כתב בשטר נתתי שדה פלוני לפלוני וכו'. בפרק השולח (גיטין דף מ') ת"ר האומר נתתי שדה פלוני לפלוני נתתיה לפלוני ה"ה שלו אתננה לפלוני ר"מ אומר קנה וחכמים אומרים לא קנה א"ר יוחנן וכולן בשטר ופי' רש"י וכולן בשטר. האי האומר דקתני כותב הוא שכתב לו א' מן הלשונות הללו ומסר לו אבל באמירה בעלמא לא מיקניא ארעא ור"מ סובר באתננה משמע בשטר זה שאני מוסר לו עכשיו ולפיכך קנה וח"א לא קנה שאין זה אלא שמבטיח שיתננה לו אחר זמן ועדיין לא עשה עכ"ל האומר נתתי שדה פלוני לפלוני והוא אומר לא נתן לי חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר כתבתי ונתתי לו פי' נתתי לו בידו והוא אומר לא כתב ולא נתן לי הודאת בע"ד כק' עדים דמי מי אוכל פירות רב חסדא אמר נותן אוכל פירות ורבה אמר משלשין את הפירות ול"פ הא באבא הא בברא. ופי' רש"י הודאת בע"ד. מקבל המתנה כיון דאמר לא קבלתי נאמן ויכול זה לחזור ולזכות בו אם ירצה דאמרינן טעה וכסבור שקבלה זה מידו: משלשין. ביד שליש נאמן עד שיבוא אליהו: הא באבא הא בברא. אם מקבל מתנה עצמו בחייו אמר לא נתן לי נאמן ואוכל הנותן את הפירות אבל אם מת ובנו אומר לא ניתן שדה זו לאבא משלשלין דשמא יבואו עדים שמסרה לאביו וזה לא ידע עכ"ל ונראה דהרמ"ה דקדק כיון דחכמים לא פליגי באתננה אלא מטעם שאין זה אלא מבטיח כפי' רש"י אלמא כל שאינו מבטיח אלא שאומר תהא נתונה לו או תהא שלו קנה ומאי דתני בברייתא נתתיה וכו' לאו באומר בדרך הודאה נתתיה בלשעבר דוקא קתני דלא קתני הכי אלא לאשמועינן דאפילו בלשון עבר לא מהני באמירה מטעם הודאת בע"ד אלא דוקא בשטר כדפירש ר' יוחנן וה"ט דהכא בבא להקנות השדה עכשיו בלשונות הללו עסקינן ולכך בעינן שטר וכדפירש הר"ן לשם והשתא לפי זה ה"ה באומר תהא נתונה לו נמי קנה ע"י שטר וס"ל דה"ה בקנו מידו נמי קנה כמו בשטר ואדרבה קנו מידו עדיף משטר בעלמא כמו שיתבאר בס"ד וס"ל עוד בא"ל אתננה מעכשיו בין בשטר בין בקנין קנה לאלתר וכו' דאין זה לשון הבטחה אבל בלא מעכשיו לא קנה אפי' קנו מידו דקנין דברים הוא כיון דאינו אלא הבטחה כי היכי דלא קנה בשטר דס"ל דשטר וקנין שוין לכל דיניהם אבל שאר גאונים והרשב"א מכללם סוברים שאם קנו מידו מהני אפי' באומר אתננו דעדיף קנין משטר ועיין בב"י בסי' קצ"ה במחודשים סעיף כ' ובמ"ש לשם גם בתשובת מהרי"ו סי' קמ"ג הזכיר מחלוקת זו וכנראה מדבריו שלא הכריע שהרי כתב ועל מי שכתב לאשתו בשעת קנס ויעשה כך וכך לכתובה וכו' עד אף על גב דיש מרבותינו דפליגי ואמרי באתן לך מהני קנין סידור היינו משום דכיון דקבל עליו בק"ס צריך ליתן ולקיים מה שקבל עליו בק"ס וצריך לעשות לה כתובה כמו שהתנה אבל כל זמן שלא נתן לא זכתה האשה עד כאן לשונו ולכן איכא לתמוה על הרב בהגהת ש"ע שכתב כאן ומהרי"ו פסק כסברא הראשונה ולכן כתב דהפוסק לאשתו וכו' שהרי מפורש במהרי"ו שפסק דינו הוא אף לדברי רבותינו דמהני ק"ס באתן לך וכו' ואע"ג דבתשובתי כתבתי ליישב דבריו מ"מ העיקר הוא כמ"ש דאין הכרעה בדבריו וכ"כ ב"י בש"ע וז"ל י"א שאם קנו מידו מהני לשון אתן עכ"ל מדלא פסק בסתם שמעינן דאיכא ספיקא אלא דאי תפס לא מפקינן מיניה דמצי למימר קים לי כהרשב"א ודעימיה אבל אינו בדין להוציא מיד המוחזק והכי נקטינן. מיהו לפי המנהג שכותבין בשטרות כל הנ"ל קבלו עליהם בח"ח ובש"ד וביחוד בשידוכין דמפרשים והקנס לא יפטור את החרם וכו' כ"ע מודו דבעי לקיים מכח השבועה כדלעיל בסי' ר"ז סעיף כ"ד. ומיהו אם מת אין היורשים חייבים כדלעיל בסימן ר"ט וגם על זה הארכתי בתשובה בס"ד. וקשה דלעיל בסימן קנ"ז סעיף ך' כתב רבינו ע"ש הרמ"ה ב' דיעות דהיכא דקנו מיניה לתת כך וכך לבנין הכותל אי הוי קנין דברים אי לאו ותיפוק ליה דקנו מידו לא מהני באומר אתננה וה"ה באומר לתת דמ"ש וי"ל דדוקא בנותן מתנה לא מהני קנו מידו באומר אתננה דאינו אלא מבטיח אבל במחייב עצמו לבנות בכותל דאינו מתנה מהני אתננה דאינו הבטחה אלא דמכל מקום פליגי בה רבוותא אי הוי קנין דברים אי לא ודוק:

האומר נתתי שדה פלוני לפלוני וכו'. ברייתא כתבתיה בסמוך וסבירא ליה לרבינו מדתני בה חיישינן שמא זיכה לו על ידי אחר אלמא ספיקא היא הילכך אם אינו נשאר ביד הנותן ממה לפרוע לב"ח לא מהני הודאתו לחוב לב"ח כיון שב"ח קדם והקרקע היה עד עתה בחזקתו וכהא דבפ"ב דכתובות באומר על שטר שבידו אמנה הוא דאינו נאמן בדיבורו לחוב לאחרים כדלעיל בסי' מ"ז וה"נ דכוותיה מיהו קשה דהתוס' והרא"ש לשם כתבו דהאי חיישינן הוי ודאי וכ"כ רבינו בי"ד סי' רס"ז בה' עבדים כדברי הרא"ש דהוי ודאי ויראה לי דרבינו סובר דהתוס' והרא"ש לא כתבו כך אלא לגבי שחרור עבדים דתני בברייתא באותה בבא האומר עשיתי עבדי פלוני ב"ח והוא אמר לא עשאני חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר דהתם הוא דאפשר שהעבד לא ידע והאדון ידע וטוען ודאי הילכך ה"ה ב"ח ומותר אפילו לישא ישראלית דהא ליכא למימר התם דאינו נאמן בדיבורו לחוב לאחרים בעלי חוביו דהא קיי"ל כדרבא דהקדש חמץ ושחרור מפקיע מידי שעבוד אלמא דאפילו לחוב לב"ח יכול הוא לשחררו מעכשיו וכיון שכן נאמן ג"כ לומר עשיתיו כבר ב"ח ואמרינן דודאי זיכה לו ע"י אחר ואפילו לישא ישראלית אבל מתנה באינו יכול לחוב לאחרים וליתן מתנות מעכשיו א"כ באומר נתתי כבר שדה פלונית לפלוני נמי אינו נאמן לחוב לאחרים. ותמיהני על מ"ש הרב המגיד סוף פ"ד מזכייה דנראה מדבריו דאף לענין מתנה אמרינן ודאי זיכה לו על ידי אחר ונסתייע מלשון התוספתא ואפשר דלענין ב"ח של המקבל אמר הרב המגיד דאין בדברי המקבל כלום דאיהו לא ידע דזיכה לו ע"י אחר ולכך ב"ח גובה ממתנה זו אבל ב"ח של נותן אם אין לנותן ממה לפרוע מודה הרב המגיד דלא מהני הודאתו לחוב לב"ח וכדברי רבינו כנ"ל: ואם אומר נתתיה לו בידו וכו'. פי' דכיון דאומר נתתיה לו בידו ליכא למימר דזיכה לו על ידי אחר והא דלא אמר גבי נותן הודאת בע"ד כק' עדים דמי ויפסיד הפירות היינו משום דהמקבל זכור הוא יותר מן הנותן לפי שהנותן שקדמה לו מחשבה לתת טעה וכסבור שקבלה זה מידו כ"כ התוס' והרא"ש ושאר מפרשים וכך הוא מבואר בפירש"י ע"ש:

ומ"ש ואם המקבל מת וכו' ודוקא כשהבן אומר וכו'. דברים ברורים הם וראויין לרבינו ז"ל:

כתב הרמב"ם מקבל שטען וכו'. בסוף פ"ד מזכייה והוא מימרא דרב ששת פרק השולח מקבל מתנה שאמר לאחר שבאה המתנה לידו מתנה זו מבוטלת היא תיבטל אי איפשי בה לא אמר כלום בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימים ומפרש הרמב"ם דסיפא באומר אינה מתנה דבריו קיימים פי' דאמר מתנה זו שתחת ידי אינה מתנה בידי אלא שומר אני אליה וכיוצא בזה ובטלה היא פי' בטלה מעיקרא כדאסיקנא בר"פ השולח אמר אביי בטל ב' לשונות משמע וכו' גבי מתנה לישנא דמהני בה קאמר והיינו דבטלה מעיקרא ולפיכך דבריו קיימים והדרא למרה והא דאמר ברישא מבוטלת היא וכו' כתבו גם הרמב"ם לשם בתחלת הפרק ובסמוך יתבאר בס"ד: ומ"ש ונשבע שבועת היסת. היינו בתבעוהו ב"ח ולא היה בידו לפרוע ואמר ליה אתה מערים בזה כדי להפקיע מתחת ידינו נשבע ע"ז היסת ואע"ג דתקנת הגאונים בטענת אין לי דנשבע בנק"ח כעין דאורייתא אין זה אלא כששבועתו כוללת שאין לו כלום יתר על הדברים שמסדרים לו ושלא החביא וכו' כדלעיל בסימן צ"ט ולפיכך כששבועתו כוללת על כמה דברים החמירו בה דבעינן חפץ אבל כאן שהשבועה היא על דבר פרטי על שדה זו בלחוד לא נשבע אלא היסת ומיהו אפילו על ספק נשבע היסת ולא סגי בחרם סתם מאחר דהשבועה היא באה על שאין לו לפרוע כעין שבועת התקנה וכן בדין האומר על שבידו שטר אמנה הוא ואין בו נאמנות כתב בעה"ת בזה ב' סברות די"א דמחרים סתם וי"א דאשתבע שבועה חמורה בנק"ח כדין הטוען אין לי והביאו ב"י לעיל סימן מ"ו והרמב"ם ז"ל הכריע כאן דנשבע היסת ואף בספק ודלא כב"י שפי' דדוקא בטענת ודאי וכו' דליתא אלא אפילו בטענת ספק ס"ל להרמב"ם דנשבע היסת מטעמא דפי':

ומ"ש טען הנותן שומר אתה עליה וכו'. הכי משמע מדקאמר רב ששת בסיפא מקבל מתנה שאמר וכו' אינה מתנה דבריו קיימים דדוקא כשאמר כך המקבל אבל נותן שאמר כך לאו כל כמיניה אלא מקבל שהוא מוחזק בשדה שני חזקה נשבע היסת ונפטר ואם הם מטלטלין שתחת ידו לאלתר הוי חזקה ונשבע ונפטר: ומ"ש רבינו ואיני מבין וכו'. גם הראב"ד השיגו וכבר נתבאר דאין כאן קושיא:

שאלה לא"א הרא"ש. כלל ס"ח דין כ"ח:

מקבל מתנה וכו'. מימרא הזכרתיה בסמוך ופי' רש"י דבאמר מבוטלת הוא וכו' כל אלה לשון עתיד הן והואיל וקבלה אינו יכול לחזור בו:

אבל [אם אמר] בטלה. משמע בטלה היתה מעיקרא מקמי שקבלתיה הודאת בע"ד כק' עדים דמי והוא אומר שלא זכה בה וחוזרת לנותן: ומ"ש דבריו קיימים אם קבלה הוא בעצמו וכו'. היינו לפי שאם לא קבלה הוא בעצמו חיישינן שמא זיכה לו על ידי אחר והמקבל לא ידע כדלעיל: וכתב הראב"ד דוקא שאינו חב לאחרים וכו' נראה דלהראב"ד דדבריו קיימין באינו חב לאחרים היינו לענין זה דהדרא מתנה למרה וב"ח דנותן גובה ממנה אפילו אם נשאר ביד הנותן ממה לפרוע אלא שהיא זיבורית וזו היא בינונית אי נמי דמה שנשאר לנותן הוא במקום אחר וזו היא במדינה עמו אבל באומר מבוטלת היא וכו' אין ב"ח של נותן גובה ממנו אפילו לא נשאר בידו ממה לפרוע אבל לגבי ב"ח של המקבל אין חילוק ובכל ענין גובה הימנה ואין המקבל נאמן לחוב לאחרים מאחר שכבר באה המתנה לידו ולרש"י המקבל נאמן אפילו לחוב לאחרים כיון שלא היתה בחזקתו עד עתה וכך היא דעת הרמב"ם אלא דמצריך היסת למקבל כעין שבועת התקנה כמו שנתבאר לעיל בסמוך: ומ"ש וכן דעת א"א הרא"ש ז"ל. צ"ע היכא איתיה להך דהרא"ש בפסקיו או בתשובותיו:

כתב הרמב"ם ז"ל דכשאומר אי איפשי בה וכו' בריש פ"ד מה' זכייה ודבריו מבוארים בכריתות פרק המביא אשם תלוי אר"ל הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי איפשי בה כל המחזיק בה זכה בה אלא שהרמב"ם ז"ל הוסיף לבאר דהיינו באומר כך לאחר שבאה לידו וה"ט משום דבצווח מעיקרו אשתכח דלא נפקא מרשותיה דנותן כדפסק בפ' יש נוחלין ויתבאר בסמוך א"כ צ"ל הכא שכבר היתה תחת ידו איזה זמן בשתיקה ואח"כ צווח ואמר אי איפשי התם הוא דהוי הפקר: ומ"ש ורש"י חילק. שם בכריתות פריך אהך דר"ל ומ"ש מהא דאמר רב ששת מקבל מתנה שאמר לאחר שבאה המתנה לידו מתנה זו מבוטלת היא וכו' מאי לאו דבריו קיימים והדרא למרה לא דבריו קיימים ולא קני לה ולמרה נמי לא הדרא אלא כל המחזיק בה זכה כך היא גי' רש"י ופירש דאמאי לא פריך אדר"ל מאי איפשי דלא אמר כלום ה"ט דכי אר"ל במתנת מטלטלין וכו' והביאו ב"י והבין הרא"ש מדברי רש"י שכך הוא הדין אף למסקנא לחלק בין מטלטלין לקרקעי ואחריו נמשך רבינו ולי יראה מדברי התוספות בריש פרק השולח לפי מ"ש ע"ד רש"י דמאי דפריך תו בכריתות אדר"ל מידי מסולקת הימנה בשדה שלו דלא אמר כלום היינו משום דהוי נמי לשון הפקר מפני שאי אפשר לומר שר"ל בע"א וא"כ מוכח דאף לפרש"י איכא למימר בשדה דהוי לשון הפקר והשתא קשיא למסקנא דר"פ השולח דקאמר בטל ב' לשונות משמע וכו' ולישנא דמהני ביה קאמר גבי אי איפשי בשדה שאינה שלו נמי אמאי לא אמר כלום הלא אפשר לפרשו לשון הפקר אף בשדה ואע"ג דיש לפרשו ג"כ בע"א כלומר איני חפץ שתהא המתנה קיימת והא יותר קרוב בלשון מ"מ נימא דלישנא דמהני ביה קאמר אלא נראה דלמסקנא דסיפא דמילתא דרב ששת באומר מבוטלת היא וכו' היינו לומר דדבריו קיימים והדרא למרה דכיון דמודה שלא זכה בה מעולם הוי דמרה דכי יהיב אינש אדעתא דמקבלי לה מיניה כדכתבו התוס' לשם וההיא דר"ל שאני דכיון שכר זכה בה הוי הפקר לפי זה הא דקאמר רב ששת באי איפשי דלא אמר כלום היינו לא אמר כלום דליהדרא למרא אלא הוי לשון הפקר וכל הקודם בה זכה בה ודוקא דלמאי דמשני מעיקרא לא דבריו קיימים ולא הדרה למרה אלא הוי הפקר התם הוא דצריך לפרש הא דלא פריך מאי איפשי היינו משום דר"ל איירי במטלטלין ורב ששת איירי בשדה ולא אמר כלום היינו שחוזרת לנותן ואינו לשון הפקר אלא אומר איני חפץ שיהא המתנה קיימת דאכתי לא אסיק אדעתיה מסקנא דבפרק השולח דלישנא דמהניא ביה קאמר אבל למסקנא דלישנא דמהניא ביה קאמר אין ה"נ דאף בשדה הוי אי איפשי לשון הפקר ולא אמר כלום היינו דלא הדרא למרה והא דבאומר אינה מתנה בטלה היא דבריו קיימים היינו לומר דהדרא למרה ואם כן לענין דינא לא פליגי הרמב"ם ורש"י ז"ל נ"ל ודו"ק: לשון הרמב"ם ברפ"ד מה' זכייה המקבל את המתנה וזכה בה ואחר שבאה לידו והוא שותק חזר בו ואמר איני רוצה בה או איני מקבלה או ה"ה בטלה או שאמר מום זה נראה לי בה לא אמר כלום וכשם שאין הנותן יכול לחזור בו כך המקבל אינו יכול לחזור בו אחר שזכה מתנה זו שאמר המקבל איני רוצה בה אחר שבאה לידו ה"ה הפקר וכל הקודם בה זכה בה שהרי הפקירה המקבל אחר שזכה בה אבל אם היה צווח מעיקרו לא קנה המקבל וחוזרת לבעלים הראשונים עד כאן לשונו ופירש הרב המגיד שדעתו שלא להכניס עצמו במחלוקת הסוגיות וכו' וכבר השיג עליו הב"י עין עליו אבל לפעד"נ ליישב דברי הרמב"ם ברווחא בלי דוחק והוא דהיה גורס במימרא דרב ששת בכריתות כמו בהשולח וכגירסת רש"י שהבאתי לעיל אלא דהיה גורס בלשון המקשן בכריתות מאי לאו לא אמר כלום וקנה לא לא אמר כלום דלא הדרא למרה ואיהו נמי לא קנה לה וכל המחזיק בה זכה גם הר"ן בפ' השולח כתב שיש נוסחאות דגורסים כך גם ב"י כתב גירסא זו לדעת הרמב"ם ועתה אבאר דעת הרב ז"ל דמ"ש חזר בו ואמר איני רוצה בה היינו אי איפשי בה ומ"ש או איני מקבלה היינו תיבטל ומ"ש או הרי היא בטלה או שאמר מום זה נ"ל בה היינו מבטלת דשתי לשונות משמע משמע דר"ל ה"ה בטלה ומשמע נמי מבוטלת בעצמה מטעם מום שנ"ל בה בכל אלו הלשונות לא אמר כלום לענין שתחזור לבעלים הראשונים אלא ה"ה הפקר וכדאסיקנא בכריתות באי איפשי בה לא אמר כלום דלא הדרא למרה ואיהו נמי לא קנה וכל המחזיק בה זכה דלפי זה ודאי אף באומר תיבטל או מבוטלת היא כך הדין דהא אכולהו קאמר דלא אמר כלום שפירושו אלא ה"ה הפקר וסיפא דמילתיה דרב ששת באומר בטלה היא אינה מתנה דבריו קיימין כתבו הרב בסוף אותו פרק שכתב מקבל מתנה שטען מתנה זו שתחת ידי אינה מתנה בידי אלא שומר אני עליה וכו' והביאו רבינו לעיל ומה שתמה הרב המגיד דלא שמענו חילוק בין ה"ה בטלה לבטלה היא נראה בעיני דאין תמיהתו כלום שהרי מבואר בפרק השולח לגבי גט דהרי הוא חרס משמע להבא כמו ה"ה הקדש ה"ה מופקר וממילא במתנה נמי באומר הרי היא בטלה להבא משמע ואינה הודאה לשעבר מה שאין כן באומר בטלה הוא דאסיקנא להדיא לשם דבמתנה משמעו לשעבר ע"ש: ומ"ש הרמב"ם ואחר שבאה לידו והוא שותק חזר בו וכו' וכן בסוף הפרק כתב זו שתחת ידי וכו' אף על גב שאינו מפורש כך בסוגיא דהשולח ודכריתות מכל מקום צריך לפרש כך משום דקשיא למאי דפסק בפ' יש נוחלין בצווח מעיקרו דלא קנה שפירושו לא קנה והדרא למרה דכיון שלא רצה לקבלה אשתכח דלא נפקא מרשותיה וכדאמר בהגוזל בתרא בחמרא דרב ספרא וכמו שהסכים ונימוקי יוסף לשם ודלא כפירוש רשב"ם א"כ לפי זה בעל כרחך הא דאסיקנא בכריתות לא אמר כלום ולא הדרא למרה אלא הוי הפקר היינו דוקא בשותק מתחלה ואחר כך צווח דאי בצווח מעיקרא הוי דבריו קיימין והדרא למרה וא"כ סיפא נמי באומר בטלה היא אינה מתנה דדבריו קיימים אפילו בשותק מעיקרא ודבריו קיימים מטעם דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי ולכך כתב הרב ז"ל בסוף הפרק זו שתחת ידי אינה מתנה וכו' כלומר שכבר היא תחת ידו איזה זמן בשתיקה ועכשיו צווח ואמר אינה מתנה וכו' והרב בספר בדק הבית נתקשה לו ואמר איני יודע מנין לו ואין טעם בדבר וכו' ע"ש ולפע"ד התיישב בטוב טעם: הכותב נכסיו. מימרא דשמואל סוף פ' יש נוחלין ואעיקנא דבצווח מעיקרא לא קנה ובשתק ולבסוף צווח קנה: או נתן מתנה לפלוני. מימרא דר"ל בריש פ' בתרא דכריתות בנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי איפשי בה כל המחזיק בה זכה דמפרש הרא"ש דהיינו בשתק ולבסוף צווח דכיון דשתק קנה לו וכשצווח ואמר אי איפשי בה הפקירה וכל הקודם בה זכה והכי מוכח בכריתות דר"ל בשתק ולבסוף צווח מיירי: ומ"ש לחלק בין מקרקעי למטלי. היא על פי דעת הרא"ש שהבין כך מפירוש רש"י וכבר כתבתי דלפע"ד אינו כן:

ואם זיכה לו ע"י אחר וכו' כתב הרמב"ם שהוא ספק וכו'. בפ"ד מזכייה וכתב כך משום דבתלמודא ס"פ י"נ ור"פ בתרא דכריתות קאמרי' דהך דינא תליא בפלוגתא דת"ק ורשב"ג בברייתא אי אמרי' הוכיח סופו על תחילתו אם לאו ובפרק השוחט מוכח דתלמודא מספקא ליה אי אמרינן הוכיח וכו' אבל דעת הרא"ש כיון דאיכא ספיקא הדרינן לכללא דיחיד ורבים הלכה כרבים והלכה כת"ק דלא אמרינן הוכיח וכו' דהלכה כרשב"ג במשנתינו אמרי' ולא בברייתא ויש להקשות דבסוף סי' רמ"ג בזורק ארנקי לבית ויצא מפתח זה לפתח אחר דמספקא לן אי אמרינן דהוי כמונח או לא כתב רבינו דאם הפקירו וזכה בו אחר מוציאין אותו מידו ומ"ש הכא דאין מוציאין וי"ל דלעיל בעה"ב חשוב מוחזק מקודם שתפס האחר דמיד שבא לאויר הבית לאחר שהפקירו חשוב מוחזק מספק דשמא כמונח דמי משא"כ הכא דהאחר מוחזק בה ראשונה אחר שנולד הספק ברשות המקבל אך קשה דכתב כאן דאם חזרו בעלים ראשונים ותפסוה מיד זה שזכה בה אין מוציאין מידן משום דמוקמינן ממונא בחזקת מרא קמא ושמא הוכיח סופו על תחלתו שלא זכה בה המקבל לעולם ומ"ש מההוא ארבא דמינצו עליה בי תרי דלעיל בסי' קל"ט דדינא הוא דכל דאלים גבר דאם לאחר שהחזיק בה האחד גברה יד האחר להוציאה מיד המוחזק אין ב"ד מניחים אותו וי"ל דהתם כל אחד טוען ברי ולפיכך כיון שגברה יד אחד והחזיק בה חשבינן ליה כאילו נתברר בב"ד שהיא שלו דהא טוען ודאי ומוחזק בה עכשיו ושוב אין חבירו יכול להוציאה מידו בגבורת יד אלא בראיה אבל הכא שזה לא החזיק בה אלא מספק דשמא היא הפקר ולפיכך אם חזרו הבעלים הראשונים ותפסוה מיד זה אין מוציאין מידם דבספק כי הא ביד הבעלים הראשונים קיימים ומשמע דאם אח"כ חזרה וגברה יד האחר לתפסה מיד הבעלים הראשונים מוציאין אותה מידן דמיד שבאה ליד הבעלים הראשונים שוב אין מוציאין אותה מידן מספק דברשות הבעלים הראשונים קיימא וה"ט דבספק בכור תקפו כהן מוציאין אותו מידו דתפיסה מספק לא הויא תפיסה. וראיתי בספר בדק הבית שכתב על מ"ש בשם הרמב"ם דספק הוא וז"ל ולא חילק הרמב"ם בין אם היא מתנת שכ"מ לאם היא מתנת בריא כמו שחילקו הרי"ף והרא"ש עכ"ל נראה דס"ל דכי היכי דס"ל להרי"ף והרא"ש דהאי דינא דכותב נכסיו לאחר ושתק תחלה ואח"כ צווח דאמרינן דזכה בה מיד וכשחזר ואמר אי איפשי בה הפקירה וכל הקודם בה זכה בה אינו אלא בשכיב מרע אבל לא בבריא ה"נ בזיכה לו ע"י אחר בפניו ושתק ואח"כ אמר איפשי בה דמשמע מדברי הרי"ף והרא"ש מדהביאו פלוגתא דרשב"ג ורבנן בברייתא בסתם דהלכה כרבנן דזכה בה המקבל נמי אינו אלא בשכ"מ דדבריו ככתובים וכמסורין דמי אבל בבריא לא זכה בה אלא עד שיגיע השטר לידו במקרקעי או שיגיע החפץ לידו במטלטלי ועל פי דעתו זאת כתב בש"ע על דין זיכה לו ע"י אחר דהרי זה ספק וכו' כלשון הרמב"ם ואח"כ כתב וי"א שאם היתה מתנה כיון ששתק בשעה ששמע קנה ור"ל בהאי י"א הרי"ף והרא"ש דכיון ששמע בשעה ששתק מיד קנה המקבל וכי אמר אח"כ אי איפשי בה הפקירה וכל הקודם בה זכה בה והרב בהגהת ש"ע נחלק עליו ע"ש: