הכחישוהו עדים וא"ל לא על תנאי זה היית שליש ביניהם כתב הרמב"ן וכו' עד אנן טענינן ליה כדי שלא יהא מוכחש מן העדים. יש מקשין ממ"ש הרמב"ן גופיה ומביאו רבינו לעיל בסי' ל' דבעד אחד שמעיד ק' הלוהו ואחד מעיד ר' הלוהו ואחד ש' ואחד ת' וכו' ואינן מכחישין זא"ז בלא כי ביום פלוני בשעה פלוני אלא בסתם דאפשר דהכל אמת דהלוהו בכמה ימים וזה שלא בפני זה ואפ"ה דנין אותן במכחישים להקל שהמע"ה ואמאי לא אמרינן דהכל אמת כדי שלא יהו מוכחשין ונצרף עדותן. ולא קשיא ולא מידי שהרי אם לא היינו דנין אותן במכחישין היינו מחמירין על הנתבע לשלם ת"ש וכיון דספק הוא דשמא מכחישין זא"ז אין לנו להוציא ממון מספק דהמע"ה וז"ש הרמב"ן דנין אותן במכחישין להקל שהמע"ה והביא ראיה ברורה לזה מפרק זה בורר (סנהדרין דף ל') דפריך לרב מ"ש מהלואה אחר הלואה דלא מצטרפי דמנה דחזי האי לא חזי האי הודאה אחר הודאה נמי אמנה דקא מודי קמי האי לא קא מודי קמי האי ומאי קושיא שאני הודאה אחר הודאה דאפשר דאחד מנה קא מסהדי מצטרפין אבל הלואה אחר הלואה לא אפשר אלמא דלבטולי סהדותייהו קא מהדרינן וכיון דאפשר לומר דמכחישין זה את זה המע"ה אבל גבי שליש דהימנוהו רבנן מטעם מגו אלא דכשבאו עדים ומכחישין אותו אינו נאמן משום דמגו במקום עדים לא אמרינן הילכך כשאפשר לומר דאין העדים מכחישין אותן כה"ג לאו מגו במקום עדים הוא וטענינן ליה כן כדי שלא יהא מוכחש מן העדים והשליש נאמן מכח מגו דמגו דאורייתא. ותו דהתם כשדנין אותן במכחישין להקל אין עד אחד נאמן אצלנו יותר מחבירו אלא דמספק אזלינן להקל דשמא מכחישין זא"ז אבל הכא אם היו דנין אותן במכחישין היינו מחזיקים העדים בנאמנין כנגד השליש בין להקל בין להחמיר וכיון דספק הוא טפי אית לן למימר דלא יהא מוכחש מן העדים והשליש נאמן בין להקל בין להחמיר נ"ל:

שטר שיוצא מתחת יד שליש והלוה טוען כי הוא מזוייף וכי'. כ"כ בעה"ת שער נ"ב (דף צ"ב סוף ע"ד) ותימה גדולה כיון דשליש נחמן אפילו ליכא מיגו אפילו הוא קרוב א"כ הכא דמודה שהוא שליש אמאי לא יהא נאמן ואפילו את"ל כיון שהשטר אינו מקויים ואי איפשר לקיימו א"כ לאו כלום בידו הוי מ"מ לא גרע משאין שלישותו בידו דנאמן כעד א' והרי מעיד הוא דהודה לפנינו שכך וכך פרעו וכך וכך נשאר חייב לו על זה השטר והלשון משמע דדין שליש זה כדין בעל דבר בעצמו דאם השטר אינו מקויים אין על הלוה כי אם שבועת היסת ואפשר דאה"נ דה"ק דאין כח ביד שליש לעשות משטר מזוייף כשר ואינו נאמן להוציא ממון בשביל תפיסתו יותר מבעל דבר בעצמו אבל ודאי דלא גרע מע"א ומזקיקו לידי ש"ד וכדין שליש כשאין שלישותו בידו דהכא נמי לאו מידי בידו הוי אלא חספא בעלמא נקיט ליה בידיה ואין שליש זה מחייבו אלא שבועה בשביל הודאה שהודה לפניו וכרוב גאונים שחולקין על בעל המאור כמ"ש בסימן ל"ב ובסי' פ"א והא ודאי דלא מצי טעין הכא השטאה או השבעה כיון דשניהם מודים שעשאוהו שליש ע"ת כך וכך א"כ עדיף טפי מהיכא דלא אמר כי אם אתה עד בדבר זה שהרי עשו גם מעשה והניחו בידו שטר שיהא נאמן עליהם ודלא כמ"ש מהרו"ך בשם מהרש"ל דאפילו ש"ד אינו חייב דליתא ואני ראיתי כתיבת יד מהרש"ל דהיה מסתפק בדבר ולפע"ד אין כאן ספק דפשיטא דחייב ש"ד והכי נקטינן:

שליש שהושלש שטר בידו וכו' עד ששכח להודיע לשליש. כן כתב בעה"ת על שם הרי"ף בתשובה וסיים והוא שאין נאמנות בשטרו כלומר דאם האמין לזה למלוה עליו ועל יורשיו אפי' מת לוה לא היה צריך שבועה אבל כיון שאין בו נאמנות אם הלוה חי גובה ממנו בלא שבועה אלא אם כן דטעין לוה אישתבע לי כדלקמן בסימן פ"ב: ואם מת הלוה משביעין אותו בית דין כדין הבא ליפרע מנכסי יתומים ומה שהוצרך לפרש דשבועה זו כדין הבא ליפרע מנכסי יתומים הוא כדי דלא נימא כיון דהדבר מוכיח שאינו פרוע א"כ שבועה זו חומרא בעלמא ואם מת לוה ואח"כ מת מלוה אין אומר בשבועה כזו כשהיא אינה אלא חומרא בעלמא דאין אדם מוריש שבועה לבניו אלא נשבעין יורשי מלוה שלא פקדנו ונוטלין וכדכתב רבינו ע"ש הרא"ש בתשובה סימן ע"א סעיף ל' לפיכך אמר דשבועה זו מדינא היא כדין יתומים וכו' ואם מת לוה ואח"כ מלוה אמרינן אין אדם מוריש שבועה לבניו:

מי שחייב עצמו בשטר בקנין וכו'. פי' אפילו בקנין ואפילו הפקידו ביד אחר ולא אמרינן כיון דקנו מידו שוב אינו יכול לחזור אע"ג דלא מטא שטרא ליד המקבל משום דאיכא הכא ב' טעמים וכו' וטעם הראשון אינו אלא בש"ח אבל אם הוא שטר מתנה דליתא להך טעמא צריכין אנו לטעם השני שמא כתב ונמלך ואע"ג דבמתנת בריא בקנין מיד כשהקנה קנה המקבל היינו בהקנה בסתם אבל כאן חוששין שמא התנה עם העדים שקנו מידו שיתנו השטר לידו שמא יהא נמלך ויחזור ממתנה זו וכן הוה דחזר ונמלך. אלא דקשה לי אמ"ש וגם לא יחזירנו ליורשי הלוה דא"כ הוא סותר מ"ש הרמב"ם בס"פ ט' מה' זכייה ומייתי לה בס"ס ר"נ וז"ל וכן מי שכתב שטר על עצמו בשם אחר או בשם אחד מבניו (מן היורשין) ונתן השטר על יד שליש וא"ל יהיה זה אצלך ולא פירש לו כלום או שא"ל הנח עד שאומר לך מה תעשה ומת ה"ז אינו כלום עכ"ל אלמא משמע דיחזירנו ליורשי לוה או ישרפנו דהכי משמע לישנא דאינו כלום וי"ל דהרמב"ם מיירי בשטר שאין בו קנין דלא זכה בו המלוה ורבינו כאן מדבר ביש בו קנין דאפשר דזכה בו המלוה בהיותו ביד העדים וע"ל ס"ס ר"נ וע' בבעה"ת שער נ"ב סי' ד':

שליש הנעשה ע"י שליח וכו'. וא"ת לאיזה צורך אמר שבא הלוה עמו הלא הרמב"ן גופיה סובר דל"ש תרווייהו אשלישו גביה ל"ש מלוה בלחוד בכולהו שליש מיקרי ונאמן משלם כדכתב בעה"ת ומביאו ב"י לעיל סעיף ב' ואפשר דרבותא אשמועינן דל"מ כשבא השליח ואומר דהוא שליח של שניהם של מלוה ולוה דפשיטא דאין המלוה נאמן לומר שלא מדעתי נכנס לביתי וכו' אלא אפי' היכא דבא הלוה עמו והשליח אמר לזה המלוה עשאני שליח וכו' דהשתא איכא למימר כיון שהשליש אינו יודע הענין מן השליח כי אם מן המלוה ולא מן הלוה א"כ ודאי כיון שהמלוה לא השלישו בידו נסתלק ממנו דין שלישות ויש לו להחזיר שטרו למלוה שהרי הוא יודע שהוא שלו ואינו ברי שהמלוה הורע כחו בשום ענין ממנו ואפ"ה פסק הרמב"ן יעשה שליש מה שא"ל השליח וכו' עיין בבעה"ת שער נ"ב סימן ג' דכתב כך. כתב הרב ב"י בש"ע אשה הנושאת ונותנת בתוך הבית וכו' והוא מתשובת הרא"ש ולכאורה קשה עליה ממה שכתב הרב בהגהת ש"ע סימן ס"ב וע"ש במה שכתבתי דלא קשה מידי: