Bach, Choshen Mishpat
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
השואל פרה והיה המשאיל עם השואל במלאכתו וכו' מבואר במשנה ומימרא דאמוראי ריש פרק השואל:
ומ"ש אבל משך תחילה ואחר כך השקהו וכו' לאו דוקא משך שהרי אפי' בנסתלקו הבעלים משמירתה חייב השואל כדלעיל בסי' ש"מ סעיף ח' אלא לישנא דגמרא נקט בריש פרק השואל פרה במשיכה ובעלים באמירה:
וכ"כ הרמ"ה אלא שחילק וכו' אבל כשא"ל לעשות מלאכה ידועה וכו' איכא למידק כיון שכתב תחלה דוקא שלא פירש לו זמן וכו' א"כ היה לו לומר אבל אם פירש זמן וכו' וי"ל דאתא לאורויי דבעי תרתי שלא פירש לו זמן וגם שא"ל בסתם שיעשה לו מלאכתו ולא פירש לו איזה מלאכה דהשתא אימתי שירצה השואל יעשה לו המשאיל מלאכתו ונמצא שמעתה הוא שאול לו למלאכתו כגון שיאמר לו עכשיו מיד השקיני מים וכיוצא בזה. אבל כשא"ל לעשות מלאכה ידועה אפילו לא פירש לו זמן אפ"ה כל זמן שלא התחיל לעשותה מיד אינו קרוי במלאכתו ואצ"ל אם פירש לו זמן ואין זמנה עכשיו אלא לאחר שעה דהא פשיטא היא דאינו עמו במלאכתו:
השאיל לו פרתו וכו' אע"פ שמעצמו נשאל לו כו' בפ' השואל מר בר חנינ' אוגר כודנייתא בי חוזאי נפק לדלויי טעונה בהדייהו פשעו בה ומית אתא לקמיה דרבא חייבינהו א"ל רבנן לרבא פשיעה בבעלים היא איכסיף לסוף אגלאי מילתא דלמיסר טעונה הוא דנפק ופירש"י דלמיסר. לראות שלא ירבו במשאה עכ"ל מדלא נפק אלא כדי שלא ירבו במשאה א"כ ודאי מעצמו הלך להנאתו ולא לסייעו את השוכר ואפ"ה למאי דקס"ד דהלך לסייע את השוכר איכסיף רבא משום דהו"ל פשיעה בבעלים ופטור אע"פ דמעצמו נשאל לו והכי משמע פשטא לישנא דקאמר נפק לדלויי טעונה דמשמע נפק מדעתיה. והכי משמע נמי מדא"ל רבנן לרבא שאיל לן מר למלאכתנו ללמוד לנו תורה שיושב ומלמד לנו כל היום ואם נשאל ממנו בהמה ומתה נפטר אלמא דאף ע"פ שרבא מעצמו היה מלמד תורה לרבנן דאתו קמיה קס"ד דהו"ל בעליו ודלא כמ"ש במרדכי וז"ל וכן מצאתי דאין זה נקרא עמו במלאכתו אלא היכא דהשואל בקש מן המשאיל עשה לי דבר פלוני וכן אשקיין מיא אפי לן אבל אם עשה מעצמו אין זה עמו במלאכתו עכ"ל. דאין ראייתו ראיה כלל. דההוא דאשקיין מיא ודזיל אפי לן מעשה שהיה כך היה אבל ודאי ה"ה כשמעצמו נשאל לו הוי נמי עמו במלאכתו כדמוכח מהך עובדא דמר בר חנינא ודרבא ורבנן:
א"ל שמור לי ואשמור לך וכו' איכא למידק אמאי לא כתב רבינו ג"כ השאילני ואשאילך וי"ל דלעיל בסי' ש"ה סעיף ו' ז' כתב דנחלקו בה רש"י והרמ"ה לא הכריע כדברי מי ולכך השמיטה כאן: ומ"ש אבל אם אמר לו שמור לי היום וכו' והה"נ אם א"ל שמור לי היום ומחר וכו' ונראה דדוקא אותו שהוא שומר היום הוא חייב אם נאנס מידו אבל אם נאנס אותו שהוא שומר למחר הוא פטור דעמו במלאכתו הוי חברו וכן כתב רבינו להדיא לעיל בסי' קע"ו סי"א והוא מדברי התוספות והמרדכי פרק חזקת:
האומר לשלוחו צא והשאל עם פרתי פסק רב אלפס דלא הוי שאלה בבעלים וכו' ר"פ השואל פשטינן דכי היכא דפליגי ר' יאשיה ור' יונתן דלר' יאשיה אין הבעל עושה שליח להפר נדרי אשתו דכתיב אישה יקימנו ואישה יפירנו ולר' יונתן בכ"מ שלוחו של אדם כמותו הכי נמי פליגי בדין בעליו עמו ורב אלפס פסק כר' יאשיה ולא הוי שאלה בבעלים על ידי שלוחו דהכי מוכחת הסוגיא לדעתו. וכתב נ"י דהראב"ד דחה ראייתו וכך הסכימו הרמב"ן והרשב"א גם הרא"ש השיב על ראייתו וזאת היתה דעת הרמ"ה שפסק כר' יונתן וכתבו התו' וא"ת היכא מדמה שאילה בבעלים לנדרים דהא שום דרשא איכא לר' יאשיה דלא הוי שליח כמותו דבעלמא לא פליג וי"ל דטעמא דרבי יאשיה התם משום דכתיב תרי זימני אישה יקימנו ואישה יפרנו למעוטי שלוחו וה"נ כתיב בעליו תרי זימני א"נ משום דלשון בעליו ואישות משמע ליה הוא דוקא ולא שלוחו עכ"ל. וא"ת לר' יונתן מ"ש נדרים ושאילה בבעלים מבל תלין דלכ"ע אין שלוחו של אדם כמותו לעבור עליו בבל תלין דכיון דלא שכרו לא קרינן ליה שכיר גביה וכדלעיל בסי' של"ט סעיף ו' וצ"ל דאיכא שום דרשא בבל תלין דלא הוי שליח כמותו ולענין הלכה כתב נ"י ע"ש הר"ן דנקטינן לחומרא ולגבי נדרים לא מצי למיפר על ידי שליח וגבי שאלה בבעלים פטור כיון דספיקא הוא והמע"ה:
שותפין ששאלו זה מזה פי' אחד מהם שאל מחברו או חברו שאל ממנו לצורך עצמו לא לצורך שותפות ואפילו הכי הו"ל שאלה בבעלים כיון שכל אחד וא' במלאכת חברו הוא במה שהם שותפין בו וכן השואל מאשתו לצורך עצמו:
שאל מהאשה פרת נכסי מלוג וכו' שם פשטינן דפלוגתא דר"י ור"ל היא וקי"ל בר"פ החולץ כר"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי והלכך בהני תרתי לאו שאלה בבעלים היא. ואיכא לתמוה דלעיל בסי' רצ"ה ס"ה הביא רבינו הא דקא מיבעיא ליה ריש פ' המפקיד בדין כפל שאל מן האשה ושילם לבעלה מאי ששאלה ושילם בעלה מאי דפי' רש"י בנכסי מלוג מי אמרינן כיון דאוכל הבעל פירות בעלים הוי עלייהי ותשלומין הן או לאו תשלומין הן כיון דקרן לאו דבעלים הן. וכ"כ רבינו לשם בנכסי מלוג כפרש"י ופסק דלרב אלפס והרמב"ם חולקים ולר"י והרא"ש המע"ה והו"ל לפסוק כר"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ולאו תשלומין הן ולא קני כפילא ואתלמודא גופה נמי קשיא אמאי לא פשטינן להני תרתי בעיות כדפשטינן להו בפ' השואל מיהו למ"ש התוס' לפ' המפקיד דלא קמיבעיא ליה בנכסי מלוג ניחא. ויש ליישב דדוקא לענין שיהא קרוי בעליו עמו פשטינן הכא דלא הוי בעליו עמו כיון דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי א"כ אין זה בעליו עמו אבל לגבי כפל טעמא הוי דכיון דהוי תשלומין מעליא זכה בכפל ומש"ה קמיבעיא ליה בבעל כיון דאפוטרופוס הוא על הנכסים ואוכל פירותיה תשלומים מעליא נינהו וזכה בכפל אע"פ דקי"ל כר"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי אפי' הכי לענין כפל בעל הוו עלייהו ותשלומין מעליא נינהו וזכה בכפל או לאו:
שאל פרה לרבעה וכו' בר"פ השואל וע"פ פרש"י אם יש לו דין כפי' הרמב"ם דלא קמיבעי' ליה אלא אם הוי שאלה בבעלים או לא. וכתב א"א הרא"ש דלא מיחייב בדין שואל אבל אי איכא שו"פ לשואל חייב בגנבה ואבדה וכו' לטעמיה אזיל שכך כתב בדין הניח להן אביהן פרה שאולה וכו' כדלעיל בסימן שמ"ה סעיף ה' וכן כתב הרמ"ה כו' כצ"ל וכך הוא בנוסחאות המדוייקים.
ואיני מבין וכו' כתב הרב המגיד בפ"ב משאלה דעתו ז"ל שהפושע כמזיק כמ"ש בפ"ב משכירות וכיון שהוא כמזיק ואין שם ראיה ברורה לפטרו חייב לשלם וכבר כתבתי שחלקו עליו עכ"ל:
מקרי דרדקי וכו' מימרא דרבא פ' השואל ומ"ש אם בני העיר שואלים מהם בכל פעם הוי שאלה בבעלים פי' אם שואלים מהם בני העיר אין חלוק בין אם הוא עוסק באותה שעה במלאכתו של השואל או אינו עוסק במלאכתו אפ"ה בכל פעם הוי שאלה בבעלים כיון שאם יצטרך לו באותה שעה יצטרך לבא לעשות מלאכתו וכו' ואע"ג דהרמ"ה לעיל בס"ו כתב דכשא"ל לעשות מלאכה ידועה וכו' לא הוי עמו במלאכתו היינו דוקא שבשעה ששאלה ממנו לא התחיל המשאיל לעשותה כלל אבל מקרי דדרקי וכל הני דכבר התחילו לעשות מלאכה לשאר בני עירו א"כ בשעה ששאלו ממנו היה חייב לעשות מלאכת השואל אם היה מצטרך לו באותה שעה ולפיכך הוי שאלה בבעלים אע"פ שאינו עוסק במלאכתם ודלא כהרמב"ם דלא הוי שאלה בבעלים אלא א"כ דבשעת שאלה עסוק עמו במלאכתו:
הרב השונה לתלמידו וכו' עובדא דרבא ורבנן בפ' השואל וכפי פי' הרא"ש לשם:
שאל פרה בבעלים וכו' ואפשיטו דהויין בבעלים בפ' השואל (דף צ"ז) וקמבעי' ליה בהנך תרתי וקאמר בכל חדא את"ל דהו"ל שאלה בבעלים כפי גירסת התוספות והרא"ש ובתרתי בעיא בתרייתא לא קאמר את"ל ולפיכך כתב הרא"ש וז"ל ולפי מה שאמרו הגאונים דכל את"ל פשיטותא לבעיא קמייתא לא סליק בתיקו אלא תרין בעיא והנהו נמי כיון דסלקי בתיקו לא מפקינן מיניה ממונא דשואל עכ"ל וב"י כתב ע"ז דיש לתמוה על רבינו שהרי אין דרכו של הרא"ש לפסוק כדברי הגאונים שסוברים דכל את"ל הוא פשיטותא לבעיא קמייתא ומ"ש כאן הוא לדברי הגאונים וליה לא ס"ל דלדידיה כולהו הוו ספיקא אפי' לקמייתא וכ"כ ברמזים עכ"ל. ויש ליישב דרבינו תופס עיקר בדברי הרא"ש דכאן פוסק כדברי הגאונים דהכי מוכח בסוגיא מדקאמר בתרין קמייתא את"ל בתרין בתרייתא לא קאמר את"ל אלמא משמע דתרין קמייתא אפשיטו דהויין בבעלים כאת"ל וכך מורין דברי הרא"ש שלא הזכיר כאן סברא אחרת מכלל דהלכתא הכי כמו שכתב כאן לדברי הגאונים:
ומ"ש ואי תפס לא מפקינן מיניה כצ"ל ור"ל דאי תפסו בעלים לא מפקינן מינייהו וכדפסק לעיל בסעיף י"ג בבעיא דשאל מב' שותפין וכו' דלא אפשיטא: ומ"ש בשם הרמב"ם דכולהו ספק מלבד בעיא הראשונה טעמו דלא היה גורס את"ל אלא אאבעיא קמיייא או כ"כ המגיד וב"י ונראה ודאי דלהרמב"ם בבעיות אלו דספק שמירה בבעלים הן אינו פטור אלא בגנבה ואבדה ומתה אבל פשע בה ה"ז משלם כמ"ש תחלה בבעיא דשאל מן השותפין וכו' דה"ז ספק אם היא שאלה בבעלים ואם מתה אינה משלם ואם פשע בה ה"ז משלם דמינה נילף גם בבעיות אלו דמאי שנא:
שכרה בבעלים וכו' פי' התוס' מדלא קמיבעיא ליה בתרין קמייתא אלא בחדא בשאלה וחדא בשכירות אלמא משמע דשכרה בבעלים וחזר ושכרה שלא בבעלים פשיטא דשכירות כדקיימא קיימא עכ"ל: וז"ש רבינו ג"כ פשיטא כיון דהוי שניהם בשכירות הוי שנייה בבעלים כמו הראשונה כלומר פשיטא היא ולא קמיבעיא לן בזו ונראה ודאי דה"ה בשניהם בשאלה פשיטא דהוי שניה בבעלים כמו הראשונה ומה שהזכירו התוס' בדבריהם שכירות טפי זהו לפי שהקשו אח"כ משכירות אשכירות מדאמר התם דאתיא שכירות בבעלים ומפקעת שכירות שלא בבעלים אלמא אין שניה מתחברת עם הראשונה וי"ל דגזרת הכתוב הוא דכל היכא דאיכא בעלים או בראשונה או בשנייה פטור עכ"ל ואחריהם נמשך רבינו דכתב בשכירות דהוי שנייה בבעלים כמו הראשונה מה שאין כן כשהראשונה בשכירות שלא בבעלים לא אמר דהראשונה תגרר לשנייה וכו' אבל ודאי דכמו שהדין בשניהם בשכירות ה"ה בשניהם בשאלה דלא קמיבעיא לן בתרין בתרייתא אלא בדאיכא הפסקה בשכירות בין שאלה לשאלה או איפכא:
בעל בנכסי מלוג וכו'. בפרק השואל (דף צו): ומ"ש ואפילו היו שאולין או שכורים בידו קודם שנשאה שלא בבעלים וכו'. היינו הך דכתבו התוס' דאמר התם דשכירות בבעלים אתיא ומפקעת שכירות שלא בבעלים מגזרת הכתוב דכל היכא דאיכא בעלים בראשונה או בשנייה פטור:
ומ"ש ואפי' שכרה פרה מאחר וכו'. פי' בזו אינו פטור אלא מטעם דהוא חשוב לוקח דאם היה שואל היה חייב לשלם לבעלים הראשונים אפילו אם מתה דהלכה כרבי יוסי דאמר היאך עושה הלה סחורה בפרתו של חבירו ודינא דבעל דשואל הוא בהדי המשכיר הוא וכאילו שאלו ממנו וכן אם היה שוכר הוה דינו עם המשכיר היה חייב בגניבה ואבדה אבל כיון שהוא חשוב לוקח ממנה אין דינו של משכיר עם הבעל כי אם עם האשה ששכרה ממנו והבעל פטור והיא תשלם לכשתתאלמן או תתגרש: ומ"ש בשם הרמב"ם שאם הודיעה לבעל שהיא שכורה ה"ז נכנס תחתיה. נראה דטעמו דגם זה בכלל היאך עושה זה סחורה בפרתו של חבירו וכ"ש שזה לוקח מהאשה דבר שאינו שלה וכדין הלוקח מגנב כשיודע שהוא גנוב מחבירו והילכך אפילו לא קבל הבעל על עצמו בשכירות חייב לשלם וכך הוא בספרי רבינו המדוייקים שכתוב בהן והשיג עליו הראב"ד וכולי דאלמא דלהרמב"ם כל שנשתמש בה אחר ידיעתו הרי זה נכנס תחתיה וכך הבין הרב המגיד ודלא כמקצת ספרי רבינו שכתוב בהן והגיה עליו הראב"ד דמשמע דהראב"ד מפרש לדברי הרמב"ם ושגם הרמב"ם תופס כך לדעת רבינו וליתא דלהרמב"ם ודאי כשהודיעה אותו נכנס תחתיה מיד כשנשתמש בה מטעם דהיאך עושה סחורה וכו' כדפי' נ"ל. ומיהו איפשר דהראב"ד לא קאמר אלא היכא דלא נשתמש בה לאחר שהודיעה אותו דאז לא נתחייב הבעל אלא א"כ כשקיבל עליו בשכירותה ובזה אף הרמב"ם מודה דכיון דלא נשתמש בה אחר הודעתה לא נתחייב אלא אם כן קבל עליו: כתב ר"י אף על גב כו'. כן כתבו התוספות לשם בשם ר"י בד"ה בעל בנכסי אשתו (דף צ"ו) וכן כתב הרא"ש ואיכא לתמוה ומנ"ל לר"י לחייבו בכך ודילמא באותן שלשים יום הוא שלו במקח לגמרי ופטור גם מפשיעה ולכאורה משמע דר"י דקדק בלישנא דרבא דקאמר בעל לא שואל הוי ולא שוכר הוי אלא לוקח ראשון וכו' דאע"ג דקמיבעיא ליה בעל שואל הוי או שוכר הוי מ"מ הו"ל לרבא לומר בקיצור בעל לא שומר הוי אלא לוקח וכו' מדהאריך ואמר לא שואל הוי ולא שוכר הוי משמע דוקא שואל ושוכר הוא דלא הוי אבל שומר חנם מיהא הוי וכיון דליכא נפקותא בנכסי אשתו צריך לומר דרבא אתא לאורויי לן נפקותא בלוקח בהמה לשלשים יום וכו' ומיהו צ"ע דמסתמא ודאי בלוקח בהמה לשלשים יום התנה עמו שיחזירהו לו לאחר ל' יום וכיון דאמר החזירהו לי אפילו הקדישו אינו קדוש כדאמר בס"פ י"נ וכתבו רבינו לעיל סי' רמ"א סעיף י' א"כ כ"ש אם נגנבה או נאבדה וכ"כ הרא"ש בפ' לולב הגזול דבמתנה ע"מ להחזיר ל"מ דחייב בגניבה ואבדה אלא אפי' באונסין נמי חייב ואפילו במתה מחמת מלאכה חייב שהרי קיבל עליו להחזירו ואם לא החזירה המתנה בטלה ונהי דשואל לא הוי מיהו בנפקד ושולח יד בפקדון שלא ברשות הוי גזלן ואע"פ שברשות ירד הוא ביטל אותו רשות בשלא קיים תנאו ועשה את עצמו גזלן למפרע עכ"ל וא"כ לפי זה ה"ה בלוקח בהמה ע"מ שיחזירהו לו לאחר ל' יום אם לא החזירו נתבטל המקח והוי גזלן למפרע ששלח בה יד והשתמש בה ואפילו מתה מחמת מלאכה חייב לדעת הרא"ש דמ"ש מתנה ומ"ש מכר וכאן כתב הרא"ש דאינו אלא ש"ח ואינו חייב אפי' בגנבה ואבדה וכ"ש באונסין דפטור והוא על דעת ה"ר ישעיה שהביא הרא"ש בפ' לולב הגזול דבמתנה ע"מ להחזיר אינו חייב באונסין וכתב הרא"ש לפי דבריו פטור נמי מגנבה ואבדה אי לאו משום דאמרינן הואיל ונהנה מהני כדאמרינן גבי הנוטל כלים מבית האומן וכו' והשתא קשה תרתי חדא דלשם פסק הרא"ש במתנה ע"מ להחזיר לאחר ל' יום חייב באונסין ובגנבה ואבדה וכאן בלוקח בהמה ע"מ להחזיר לאחר ל' יום פסק דפטור ואינו חייב אלא בפשיעה אידך קשה דאפי' לה"ר ישעיה כתב הרא"ש דחייב בגנבה ואבדה הואיל ונהנה מהני וכאן פסק דאינו חייב אלא בפשיעה: