מצוה לדון וכו' ועתה אין אנו דנין ד"נ שאף בזמן הבית וכו'. פי' לגבי רוצח לא היו דנין איתו ד"נ סמוך לחורבן משום דנפישי רוצחים וכ"ש עתה וכו':

וכן יש תשובה לגאון וכו'. כך היא הנוסחא המדוייקת בתשובת גאון וזה לשונו אך העמידו ב"ד והכו וענשו למיגדר מילתא כי הך וכגון שהיה רוכב בשבת ומטיח באשתו מיגדר מילתא בכל ישראל ולא כמו שפירשו רבותינו דמשום מיגדר מילתא דיחידאה לא קנסינן אלא אם כן לעשות גדר לדבר שיש בו צורך רבים קנסינן לפי צורך השעה עכ"ל פירש הגאון השיב שיכו ויענשו לזה שהרג את חבירו בפורים כדי שלא יתנו יד לפושעים שכל שונא לרעהו יעמוד ויהרגהו ויאמר שוגג הייתי והביא ראיה מהך עובדא דהיה רוכב בשבת וסקלוהו אע"פ שלא היה חייב מיתה ומהך דהטיח באשתו תחת התאנה והלקוהו אף ע"ג שלא היה חייב מלקות אלא חוצפא בעלמא קעביד אפ"ה משום מיגדר מילתא בכל ישראל שלא יתפרצו רבים לחלל שבתות ולהרגיל עצמם במדת העזות והחוצפא עשו שלא כדין תורה למיגדר מילתא ה"נ בהאי רוצח יעשו למיגדר מילתא להכותו ולענשו כפי ראות עיני ב"ד ואמר הגאון על זה ולא כמו שפי' רבותינו וכו' כלומר דמקצת גדולים סוברים דדוקא כשרואין בית דין שהעם פרצו בדבר והיינו שהתרבו פריצים בדבר זה עושין גדר אבל לא כשאין שם אלא יחיד דליתא אלא אפילו מילתא דיחידאה נמי עושין גדר וע"ל סי' שפ"ז סעיף י' י"א דמחלק הרמב"ם במלשין בעלילה בין מיצר לרבים למיצר ליחיד ועיין עוד לעיל סי' ב' ובמקצת נוסחאות כתוב אך העמידו ב"ד וכו' כמו שפירשו רבותינו וכו' ולפי זה תופס הגאון לחלק במיגדר מילתא בין יחיד ובין צורך רבים וכמו שפירשו רבותינו:

וכן הרודף אחר כל אחת מהעריות לאונסה וכו'. משנה שם (ע"ג א) ופירש רש"י מצילין אותן. מן העבירה: בנפשן. ניתנו ליהרג לכל אדם כדי להצילן מן העבירה: אבל הרודף אחר בהמה. [לרבעה] וכו' דלא ניתן להצילו בנפשו אלא מדבר שהוא ערוה ויש בה קלון ופגם לנרדף כגון זכור ונערה המאורסה ומיהו רוצח בהדיא כתיב ביה והאי דנקט בהמה משום דדמיא לעריות וכו' עכ"ל: ומ"ש אפילו לחלל שבת או לעבוד עבודה זרה וכו'. שם (דף ע"ד א) תניא רבי שמעון בר יוחאי אומר העובד עבודה זרה ניתן להצילו בנפשו מקל וחומר ומה פגם הדיוט ניתן להצילו בנפשו פגם גבוה לא כל שכן וכי עונשין מן הדין קסבר עונשין מן הדין תניא רבי אלעזר ברבי שמעון אומר המחלל את השבת ניתן להצילו בנפשו סבר לה כאבוה דאמר עונשין מן הדין ואתיא שבת חלול חלול מעבודה זרה וכדי להוציא מדעת התנאים הללו אמר רבינו אפילו לחלל שבת ולעבוד עבודה זרה: וכל אותן הנהרגים דוקא קודם וכו' עד רק שהערה בה אין רשאין להרגו. שם (דף ע"ג ב) פרכינן אהא דקאמר חייבי כריתות דהעריות ניתן להצילו בנפשו מהא דתנן (כתובות כ"ט א) אלו נערות שיש להן קנס הבא על אחותו ואי ניתן להצילו בנפשו אמאי משלם קנס הרי מיתה ותשלומין באין כאחד ומשני משעת העראה דפגמה איפטר ליה מקטלא ממונא לא משלם עד גמר ביאה ופירש רש"י משעת העראה קרי ליה נבעלה ואפגימה במקצת ושוב אין מצילין אותה מגמר ביאה בנפשו וקנסא לא מחייבי אלא משום גמר ביאה דהיינו הכנסת עטרה והך שינויא הלכתא היא ואף על גב דתלמודא מקשי עלה ומוקמינן לה באוקימתא אחריתא: ויש להקשות דמלשון רבינו שאמר וכל הנהרגים דוקא קודם שיעשו העבירה וכו' לא משמע דאין מצילין אלא אם כן כבר עשה הרודף העבירה עם האשה הנרדפת והא ליתא שהרי אפילו אפגימה לה על ידי אחר נמי אין מצילין וכך פירש רש"י לשם אהא דתני בברייתא נעבדה בה עבירה אין מצילין אותה בנפשו וז"ל נעבדה בה עבירה. כבר: אין מצילין. דהא אפגימה לה וקרא אפגימה קפיד וכו' עכ"ל אלמא דכל שנעבדה בה עבירה דאפגימה כבר אפילו על ידי אחר אין מצילין אותה והכי משמע לישנא דנעבדה בה עבירה מדלא אמר עבד בה עבירה אלמא דאף על ידי אחר נמי וכך יש להקשות בדברי הרמב"ם (הל' רוצח פ"א הי"ב) שכתב רדף אחר הערוה ותפשה ושכב עמה והערה אף על פי שלא גמר ביאתו אין ממיתין אותו עד עמדו בדין עכ"ל ואפשר דמשמע להו ז"ל דהא הוי רבותא טפי דלא מבעיא היכא דאפגימה כבר על ידי אחר והרודף עדיין לא בא עליה דפשיטא דאין מצילין אותה בנפשו אלא אפילו לא אפגימה כבר אלא הרודף הוא דאפגמה ועדיין לא גמר ביאתו אפילו הכי אין ממיתין אותו: ומ"ש אם אמרה הניחוהו ואל תהרגוהו אין שומעין לה. שם בברייתא רבי יהודה אומר אף האומרת הניחו לו שלא יהרגנה אין מצילין אותה בנפשו ובגמרא במאי קמפלגי אמר רבא במקפדת על פגמה ומניחתו שלא יהרגנה רבנן סברי אפגמה קפיד רחמנא והרי מקפדת על פגמה ורבי יהודה האי דקאמר רחמנא קטליה משום דמסרה נפשה לקטלא הא לא מסרה נפשה לקטלא וידוע דהלכה כתנא קמא. וכתב בית יוסף ומשמע דטעמא דאמרה הניחו לו שלא יהרגנה דמקפדת על פגמה אלא דלא מסרה נפשה לקטלא אבל אם אומרת הניחו לו ואל תהרגוהו אין מצילין אותה בנפשו שהרי אינה מקפדת על פגמה ולפי זה מה שכתוב בספרי רבינו ואם אמרה הניחוהו ואל תהרגוהו אין שומעין לה טעות סופר הוא ומיהו אפשר לקיים גירסא זו דה"נ מקפדת על פגמה היא אלא שאינה רוצה שיהרג על ידה עכ"ל. והא ליתא דכיון דלא אמרה הניחוהו כדי שלא יהרגנה אם כן בטוחה היא שלא יהרגנה אם כן במאי דקאמרה הניחוהו ואל תהרגוהו כדי שלא יהרג על ידה ובודאי שתיבעל לו בע"כ דאינה מקפדת על פגמה היא כיון דרוצה היא שתיבעל ולא יהרג על ידה אכן נראה דאין הפשט כמו שהבין בית יוסף דמלשונה שאמרה הניחוהו שלא יהרגנה אמדינן דעתה דמקפדת על פגמה אלא דלא מסרה נפשה לקטלא אלא הכא פירושו דוקא היכא דידעינן בבירור שהיא צנועה ומקפדת על פגמה אלא דלא מסרה נפשה לקטלא התם הוא דניתן להצילה בנפשו והכי משמע מלשון פירוש רש"י שכתב וזה לשונו במקפדת על פגמה דאי בשאינה מקפדת לא קאמרי רבנן למיקטליה וכו' עכ"ל והשתא היכא דידעינן דמקפדת על פגמה אין לחלוק בין אמרה הניחו לו שלא יהרגנה ובין אמרה הניחו לו ואל תהרגוהו דהא אנן ידעינן בהך איתתא דמקפדת על פגמה אלא דאיכא למידק לפי זה דה"ל לרבינו לפרש בדבריו דמיירי בדידעינן דמקפדת על פגמה היא וי"ל דנסמך רבינו על מ"ש תחלה וכן הרודף אחר כל אחת מהעריות לאונסה וכו' אלמא דמיירי בכהאי גוונא דאנן ידעינן שהוא לאונסה דמקפדת על פגמה ועלה דהך איתתא קאמר השתא דאי אמרה היא הניחוהו ואל תהרגוהו אין שומעין דכיון שהוא לאונסה ומקפדת על פגמה ניתן להצילו בנפשו נ"ל:

הבא במחתרת וכו'. בפרק בן סורר מבואר כך בברייתות ואוקימתא דגמרא (דף ע"ב):

כתב הרמב"ם אחד הבא במחתרת או שנמצא בתוך גגו וכו'. ברייתא שם וסובר הרב דאם זרחה השמש עליו אינו כפשוטו לומר כשתזרח השמש ביום יהיה לו דמים דאם כן מאי עליו וכי עליו בלבד זרחה אלא משל הוא אם ברור לך הדבר כשמש וכו' ואין חלוק בין יום ובין לילה כל שאין שם עדים או בני אדם הגנב בא על עסקי נפשות:

ומ"ש אבל הבא במחתרת בתוך שדהו וכו'. הכי משמע מדקרי ליה רודף לפי שיודע שאין אדם עומד על ממונו וכו' ואין זה אלא בביתו וגגו וחצרו וקרפיפו שבעל הבית מצוי שם. ודעת הראב"ד דאם זרחה השמש משמע פשוטו כשתזרח השמש ביום יש לו דמים דאין ספק דלא בא על עסקי נפשות ביום אלא מדכתיב עליו דרשינן אם ברור לך כשמש וכו' והך דרשה אינה אלא בבא במחתרת בלילה: ומ"ש רבינו ומטעם זה גם כן יש לומר דאפילו בלילה וכו'. כך מפורש בפירוש רש"י לשם אהך ברייתא דתני בה אין לי אלא מחתרת גגו חצירו וקרפיפו מנין תלמוד לומר ימצא הגנב מכל מקום אם כן מה תלמוד לומר מחתרת מחתרתו זו היא התראתו ופירש רש"י שאין צריך התראה אחרת אלא הורגו מיד דכיון דטרח ומסר נפשיה לחתור אדעתא דהכי אתא דאי קאי לאפאי קטלינא ליה ואמרה תורה כיון דרודף הוא אין צריך התראה אלא מצילין אותו בנפשו אבל נכנס לחצרו וגגו דרך הפתח אינו הורגו עד שיתרו בו וכו' מיהו לאידך ברייתא דתני בה אם כן מה תלמוד לומר מחתרת מפני שרוב גנבים מצויין במחתרת וכדכתב הרמב"ם לפי זה אין חלוק בין בא במחתרת ובין בא דרך פתחים. ולענין הלכה יש להחמיר כדעת הראב"ד דביום אין רשאי להורגו ובלילה נמי בבא דרך פתחים אינו רשאי להורגו כהך ברייתא וכדפירש רש"י וכדכתב רבינו:

הבא על הגויה וכו'. עיין באבן העזר סימן י"ו:

מיני ישראל וכו' עד סוף הסימן. הם דברי הרמב"ם בפרק ד' מהלכות רוצח: