Bach, Choshen Mishpat
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
הטוען על הפקדון וכו'. משנה פרק הגוזל קמא ודין טבח ומכר מימרא דר' יוחנן לשם ומייתי לה ר"פ מרובה:
כתב הרמב"ם וכו'. פסק כרב ששת פ' הגוזל קמא (בבא קמא דף ק"ז) והאריך ה' המגיד בטעמו ב"י אבל הרא"ש פסק כר' יוחנן ולעיל בסי' רצ"ד סעיף ה' סתם רבינו דבריו כדעת הרא"ש ודעת הראב"ד בהשגותיו לפי שלא כתב לשם דין זה אלא אגב גררא קיצר ולא כתב אלא המסקנא וכאן שהוא מקום דין זה האריך בו וכתב גם דעת הרמב"ם:
כתב הרמב"ם הפקיד לשנים וכו' ואין נראה כן בגמ' וכו'. הב"י הסכים עם רבי' ואמר דקשי' על הרמב"ם דכיון דבעיא דרמי בר חמא איפשיטא דממון המחייבו כפל פוטרו מן החומש א"כ היאך אפשר לומר בבעיא דרבינא דפשיטא לן דמשלם חומש ולא מספקא לן אלא אי משלם כפל דהא כפל מוציא מידי חומש שמענו בבעיא דרמי בר חמא אבל חומש מידי כפל לא שמענו וצ"ע עכ"ל ובודאי כך משמע הסוגיא כולה דכפל ודאי חייב וממון המחייבו כפל פוטרו מן החומש אלא דבתרי גברי קמיבעיא ליה אי כפל פוטרו לאידך מן החומש או אינו פוטרו מן החומש אלא חייב נמי בחומש א"כ לא קמיבעיא ליה בכפל אלא בחומש ותו דמאי דחקו להרב לפרש בדרבינא איפכא מברמי בר חמא אבל לפעד"נ דהרמב"ם ז"ל דקדק בלשון התלמוד דבבעיא דרמי בר חמא קאמרינן ממון המחייבו כפל פוטרו מן החומש א"ד שבועה המחייבתו כפל פוטרתו מן החומש וה"ד כגון שטען טענת גנב ונשבע וחזר וטען טענת אבד ונשבע ובאו עדים אקמייתא והודה בבתרייתא מאי ממון המחייבו כפל פוטרו מן החומש והא איחייב ליה עילויה כפילא א"ד שבועה המחייבתו כפל פוטרתו מן החומש והא שבועה בתרייתא הואיל דלא קא מחייבא ליה כפילא תחייבו חומש ת"ש וכו' ש"מ ממון המחייבו כפל פוטרו מן החומש הנה הזכיר בבעיא זו שבאו עדים תחלה דכשנשבע היתה אצלו לחייבו כפל והדר הודה איהו אבתרייתא וכמו שפרש"י להדיא ואילו בבעיא דרבינא קאמר איפכא וז"ל חומשא וכפילא בתרי גברי מאי ה"ד כגון שמסר שורו לשני בני אדם וטענו בו טענת גנב חד נשבע והודה וחד נשבע ובאו עדים מאי מי אמרינן אחד גברא קפיד רחמנא דלא משלם חומשא וכפילא אבל בתרי גברי האי ישלם כפילא והאי ישלם חומשא א"ד עילויה חד ממונא קפיד רחמנא דלא ישלם עלה חומשא וכפילא וה"נ חד ממונא הוא תיקו וס"ל להרמב"ם דכשבאו עדים תחלה לחייבו כפל אם הודה אח"כ נדחה החומש מפניו אבל כשהודה בתחלה ואח"כ באו עדים השתא כיון דבשעה שהודה מיחייב חומש אם באו עדים אח"כ נדחה הכפל מפניו ובעיא דרבינא היא בהודה תחלה והיינו דקאמר חומשא וכפילא וכו' חד נשבע והודה וחד נשבע ובאו עדים דהזכיר חומשא ברישא וכן חד נשבע והודה ברישא ולפי זה בחומש לא קמיבעיא ליה דפשיטא דאותו שהודה ברישא מיד איחייב ליה בחומש אלא דקמיבעיא ליה באותו שבאו עליו עדים אח"כ אי מיחייב לשלומי כפילא מי נימא כיון דחד ממונא הוא וזה משלם חומש אידך לא משלם כפילא א"ד דאחד גברא קפיד רחמנא דלא משלם חומשא וכפילא אבל בתרי גברי האי בתרא ישלם כפילא אע"ג דהודה תחלה משלם חומשא ובודאי דרבינא מודה דאם באו עדים תחלה דמיד איחייב ליה בכפילא ואיכא לספוחי אם השני שהודה אח"כ חייב בחומש אם לאו אלא דלפי דבבעיא דרמי בר חמא הזכיר תחלה שבאו עדים ואח"כ הודה קאתי רבינא לאורויי דה"ה בהודה תחלה ואח"כ באו עדים והשתא ניחא דברי הרמב"ם שכתב גם כן בלישנא דקאמר רבינא דקאמר ונשבעו שניהם והודה האחד ועל השני באו עדים דקראו שני לפי שבאו העדים עליו לאחר שהודה הראשון דזה שהודה תחלה משלם החומש כשאר הנשבעים שבועת הפקדון שהודו מעצמן אלא דקמיבעיא ליה בשני שבאו עליו עדים אח"כ אם משלם הכפל אם לאו כדפי' וכיון דלא איפשיטא אם תפס בעל הפקדון את הכפל אין מוציאין מידו ופשיטא דלהרמב"ם אם באו עדים תחלה ואח"כ הודה השני דהראשון משלם כפל וזה שהודה ספק אם חייב לשלם חומש אם לאו ואם תפס לא מפקינן מיניה וחדא מכלל חבירתה נפקא לן ודו"ק. לכן נראה דדקדוקו של הרמב"ם אמת ודינו אמת ודלא כמו שעלה על דעת רבינו והב"י דאין חילוק אלא לעולם חייב בכפל אותו שבאו עליו עדים אפילו אי חבירו הודה בתחלה דליתא:
תבע המפקיד פקדונו מנפקד וכו'. בפ' הגוזל עצים (בבא קמא דף ק"ח) תבעוהו בעלים לשומר ונשבע והוכר הגנב תבעו שומר והודה תבעוהו בעלים וכפר והביאו עדים מי נפטר הגנב בהודאת שומר או לא נפטר הגנב בהודאת שומר אמר רבא אם באמת נשבע נפטר הגנב בהודאת שומר אם בשקר נשבע לא נפטר הגנב בהודאת שומר בעי רבא עמד לישבע בשקר ולא הניחוהו מהו תיקו רב כהנא מתני הכי רב טביומי מתני הכי בעי רבא נשבע לשקר מהו תיקו כך היא גירסת רש"י ודחה הגירסא דגריס איפכא אם באמת נשבע לא נפטר הגנב וכו' דליתא והא דקאמר רב טביומי מתני הכי פי' רב טביומי מתני דה"ק רבא אם באמת נשבע נפטר הגנב בהודאת שומר בעי רבא נשבע לשקר מהו ולפי זה פסק הרמב"ם פ"ד מגנבה כרב טביומי דאם באמת נשבע השומר קאמר רבא דנפטר הגנב מן הכפל בהודאתו לשומר ואם בשקר נשבע כיון דקמיבעיא ליה לרבא ולא איפשיטא אם תפסו הבעלים הכפל אין מוציאין מידן וכ"כ ה' המגיד וז"ל וגירסתו ז"ל כגירסת רש"י והספרים והר"א וטעם הדבר כיון שהשומר נשבע באמת עדיין לא כלתה שמירתו דכיון דגברא מהימנא הוא ניחא להו לבעלים דתיקום בשמירתו והילכך כשתובע הונב הו"ל כבעלים התובעים ופטור ומ"ש ואם לשקר פסק כרב טביומי דאמר דרבא בעי לה וסלקא בתיקו עכ"ל ה' המגיד ורבינו שהבין דהרמב"ם היתה לו גירסא אחרת הוא לפי שהיה נראה לו לפי גירסת רש"י דרב טביומי מודה להא דאמר רב כהנא דרבא קאמר אם באמת נשבע נפטר הגנב אם בשקר נשבע לא נפטר הגנב אלא דפליג אדרב כהנא דקאמר דבעי רבא עמד לישבע בשקר ולא הניחוהו לרב טביומי קאמר דרבא בעי בנשבע לשקר מהו והיינו דלאחר שנשבע בשקר והוכר הגנב תבעו לשומר והודה ובאו עדים מי אמרינן אכתי עליה רמיא דכיון דלשקר נשבע סופו להתחרט ולשלם הילכך תביעתו תביעה ונפטר הגנב בהודאת שומר או לא כדפירש"י ובעיא זו אינה אלא היכא דהשומר תבעו לגנב והודה אבל הבעלים לא תבעוהו לגנב אלא לאחר שהודה הגנב לשומר באו עדים והא דקאמר רבא אם באמת נשבע וכו' אם בשקר נשבע וכו' היינו דלאחר שהודה הגנב לשומר תבעוהו בעלים לגנב וכפר ואח"כ באו עדים התם הוא דפשיטא לן דאם בשקר נשבע השומר דלא נפטר הגנב בהודאת שומר שעל כן חזרו הבעלים ותבעוהו לגנב דלא ניחא להו לבעלים דליהוי תביעת שומר תביעה והילכך כשכפר הגנב לבעלים ואח"כ באו עדים מוציאין הכפל מיד הגנב ורב טביומי נמי מודה בזה זו היא דעת רבינו בפשט ההלכה ובאמת דקשה לפי' הרמב"ם דכיון דמעיקרא קמיבעיא ליה בסתם מי נפטר הגנב בהודאת שומר אם לאו ומשמע דבין דהשומר נשבע באמת ובין בנשבע בשקר קמיבעיא ליה א"כ לא הו"ל לרבא אלא לומר אם באמת נשבע נפטר הגנב וממילא מובן דאם בשקר עדיין בספק עומד דלא איפשיטא ומה צורך לרבא לחזור ולומר דקמיבעיא ליה בנשבע לשקר זה ודאי קשה לרב טביומי לפי' הרמב"ם ואע"ג דאיכא ליישב מ"מ לרבינו לא קשיא ולא מידי אבל דעת הרמב"ם ג"כ נכון דגורס כגירסת רש"י וכדפי' לעיל והיא דעת ה' המגיד וכ"כ ב"י: ומ"ש בספרי רבינו ואח"כ תבעו המפקיד וכפר ונשבע ובאו עדים וכו'. מלת ונשבע ט"ס הוא וצריך למחקו וכך הוא בנוסחאות המדוייקים:
תבע המפקיד לנפקד ושילם וכו'. שם בעיא דלא איפשיטא ופסק רבינו בהך בעיא כדעת הרמב"ם דאם תפס לא מפקינן מיניה ואיכא לתמוה טובא דהא בסי' ש"נ סעיף ט' כתב רבינו דלהרא"ש גבי ספק קנס אפי' תפס מוציאין מידו וכאן כתב בסתם כדעת הרמב"ם ולעיל בסי' זה סעיף ו' דכתב רבי' הרמב"ם ואין נראה כן בגמ' אלא כפל פשיטא דמשלם ובחומש מיבעיא איכא לפרש דר"ל בחומש מיבעיא ולהרא"ש אפי' תפס מפקינן מיניה אבל כאן דפסק בסתם דאם תפס הנפקד אין מוציאין מידו קשיא וצ"ל דרבינו לא היה מפרש טעמו של הרא"ש לעיל בסי' ש"נ סעיף ט' כמו שפי' ב"י שדעתו כדעת הראב"ד לחלק בין ספיקא דממונא לספיקא דקנס אלא טעמא אחרינא אית ליה להרא"ש וצ"ע:
הטוען טענת גנב בפקדון של קטן וכו'. ברייתא פרק הגוזל עצים (סוף בבא קמא דף ק"ו) כי יתן איש אין נתינת קטן כלום אין לי אלא נתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא קטן נתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול מנין ת"ל עד האלהים יבא דבר שניהם עד שתהא נתינה ותביעה שוין כאחד ופי' רש"י איתקוש נתינה והעמדה בדין להדדי דבתרווייהו בעינן איש עכ"ל ור"ל דה"ה כשנתנו כשהוא גדול ותבעו כשהוא קטן כגון שהמפקיד מת ותבעו היורש קטן נמי פטור:
וכתב הרמב"ם וכו'. בפ"ד מגנבה: ולפי מ"ש למעלה וכו'. ע' בסוף סי' רס"ז סעיף כ"ז כ"ח: