפילו במקרקעי כדפרישית והיינו דתניא באידך ברייתא מדבר ואינו שומע זהו חרש שומע ואינו מדבר זהו אלם וזה וזה הרי הן כפקחין לכל דבריהם כלומר דהרי הן כפקחין דאף במקרקעי מעשיו קיימין ואף על גב דלית הלכתא הכי בחרש שמדבר ואינו שומע דאין הולכי' אחר רמיזותיו אלא במטלטלין כדתני באידך ברייתא מכל מקום בנשתתק קי"ל דה"ה כפקח ומעשיו קיימין אפילו במקרקעי דבהא לא אשכחן מאן דפליג עליה זו הוא דעת הרמב"ם ובזה נחה ושקטה תלונות ותמיהת הרב המגיד ורבינו והב"י על דברי הרמב"ם גם נתבארו דברי רבינו על פי שיטתו בדברי האלפסי והרא"ש ודו"ק: