שנים שמהלכין בר"ה זה בחביתו וכו'. משנה פרק המניח (סוף בבא קמא דף ל"א) זה בא בחביתו וזה בא בקורתו ונשבר כדו של זה בקורתו של זה פטור שלזה רשות להלך ולזה רשות להלך ודקדק רבינו שכתב שנים שמהלכין בר"ה דבמ"ש שנים שמהלכין אתא למעוטי אם היה בעל הקורה רץ ובעל חבית מהלך דהואיל והוא רץ שלא ברשות חייב אע"פ שבעל החבית עצמו הטיח החבית ובמ"ש בר"ה אתא למעט דאם היה זה בחצר בעל החבית דכיון שאין לו רשות לבעל הקורה להלך אין לבעל החבית ליזהר ממנו וחייב וכ"כ התוס' לשם (בדף ל"ב) בד"ה תרווייהו: ומ"ש ודוקא שסייע וכו'. כך פרש"י והתו' לשם: ומ"ש היה בעל קורה ראשון וכו'. שם במשנה ופירש"י פטור שזה מהלך כדרכו והוא מיהר ללכת: ומ"ש ואם עמד בעל הקורה לנוח מכובד משאו וכו'. שם מסקנא דגמרא אליבא דר' יוחנן דבעומד לפוש מכובד משאו משונה הוא דאין ר"ה עשויה לכך חייב אבל בעומד לכתף לתקן הקורה על כתפו הוא כדרך נושאי משאוי אורחיה הוא ופטור ופסק הרי"ף כרבי יוחנן: ומ"ש אפילו אם אין הקורה ממלאה את כל הדרך. כלומר וא"כ הו"ל לבעל החבית לנטות אנה ואנה אפ"ה חייב וכ"כ הרא"ש פ' המניח דכך הלכה דלא כאוקימתא דגמרא אליבא דר"ל ושזו היא דעת רב אלפס ע"ש: היה בעל חבית ראשון וכו'. שם במשנה וכמו שנתבאר בסמוך דעומד לפוש משונה הוא ועומד לכתף אורחיה הוא:

כתב הרמב"ם מי שמילא וכו' ותימה הוא וכו'. הרב המגיד כתב דהרמב"ם אזיל לטעמיה שכתב למעלה דכל זמן שאינו מתכוין להזיק אפילו ברשות כיון שהוא ברשותו פטור עכ"ל והיינו מ"ש בפ"ו דחובל בתחלת הפרק דברשות המזיק אם בשוגג הזיק בו פטור ב"ה וכמ"ש גם רבינו בסי' שע"ח ס"ד ופי' בו ה"ה שדעת הרמב"ם לפטור המזיק ברשותו אע"כ שהניזק הכניס כליו שם מדעתו עכ"ל ודברי ה"ה. הללו הביא ב"י בסי' שע"ח וגם כאן ותימה גדולה דאם כן יהיו סותרים דברי רבינו במ"ש בסי' שע"ח בסתם כדברי הרמב"ם וכאן השיג על הרמב"ם והסכים להראב"ד ונראה דרבינו לא ס"ל מה שפירש ה"ה בזה אלא ס"ל דמ"ש בתחלה באותו פ' דאם הזיק בשוגג פטור לא איירי אלא בהכניס שלא ברשות ולפיכך פטור אפילו הזיקו בידים שלא במתכוין ולזה הסכים גם רבינו אבל כאן במילא חצר חבירו דמיירי בהכניסן ברשות השיג על הרמב"ם והסכים לדעת הראב"ד וכבר כתבתי זה בסימן שע"ח סעיף ד':