Bach, Choshen Mishpat
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
כמו שהנגזל נשבע ונוטל כך ניזק וכו' ס"פ הכונס ומ"ש בשם הרא"ש כיון דספיקא דדינא הוא אין מועיל בו תפיסה כ"כ ר"פ כיצד הרגל תחלת (דף קכט) ומביאו רבינו בסימן ש"ץ ס"א וס"ב ע"ש וע"ל סי' ש"ן ס"ט ועיין עוד בסימן זה ס"ד. ומ"ש ודבר זה מבואר יותר למעלה בסימן צ' פי' דבר זה דנגזל וניזק נשבע ונוטל וכל דין שבועה זו נתבאר בסי' צ' כי שם מקום דין זה דאיירי בדיני שבועה ועיין במה שכתבתי לשם:
המוסר ממון חבירו וכו'. בפרק הגוזל בתרא (סוף דף (ק"י) [קי"ו] ודף קי"ז):
ומ"ש ודינו כשאר מזיק לכל דבר. פירוש דמשלם ממיטב ואם מת גובה מיורשיו דאין זה היזק שאינו ניכר שפטרו היורש מלשלם כדלעיל בסימן שפ"ה (ס"א) וכ"כ הרמב"ם ריש פ"ח דחובל ותו אתא לאורויי דנקרא מזיק ויש לו דין מזיק ומדינא חייב המסור לשלם וגמרינן מיניה לשאר גרמי דנזקין דעלמא ולא מקנסא משום דרגיל הוא בכך כדאיתא בהגוזל קמא (דף צ"ו ב) דקאמר רב נחמן גזלן עתיקא הוא ובעינא דאיקנסיה ואם כן לא גמרינן מיניה אלא אפילו אינו רגיל למסור אלא עכשיו מסר פעם זה בלבד חייב לשלם מדינא כשאר מזיק וכדאיתא להדיא מסקנא דגמרא (סוף דף קי"ו):
ומ"ש אף על פי שלא נשא ונתן ביד במה דברים אמורים וכו'. שם מימרא דרבה אם הראה מעצמו כנשא ונתן ביד דמי:
ומ"ש או שאנסוהו להראות שלו והראוהו שלו ושל חבירו. שם (דף קי"ו ב) בלישנא אחרינא והביאו האלפסי (מב ב) והרא"ש (סי' כו):
ומ"ש או שיסרו אותו וכו'. נראה שכתב כן משום דאיתא במשנה (סוף דף קי"ו) הגוזל שדה מחבירו ונטלוהו מסיקין אם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה אחר ואסיקנא בלישנא קמא לא צריכא דאחוי אחוויה ומפרש רבינו דהיינו שאנסוהו מסיקין ויסרו אותו ולא אמרו ליה על מה והראה ממון חבירו או קרקעו ואמר (ליה) [להו] טלו [ממון או] קרקע זו ונפטר מידם בכך חייב. ובית יוסף כתב דהכי משמע מעובדא דכסא דכספא ולא נהירא דלשם נטל ונתן ביד כדאמר שקלא ויהבו ליה אבל אחוויי מנ"ל:
ומ"ש אבל אם אנסו האנס וכו'. ברייתא שם (דף קי"ז) ישראל שאנסוהו גוים והראה ממון חבירו פטור ואם נשא ונתן ביד חייב ומפרש האלפסי והרא"ש והרמב"ם דהכי פירושו דאם אנסוהו גוים להראות ממון חבירו והראה להם בלבד פטור אבל אם מתחלה כשאנסוהו להראות או להביא ממון חבירו הלך ונטל ונתן ביד חייב ואף על גב דאניס כיון שהאנס לא היה יודע היכן הוא ממון חבירו שיטלנו משם ואנס את זה להראותו לו או להביא לו ונטל ונתן ביד חייב אבל אם האנס ידע היכן הוא ממון חבירו והיה יכול לטלנו משם אלא שאנס את זה להביא לו והביא לו פטור דכיון שידע היכן הוא כבר אבד וכאלו כבר נשרף וכן אפילו לא ידע האנס היכן הוא ואנס את זה להראותו לו והראהו לו ואז לאחר שהראה לו ויכול האנס ליטלנו חזר זה המוסר ונטל ונתן ביד פטור דעל מה שהראהו לו פטור כיון שהוא אנוס ולא עשה מעשה ועל מה שנטל ונתן אח"כ פטור דכיון דהאנס עמד עליו שידע היכן הוא הממון מקלי קלייה כבר:
אבל הראב"ד כתב דאפילו לא ידע האנס היכן הוא ונטל ונתן ביד פטור כיון דיחדו לו בפירוש להביא לו ממון חבירו אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש וטעמו הלא הוא מפורש בדברי בעל המאור בפרק הגוזל בתרא (מג א) בשם הר' אפרים באריכות וגם הרמב"ן (מלחמת ה') האריך לשם על זה עיי"ש ובתשובת הרשב"א בסימן תתק"פ כתב הנכון כמו שכתב הראב"ד דאם אנסוהו אונס ממון להביא והביא חייב שזה כמציל עצמו בממון חבירו והיינו ברייתא דאמר לו אנס הושט לי פקיע עמיר זה חייב אבל אנסוהו אונס גוף להביא ממון חבירו פטור דהיינו כסא דכספא דרב אשי עכ"ל ויש לדחות דאף על פי דאנסוהו אונס הגוף ולא קא עביד איסורא להציל עצמו בממון חבירו מכל מקום חייב לשלם והיינו דרב הונא בפרק הכונס (דף ס' ב) דקאמר דקמבעיא ליה לדוד מהו להציל עצמו בממון חבירו ופירשו התוספות (ד"ה מהו) והרא"ש (סי' יב) לשם דקמבעיא ליה אי חייב לשלם כשהציל עצמו מפני פקוח נפש ואסיקנא דחייב לשלם וכסא דכספא דפטרו רב אשי היינו משום דפקדון היה ושומר פטור מאונסין (אי נמי האנס היה יכול ליטלנו בעצמו) דאדעתא דכספא קאתי עליה כדאיתא התם [אי נמי האנס היה יכול ליטלנו בעצמו] ולפיכך נראה דלא קיימא לן הכי אלא כאלפסי והפוסקים הנמשכים אחריו:
לשון ב"י כתב החכם המרשים על זה שכתב רבינו בשם הרא"ש נראין דבריו כשידע מקום הממון דלא הוי כקאי בתרי עברי נהרא הא לאו הכי לא עכ"ל ונראה דלפי דכתב הרא"ש הא דאנסוהו לילך לבית פלוני להביא ממונו דפטור כגון שידע האנס הממון שבבית אותו פלוני ואנסוהו להביא עכ"ל בא המרשים להוציא מדקדוק לשון הרא"ש זה דאין פירושו דכשידע האנס שיש ממון בבית פלוני דאז פטור המוסר אף על גב שלא ידע מקום הממון דליתא דאינו פטור אלא כשידע מקום הממון הא לאו הכי אינו פטור דהוי כקאי בתרי עברי נהרא דאין האנס יכול ליטלנו כיון שלא ידע מקום הממון וז"ש הרא"ש כגון שידע האנס הממון שבבית אותו פלוני דה"ל ידיעה בממון שבבית פלוני היכן הוא מקומו ודו"ק נ"ל:
שנים שמריבים וכו' שם (דף קי"ז) ההוא שותא דהוו מינצי עליה בי תרי:
ראובן שהיה חייב מעות לכותי וכו' נתבאר לעיל בסי' קכ"ח:
מסור מיבעיא לן וכו' ע"ל בסי' צ' סי"ד ובמ"ש לשם בס"ד:
כתב הרמב"ם אין המוסר בעלילה נשבע וכו' אבל אם אנסוהו להראות או להביא אותו ונשא ונתן ביד כצ"ל וכן הוא הלשון ברמב"ם ובמקצת ספרים השמיט הסופר מלות ונשא ונתן:
שאלה לא"א הרא"ש וכו' וקשה שהרי בסמוך הביא דברי הרמב"ם דאין מוסרין שבועה למלשין בשקר שהוא רשע ופסול לשבועה וי"ל דהך תשובת הרא"ש איירי שראובן לא נתכוין למסרה אלא תפסה להוציא ממונו מידו והיא היתה טוענת שמסרה ביד אנס וכו'. וכיון דלא היה זה כלל מסור פסק הרא"ש דישבע וכו' וכן פי' ב"י וכך מבואר בגוף התשובה ע"ש: ומ"ש הרא"ש ובהוכחות אין נרא' לחייבו ולאפוקי ממונא נראה דאין זה אלא בהוכחות שאינן ברורים כל כך אלא יש צד לדחותם שאינן הוכחות אבל אומדנות והוכחות ברורים שאין לדחותם מחייבינן ליה ומפקינן ממונא וכ"כ הרא"ש גופיה בפרק הכונס (דף קל"ו סוף ע"ג) בעובדא דההוא גברא דבטש בכספתא דלאפוקי ממונא מן המזיק אזלינן בתר אומדנא וכדי שלא תקשה דידיה אדידיה צריך לחלק בין אומדנא דמוכח ללא מוכח וכ"כ מהר"ר מנחם מ"ץ בתשובה וז"ל אף באומד הדעת נאמנים על המלשין בשק' אע"פ שאין שומעין שהלשין רק רואים שמדבר עם האנס ואז צוה האנס מיד על הנלשן לתופסו או שאר אמתלאות כה"ג עכ"ל ומביאו מהרש"ל בפ"ק דב"ק סוף סימן מ"א וכ"כ רבינו לעיל סימן צ"ט וסימן ס"ה ע"ש תשובת הרא"ש דאזלינן בתר אומדנא. והיינו באומדנות ואמתלאות המוכיחות שאין לדחותם כדפי' מיהו נראה ודאי דלענין כמה הפסיד אצל האנס לא סמכינן אאומדנות דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה שלא הזמין עדים כשרים ואם לא היה אפשר להזמין מזליה גרים אבל לענין המוסר כדי להעיד עליו שהוא הוא המוסר אפילו בהוכחות ואמתלאות נאמנים עליו לפי שאין פנאי להזמין עדים כשרים על כך ועוד שהרי המלשין נזהר שאין מוסר אלא בצינעא ועל הרוב אי אפשר לידע שהוא המוסר אלא על ידי הוכחות ואמתלאות ואם לא היינו סומכין אאומדנות לא היה נידון שום מוסר לאנסים בדין מלשין בשקר ולא שבקת חיי לכל בריה הלכך סומכין על אמתלאות ברורות לדון עליו ולאפוקי ממונא מידו כשיתברר בעדים כמה הפסיד מכח מסירתו וגדולה מזו כתב רבינו בסימן ב' שאפילו עונשין אותו אף על פי שאין כאן עדות ברורה אלא רגלים לדבר וקלא דלא פסיק כל שכן לענין ממון שסומכין על האמתלאות ואומדנות והא דכתב המרדכי בפרק החובל על שם מהר"ם שהמסור נשבע להכחיש את העד היינו כשאין שם אומדנות ואמתלאות אלא עד א' בלבד מיהו בתשובת מהר"י קולום שורש קע"ט כתב דאפי' אשה יחידה או קרוב או קטן נאמנים בענין מלשינות בעלילה וכו' נראה שאין זה אלא תקנה ולא ניתקנה אלא לפי שעה ולא לדורות. וכן כתב בסוף תשובת מהרי"ו (דף ק"ד ע"א) כי ר"ת תיקן בדורו לחייב המלשין בשקר על פי עד אחד וז"ל תשובת הרב פלטיאל בהגהת מרדכי סוף קידושין אע"פ שאין עדים שציוה בפירוש לתופסו מ"מ רגלים לדבר יש ואמתלא וכו' מיהו בדיני ממונות אזלינן בתר אומדנא כי ההוא דרבי אחא גמל האוחר בין הגמלים בידוע שזה הרגו וגם במילי דמלשינות אין לכוין עדות ברורה כמו בשאר עדות ובפרק שבועת העדות אמרינן דבדיני ממונות מתקיים העדות בידיעה בלא ראיה ובראיה בלא ידיעה דכתיב והוא עד או ראה או ידע וכו' ונראה דבדין זה הכל לפי ראות עיני הדיין וצריך להתיישב בדבר ועיין במ"ש מהרש"ל בספרו פ"ק דב"ק סי' מ"א: