שור תם וכו' עד סוף הסי' מבואר בסוגיא פרק המניח (בבא קמא דף ל"ד) ואליבא דר"ע דאמר הוחלט שור לניזק ואינו כמו ב"ח דאין עליו אלא שעבוד אלא גופו שלו הוא ולפיכך אם מכרו המזיק ונשתמש בו הלוקח שחרש בו צריך לשלם לניזק דמי החרישה ואם שחטו המזיק הוה ליה מזיק שעבודו של חבירו דקיימא לן דחייב לשלם מדינא דגרמי:

ומ"ש היה המזיק חייב לב"ח וכו'. שם. אסיקנא דניזק קדים משום דא"ל אילו גבך הוה לא מינך הוה גבי ליה דהאי תורא דאזקן מיניה משתלמנא וכתבו התוס' תימה אז הוא בדין שיגבה שפשע בשמירתו וי"ל דלא קאמר אלא כלומר דאין גוף השור משועבד לב"ח כמו שהוא משועבד לניזק וכן פי' בקונטרס ריש פרק ד' וה' שכתב וז"ל דאמר בהמניח קדמו ב"ח והגביהו לא עשו ולא כלום התם הוא דא"ל ניזק לב"ח מהאי תורא דאזקן מיניה משתלמנא וב"ח לא מצי למימר ליה הכי הילכך ב"ח יטול נכסים אחרים עכ"ל מבואר להדיא דדוקא בדיכול ב"ח לגבות ממקום אחר וז"ש רבינו כיון שהב"ח יכול לגבות ממקום אחר וכו' ומפרש"י למד להורות כך:

ומ"ש לפיכך וכו'. פי' השתא כיון שגוף השור ג"כ משועבד לב"ח כמו לניזק וחב להם קודם שהזיק אם קדם ב"ח ותפס אין הניזק גובה ממנו ומ"מ אם הניזק קדם לב"ח אפילו אם תפס ב"ח הניזק גובה ממנו וה"ט דהכא גבי שור זה שיש לכל אחד שיעבוד בגוף השור ושור תם שהזיק כמקרקעי דמי כיון דאית ליה קלא דתורא נגחנא קרי ליה וכ"כ התוס' ר"פ מי שהיה נשוי בד"ה ש"מ ע"ש וה"א בפרק המניח (בבא קמא דף ל"ג) דקאמר כיון דנגח קלא אית ליה דתורא נגחנא קרי ליה: ומ"ש דב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה. כלומר כאן דדמי לקרקע לא מהני מה שקדם ב"ח מאוחר וגבה אבל במטלטלי אין דין קדימה במטלטלין אפילו עשאו אפותיקי מפורש כדלעיל בסימן קי"ז וב"ח מאוחר מה שגבה גבה ומ"ש ב"י כאן איננו מובן לפע"ד: