Bach, Even HaEzer
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
כל אלו הדברים וכו' דעת רבינו באריכות דבריו אלה לפרש דמי שקיבל עליו לזון בת אשתו אין דין חיובו כדין חיוב בת אשתו שילדה לו שבבתו חייב מתנאי ב"ד ואינו חייב אלא עד שתיבגר או עד שתינשא ואינו חייב בחייו אלא לאחר מותו וע"פ חלוקי הדינים שכתב בסימן קצ"ב אבל חיוב בת אשתו אינו אלא מה שהתנתה עמו ואם התנתה עמו בסתם לזון אותה אינו חייב עד שתיבגר או עד שתינשא אלא שנה אחת ולא יותר כדכתב הרא"ש בתשובה כלל ששי סימן י"ח וזהו שאמר רבינו אבל לא פסקה לא דלא איצטריך דפשיטא היא אלא אתא לאשמעי' דדוקא פסקה עמו מנין השנים כך וכך אבל לא פסקה עמו כך וכך שנים אע"פ שפסקה עמו סתם שיזון את בתה לא מצית למימר שיזון אותה עד שתיבגר או עד שתינשא לאיש אלא ידה על התחתונה דאינו חייב לזונה אלא כפי רצונו שנה אחת ולא יותר:
וכתב הרמב"ם וכו' ספכ"ג דאישות וכתב ב"י שטעמו משום דס"ל דאין אדם מחייב עצמו בדבר שאינו קצוב אא"כ בהתנתה עמו בשעת קידושין וכו' עכ"ל והיינו משום דבההיא הנאה דקא מיתחתני אהדדי ועמדו וקדשו גמרי ומקני להדדי ואפי' באמירה בעלמא בלא כתיבה כדאיתא להדיא בגמרא ר"פ הנושא והא דקאמר התם לא בשטרי פסיקתא וכדרב גידל וכו' אלמא דקרי ליה שטרא דפסיקתא ורב גידל מיירי באמירה בעלמא י"ל רגילין היו לו לכתוב שטרי פסיקתא כי היכי דליטרף ממשעבדי אבל רב גידל לא מיירי אלא באמירה וכדאמר להדיא הן הן הדברי' הנקנין באמירה כיון שהתנתה עמו בשעת קידושין אלא דלא טרפי ממשעבדי ומיהו קשה טובא במה שכתב הרמב"ם כאן בהל' אישות דשלא בשעת קידושין אינו מתחייב אא"כ יקנו מידו או עד שיכתוב בשטר ובפי"א ממכירה כתב דאפי' קנו מידו אינו חייב כיון שאינו מתחייב בדבר קצוב והב"י כ' ליישב זה בכמה דרכים ובדרך הראשון כתב לחלק בין שעת הקידושין לשעת נישואין דבקידושין באמירה בעלמא סגי ובנישואין צריך קנין או כתיבה אבל הר"י בר ששת בתשובה סי' שמ"ה כתב איפכא דמיסתבר טפי דבנישואין באמירה בעלמא סגי מבקידושין וז"ל דרב גידל נקט וקדשו לרבותא דבקידושין לחוד מהני אף על פי שלא נזכר התנאי בשעת נישואין דההיא שעתא הוי גמר החיתון ואיכא איקרובי דעתא טפי עכ"ל ומביאו ב"י לעיל סימן נ"א והשתא לפי זה ודאי כשכתב הרב בהל' אישות דבשעת קידושין אפי' באמירה סגי כל שכן דבשעת נישואין באמירה סגי וכשכתב בה' מכירה דבפוסק בשעת נישואין חייב לזונה היינו אפילו באמירה בעלמא וכשכתב בה' אישות דשלא בשעת קידושין אינו חייב עד שיקנו מידו או עד שיכתוב שטר היינו לומר דלא התנתה עמו כלל אפי' בשעת קידושין ולפיכך אינו חייב אלא עד שיקנו או שיכתוב שטר ומיהו קנין או שטר מהני בשטרא פסיקתא אע"פ שאינו דבר קצוב מטעם דבההיא הנאה דמיתחתני וכו' אלא כיון דאינו לא שעת קידושין ולא שעת נישואין צריך קנין או שטר וכשכתב בה' מכירה דהמחייב עצמו לזון ה' שנים אע"פ שקנו מידו לא מתחייב אינו במתחייב לבת אשתו אלא לחבירו וזהו כמ"ש ב"י בדרך השני והוא האמת והקשה הראב"ד בהשגותיו מה' מכירה היאך פסק הרמב"ם דבדבר שאינו קצוב אינו מתחייב הלא בפ' הנושא פליגי ר' יוחנן ור"ל באומר חייב אני לך מנה בשטר דלר"י חייב ולר"ל פטור ואקשינן עלה דר"ל מדתנן הפוסק לזון את בת אשתו חמש שנים חייב מאי לאו כהאי גוונא ומהדרינן לא בשטרי פסיקתא וכדרב גידל וכו' אלמא דלר' יוחנן לא מיירי בשטרי פסיקתא ואפ"ה חייב לזונה אע"פ שהתחייב עצמו בדבר שאינו קצוב ותירץ הרב המגיד דודאי לר' יוחנן נמי קשיא אמאי חייב בדבר שאינו קצוב וריש לקיש הוה מצי למימר וליטעמיך דבר שאינו קצוב הוא אלא מאי אית לך למימר בשטרי פסיקתא לדידי נמי בשטרי פסיקתא ולפע"ד אין כאן קושיא ולא צריך תירוץ והיינו כדפי' דלא אמר דבדבר שאינו קצוב אינו חייב אפי' קנו מידו או כתב לו שטר אלא במתחייב לחבירו ולהכי לא קאמר ר' יוחנן באומר לחבירו חייב אני לך בשטר דחייב לשלם אלא במנה דהוי ליה דבר קצוב אבל בדבר שאינו קצוב אפי' בשטר פטור ומתני' במזונות דבת אשתו דמיירי בכהאי גוונא דמוסר לה שטר בפני עדים דחייב ולא מיירי בשטרי פסיקתא לר' יוחנן אלא מיירי דוקא שלא בשעת קידושין ושלא בשעת נישואין ואפ"ה חייב בדבר שאינו קצוב היינו טעמא דבבת אשתו סגי בקנו מידו או בשטר בההיא הנאה דמיתחתני וכו' כדפרישית והרב ב"י בספר כסף משנה בהלכו' אישות כתב קושיית הראב"ד ותירץ הרב המגיד בשינוי לשון ולדידי לא קשיא כלל: הקשה הריב"ש בסי' שמ"ה דכאן ס"ל להרמב"ם ז"ל דבדבר שאינו קצוב דאפי' קנו מידו לחבירו לא מתחייב ואפ"ה כשמשעבד עצמו בשעת נישואין מתחייב אפילו באמירה ובפ"ו דזכייה כתב דבדברים הנקנים באמירה צריך שיהיו ברשותו שאין אדם מקנה דשלב"ל ומביאו רבינו לעיל בסימן נ"א ומאי שנא וצ"ל דסבירא ליה להרמב"ם דדבר שאינו מצוי ברשותו גרע מדבר שאינו קצוב ע"כ ועיין לעיל בסימן נ"א מה שכתבתי לשם בשם המרדכי:
מת הבעל הבת מוציאה מזונותיה מנכסים משועבדים כשאר ב"ח ודוקא וכו' משנה ריש פרק הנושא ואף ע"ג דבקנו מידו או שכתב שטר גובה ממשועבדים אם לא נמצאו לו ב"ח אפי' לא מת תני מת כדי לחלק בין בת אשתו ובין בנותיו דאילו בנותיו ניזונות מבני חורין אפי' קנו מידו או כתב להן שטר דכיון דבתנאי ב"ד קא אכלן אימר צררי אתפסה כמ"ש לעיל בסימן קי"ב אבל בת אשתו דינו כשאר ב"ח בקנו מידו דגובה ממשועבדים:
ומ"ש אבל אם פסקו בשעת קידושין ולא היה שם קנין וכו' פירוש דלא היה שם אפי' קנין לחוד וכ"ש דלא היה שם כתיבת שטר שוב לא ניתנו ליכתב אח"כ שלא מדעת המתחייב אבל מדעת שניהם נכתב וגובה ממשועבדים וכמו שפירשו התוס' והרא"ש ולעיל בסימן נ"א נתבאר באריכות כל הפירושים בזה גם דעת רבינו:
כתב הרמ"ה שאלו המזונות וכו' וכתב ב"י ואיני יודע למה כתב הרא"ש על דברי הרמ"ה ולא נהירא דהרמ"ה לא איירי במאכילה על שלחנו ולפי עניות דעתי נראה דהרא"ש הכריח דהרמ"ה מיירי במאכילה על שלחנו דאל"כ אמאי נקט בת אשתו הלא אפי' בבתו כתב הרמב"ם פרק י"ט דאישות אין פוסקין לה לפי כבודו אלא דפוסקין לה דבר המספיק לה בלבד ומביאו רבינו בסימן קי"ב ס"ו וכתב הרב המגיד מפורש בירושלמי הבת לא עולה עמו ולא יורדת עמו אלא בעל כרחך דהרמ"ה אתא לאשמעינן דאפילו מאכילה על שלחנו מ"מ כיון דבת אשתו אינה אוכלת אלא לפי שהוא חייב את עצמו לזונה יד בעל השטר על התחתונה ואינה חייב לזונה אלא בפחות משא"כ בבתו שאוכלת מתנאי ב"ד כשמאכילה על שלחנו דחייבים האחים לזונה לפי כבודו והשיג עליו הרא"ש דאפי' בבת אשתו חייב לפרנסה כשאר בני ביתו כיון שמאכילה על שלחנו: