Bach, Choshen Mishpat
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
הכותב נכסיו לבנו הגוף מהיום וכו'. משנה סוף פרק י"נ (דף קל"ו וסוף דף קל"ח) הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו האב אינו יכול למכור מפני שהן כתובים לבן והבן אינו יכול למכור מפני שהן ברשות האב מכר האב מכורים עד שימות מכר הבן אין ללוקח בהן כלום עד שימות האב תולש ומאכיל לכל מי שירצה ומה שהניח תלוש ה"ה של יורשין והאי דתנן הכותב לבנו לאחר מותו צריך לפרש אליבא דרבי יוסי דקיי"ל כמותו דזמנו של שטר מוכיח עליו דמהיום קאמר דלצדדין תנן דאם יש בשטר זמן אע"פ שלא כתב בו מהיום ואם אין בו זמן צריך שיכתוב בו מהיום דאי לא כתב מהיום אינו כלום דאין מתנה לאחר מיתה אבל בכתב בו מהיום ולאחר מיתה משמע הגוף מהיום ולאחר מיתה תהא נגמרת המתנה שתאכל גם הפירות לאחר מיתתו כדלקמן בסי' רנ"ח וזה שכתב רבינו כאן הכותב נכסיו לבנו הגוף מהיום והפירות לאחר מיתה לא שצריך לכתוב זה הלשון בשטר אלא ר"ל שכתב לשון השטר דמשמע הכי כגון שכתב אחד משני דרכים או שכתב בשטר זמן וכתב בו שנותן לו לאחר מיתה או דלא כתב זמן וכתב בפירוש מהיום ולאחר מיתה: ומ"ש האב תולש וכו' נראה דלפי דהוי קס"ד דלא הניח הפירות לעצמו משום כדי חייו וא"כ אין לו רשות להאכיל לאחרים אלא לעצמו בלבד והמותר הוא של הבן שנתגדלו בגוף הקרקע לפיכך תנן דליתא אלא האב אוכל ומאכיל לכל מי שירצה: ומ"ש ומה שהניח תלוש וכו'. כ"כ הרא"ש דבהגיע זמן ליתלש דינן כתלוש ומתני' דתנא האב תולש וכו' כשנתלשו קודם זמנן דלא כפרשב"ם וכ"כ הרמב"ם סוף הלכות זכייה היו תלושין או שהגיעו להבצר הרי הן של יורשין אלא דקשה הא דפריך בגמרא תלוש אין מחובר לא והתניא שמין את מחוברין ללוקח אמר עולא לא קשיא כאן בבנו כאן באחר הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו ולהרמב"ם והרא"ש לא הוי פריך מידי דאיכא למימר מחוברין העומדים ליבצר נמי של אב ולא תנא תולש אלא לאורויי דתלושין אפילו קודם זמנן נמי ליורשין. ונראה דכדי ליישב הך קושיא פי' רשב"ם במתני' במה שמחובר לקרקע בשעת מיתתו אע"פ שעומד ליתלש ה"ה של בנו מקבל מתנה אבל להרמב"ם והרא"ש קשיא. ויש ליישב דס"ל דתלמודא מדקדק דכי היכי דתנא תלושין שלא הגיע זמנן ליתלש הכי נמי הו"ל למיתני מחוברין שהגיע זמנן ליתלש ומשני מחוברין שהגיע זמנן ליתלש לאו מילתא דפסיקא הוא דאיכא חילוק בין בנו לאחר דלאחר אפילו במחוברים שלא הגיע זמנן ליתלש הרי הן ליורשים ולפיכך לא איירי ביה תנא דמתני':
בד"א בנותן לבנו וכו'. היינו הא דמשני עולא ל"ק כאן בבנו כאן באחר וכו' ועל פי פרשב"ם אבל האלפסי והרמב"ם סוף הלכות זכייה פירשו בע"א והרב המגיד כתב עוד פי' אחר בשם פרש"י ומביאן ב"י ולפעד"נ דלענין דינא כולהו הלכתא נינהו:
האב אינו יכול למכור וכו'. נראה דאע"פ דהבן מוציא מיד הלקוחות אפ"ה אין לו לאב למכור לכתחלה דשמא לאיש קשה ימכרנו שלא יוכל הבן להוציא מידו והו"ל מזיק שעבודו ומטעם זה דקדק הרמב"ם וכתב עבר האב ומכר וכו' מיהו נראה דלהשכיר יכול להשכירו לאחר וכדלקמן בסי' שט"ו ע"ש סעיף ג' וכן אצל הבן כתב עבר הבן ומכר וכו' והוא לפי שהאב שמוסר השדה ליד אחר ללקוט הפירות פשיטא שהוא עובר ע"ד חכמים שאמרו האב אינו יכול למכור פי' אינו רשאי וכן הבן אע"פ שאין השדה בידו אלא מוכר לו הזכות שיש לו בגוף לאחר מיתת האב ג"כ אינו רשאי דשמא לא ניחא ליה לאב שהבן ימכור בחייו לאחרים מה שנתן לו במתנה: ומ"ש כשימות האב הולך הבן ומוציא מהלקוחות כדרך שהיה עושה אם לא מכר האב. כלומר דלא תימא דלא זכה הבן לאחר מיתת האב בגוף מהיום אלא היכא דלא מכרו האב אבל כשמכר האב בחייו חזר בו ממתנתו שנתן לבן דאינה חלה אלא לאחר מיתה דליתא אלא כדרך שהיה עושה אם לא מכר האב כך הוא עושה אם מכר האב דנוטל הבן גוף גם פירות דהגוף כבר קנוי לבן לגמרי משעה שכתב לו האב והילכך אפילו מת הבן ואח"כ האב יורשיו עומדין במקומו לירש מתנתו ומוציאין מיד הלקוחות וכך פי' רשב"ם:
מכר הבן וכו' יקח הלוקח הכל אפי' מת הבן. פלוגתא דר"י ור"ל והלכה כר"ל דקנין פירות שיש לאב לאו כקנין הגוף דמי והילכך כי זבין הבן דידיה זבין והלוקח קנה הקרקע לכשימות האב והאי הוא חד מתלת שמעתתא דהלכה כר"ל:
כתב הרמב"ם מתנת בריא וכו'. בפ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קל"ה) ופרק קמא דמציעא (דף י"ט) תניא איזו היא מתנת בריא שהיא כמתנת שכיב מרע דלא קני אלא לאחר מיתה כל שכתוב בה מהיום ולאחר מיתה ופי' רשב"ם הכי גופו קנוי לך מהיום ופירי לאחר מיתה דומיא דמתנת שכיב מרע שאינו קונה אלא לאחר מיתה ומיהו בהכי עדיפא משכיב מרע דמתנת שכיב מרע יכול לחזור בו וליתן לאחר אבל מתנת בריא דמהיום ולאחר מיתה אינו יכול למכור עוד הגוף כל ימי חייו אלא פירות עד כאן לשונו והתוספות הקשו על פירושו ופירשו דהך מהיום ולאחר מיתה היינו מהיום אם לא אחזור בי עד לאחר מיתה ומיירי כגון שפירש בפירוש מהיום אם לא אחזור בי עד לאחר מיתה דהך מתנת בריא הוי כמתנת שכיב מרע דלא קני עד לאחר מיתה ויכול נמי לחזור בו בין לעצמו בין לאחר עכ"ל והרמב"ם נקט בקצרה ולא פי' אם ר"ל דיכל לחזור בו כמתנת שכיב מרע או אינו ר"ל אלא דאינו זוכה בפירות אלא עד לאחר מיתה אבל אינו יכול לחזור בו במה שנתן לו הגוף מהיום ולכך הביא רבינו דברי הרמב"ם וכתב עליהם ולפיכך הגוף קונה מיד ואינו יכול לחזור בו ופירות לאחר מיתה כלומר דעת הרמב"ם ודאי בפירוש הברייתא כפי' רשב"ם ושאין יכול לחזור בו והיכא דכתב לו מהיום אם לא אחזור בי עד לאחר מיתה ודאי דמודה בה הרמב"ם דהוי לגמרי כמתנת שכ"מ וכו' והוא הפי' שכתבו התוס' להך ברייתא ולענין דינא לא פליגי אלא בפירושא דשמעתתא פליגי וכ"כ ה' המגיד בסוף ה' זכייה דלענין הדין אין בין הפירושים כלום והב"י תמה על רבינו למה כתב דין זה על שם הרמב"ם שהרי דבריו מבוארים בברייתא לפי פיר"ש וכו' ואין כאן קושיא כלל דהרי לפניך דהרמב"ם לא כתב אלא לשון הברייתא וכפי פי' רשב"ם ולא כתב דין תורה כלל לכן הביא רבינו דבריו וביארם וכדפרישית: