אלו יוצאו' וכו' מאכילתו שאינו מעושר או אחד מכל האיסורים כגון דם או חלב וכו' אע"ג דאין צ"ל הוא כשמאכילתה דם או חלב וכמ"ש הרמב"ם בפכ"ד אצל שקצים וכו' מ"מ כתב רבינו או אחד מכל האיסורים וכו' כדי לאשמעינן רבותא היכא שרצתה להאכילו ונודע לו ופירש או שהיא בעצמה אכלה דאע"פ שהוא דבר איסור כגון דם או חלב נמי לא אבדה כתובתה:

ואיזו היא דת יהודית וכו' בפ' המדיר (כתובות דף עב) תנן ואיזו היא דת יהודית יוצאת וראשה פרוע ופריך ראשה פרוע דאורייתא (ואמאי לא קרי לה דת משה) ומשני דאורייתא קלתה שפיר דמי דת יהודית אפי' קלתה נמי אסור ופירש"י קלתה סל שיש לו מלמטה בית קיבול להולמו בראשה ובית קיבול למעלה לתת בו פלך ופשתן ומדברי הרמב"ם נראה דפי' קלתה היא מטפחת שיש בה נקבים כנקבי הסל כמו הסבכות ואפ"ה כיון שאין עליה רדיד פי' צעיף ככל הנשים תצא בלא כתובה וכ"כ הערוך בערך קלת דאע"ג שבשוק בכיפה של ראשה לבדה שרי מדאוריי' דת יהודית אסרה שבשוק עד שתתן על ראשה דבר אחר אבל בחצר בקלתה אין בה משום פריעת ראש עכ"ל:

ומ"ש ודוקא שיוצאת כן בר"ה וכו' שם א"ר אסי אמר רבי יוחנן קלתה אין בה משום פריעת ראש הוי בה ר' זירא היכא אילימא בשוק דת יהודית היא אלא בחצר א"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה אמר אביי ואיתימא רב כהנא מחצר לחצר ודרך מבוי ונראה מפירש"י וכן כתבו התוספו' דהכי פירושו ואלא בחצר אפי' בלא קלתה נמי אין בה משום פריעת ראש שאם לא כן לא הנחת בת לא"א וכן פי' הר"ן מביאו ב"י והקשה ב"י לפי זה בהא דכתב רבינו אבל במבוי שאינו מפולש וחצר שאין הרבים בוקעין בו לא תצא דמשמע לא תצא מבעלה על ידי כך אעפ"י שהוא דבר שאינו הגון והא בחצר אפילו פריעת ראש ממש לית לן בה ובמבוי שאינו מפולש נמי בקלתה מיהא לית לן בה עכ"ל וע"ק דה"ל לרבינו לפרש דכל אשה בתוך חצירה מותרת בפריעת ראש לכתחילה אבל בלשון הרמב"ם לא קשה שכ"כ בפכ"ד אם יוצאה לשוק או למבוי מפולש אע"פ ששערה מכוסה במטפחת הואיל ואין עליה רדיד עברה על דת יהודי' ואם יצאת בראש פרועה מחצר לחצר בתוך המבוי הואיל ושערה מכוסה במטפחת אינה עוברת על דת עכ"ל. משמע דאם אינה מכוסה במטפחת אלא פרועה לגמרי עוברת על דת היא ומשמע נמי דדוקא מחצר לחצר בתוך המבוי אבל בתוך חצירה מותרת לכתחלה בפריעת ראש לגמרי מיהו אפשר לפרש לאיסורא והכי קאמר דמחצר לחצר בתוך המבוי ומכוסה במטפחת ובלא רדיד לאו עוברת על דת היא שתצא אבל מיהו דבר שאין הגון הוא דומיא דלא חגרה סינר דסמיך ליה בחלוקה אחת אבל בתוך חצרה הגון הוא כשמכוסה במטפחת אבל פרועה לגמרי אסור אפילו בחצרה ופירוש זה נראה עיקר בדברי הרמב"ם וכדמשמע נמי מלשון רבינו דאפילו יוצאה מחצרה לחצר שאין הרבים בוקעין בו לא תצא מבעלה על ידי כך כיון שמכוסה במטפחת אבל דבר שאינו הגון הוא אבל כשלא הלכה מחצרה דבר הגון הוא כיון דמכוסה במטפחת אבל פריעת ראש לגמרי אסור אפילו נשארה בחצרה והא דפריך בגמרא ואלא בחצר אם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו הכי פירושו דאי בחצר קאמר דקלתה אין בה משום פריעת ראש הא פשיטא היא ולא איצטריך רבי יוחנן לאשמועינן דאי איתא דקלתה בחצר לאו דבר הגון הוא לא הנחת בת לאברהם אבינו דכולן הולכות בחצר במכוסה במטפחת על ראשן בלא רדיד ומשני דאתא לאשמועינן דאף מחצר לחצרו דרך מבוי נמי אין בה משום פריעת ראש אבל לעולם אף בחצרה בלא קלתה אסור בפריעת ראש לגמרי והא דכתב רבינו לא תצא היינו דוקא ביוצאה מכוסה במטפחת ומיירי ביוצאה מחצרה למבוי שאינו מפולש אי נמי מחצרה לחצר שאין הרבים בוקעין בו התם הוא דלא תצא אבל שאינו הגון הוא אבל בנשארה בחצרה דבר הגון הוא כשמכוסה במטפחת אבל פריעת הראש לגמרי אסור אפילו נשארה בחצרה זוהי דעת הרמב"ם ורבינו והוא דעת הערוך שכתב אבל בחצר בקלתה אין בה משום פריעת ראש דמשמע דאפילו בנשארה בחצרה בעינן קלתה והכי נהוג בכל גבול ישראל דאפילו בפני אנשי ביתה אינה שרויה פריעת ראש בלא מטפחת וכיפה בראשה ודלא כפירוש רש"י ותוספות והר"ן:

וכן הטווה וורד וכו' משנה שם וטווה בשוק ובגמרא אמר ר"י אמר שמואל במראה זרועותיה לבני אדם רב חסדא אמר אבימי בטווה וורד כנגד פניה וסבירא להו לפוסקים דרב חסדא מוסיף דאף כשאינה מגלה זרועותיה אלא טווה בשוק ורד כנגד פניה ומכל מקום דוקא בטווה בשוק ורד וכולי אבל בטווה בשוק ואינו ורד כנגד פניה אי נמי בטווה ורד כנגד פניה ואינו בשוק לא עברה על דת יהודית וז"ל התוס' ר"ת פי' טווה ורד צמר אדום היא טווה שיפול על פניה מזהרוריתו וזה עזות מצח ופריצות עכ"ל ופשיטא דר"ל בטווה בשוק כדפרישית וכדתנן וטווה בשוק וכדכתב הרמב"ם להדיא:

וכן המדברת והמשחקת וכולי משנה שם ומדברת עם כל אדם ובגמרא אמר ר"י אמר שמואל במשחקת עם הבחורים. נראה דתרתי אשמועינן חדא דוקא במשחקת אבל מדברת בלא משחקת לית לן בה אידך אשמועינן דוקא בחורים שהם גדולים לאפוקי במשחקת עם קטנים אבל ודאי לאו דוקא בחורים דאינן נשואי אשה דה"ה בעלי בתים אלא למעוטי קטנים אתי כדפרי' והא דלא נקט רבינו משחקת גרידא לדיוקא אתא דדוקא מדברת ומשחק' אבל מדברת גרידא לית לן בה והא דקאמרי בעובדא דערבית דחזיתא לרבה בב"ח דקאזיל בתרא דרב עוקבא ופסיקתיה לפילכא שדיתיה וא"ל עולם הב לי פלך ואמר בה מדברת עם כל אדם צריך לומר דמה שפסיקתיה לפילכא בכוונה ושדיתיה כדי לכנוס עמו בדברים שלא לצורך זהו נקרא ג"כ משחקת עם בחורים אבל אם מדברת עם בחורים מה שהיא צורך לה לית לן בה:

וכן המקללת אביו בפניו או בפני בנו פי' אביו של בעלה מקללת בפני בעלה או מקללת אביו בפני בנו של בעל וה"א להדיא בגמרא אהא דתנן אבא שאול אומר אף המקללת יולדיו בפניו אר"י אמר שמואל במקללת יולדיו בפני מולידיו אמר רבא דא"ל ניכליה אריה לסבא באפי בריה אבל הרמב"ם לא כתב אלא מקללת אבי בעלה בפני בעל וכתב בכסף משנה דהרמב"ם מפרש דרב יהודה ורבא פליגי דלר"י אפילו קללה אבי בעלה בפני בן בעלה ולרבא עד שיקללנו בפני בעלה ופסק כרבא דבתרא הוא עכ"ל:

ומ"מ לא אבדה כתובתה אא"כ יש עדים וכולי כתב ה' המגיד דלא יכול להשביעה אלא א"כ דידוע שעברה על דת אלא שנחלקו ואם היה לאחר ההתראה אם לאו או אם היתה שם התראה כלל אבל אם אינו ידוע אם עברה אם לאו נראה דאינו יכול להשביעה וכו' עכ"ל והכי משמע מדברי רבינו אלא דקשיא לי היכא דידוע בעדים שעברה על דת משה היאך מוסרין לה שבועה אלא הבעל ישבע ויפטר וכדלעיל בסי' צ"ו: ומ"ש ואם רצה לקיים וכו' פי' היכא דאיכא עדים והתראה קא מיבעיא לן בפ' ארוסה אי רשאי לקיים ולא איפשיט' כ' הרא"ש והר"ן דפסק הראב"ד דמספיקא לא כייפינן ליה ומיהו מצוה עליו שיגרשנה וכ"כ הרמב"ם וכ"כ ה"ה ע"ש הרשב"א:

כל אלו וכו' ואם כלה או נגנב או נאבד אין מוציאין ממנו פירוש בשבילה מחמת שהיה משתמש בהן וכן נגנב או נאבד שלא מחמת פשיעתו אבל אם מכרן ואכל דמיהם או נגנב ונאבד בפשיעתו מוציאין ממנו וע"ל בסי' קנ"ה:

אין עדים שזינתה וכו' משנה סוף נדרים ואם יש עד אחד וכו' פלוגתא דאביי ורבא ס"פ האומר והלכה כרבא דשריא ליה דאין דבר שבערוה פחות משנים אלא מיהו מעובדא דההיא סמיא דא"ל מר שמואל אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה כתבו הרי"ף והרא"ש דחייב לאפוקה וכן כתב הרמב"ם הרי זה חייב להוציאה ואסור לו לבא עליה ומביאו רבינו בסמוך וכך הוא דעת רבינו אלא דכדי ליישב מאי דקשה מאי איכא בין אביי לרבא הא אביי נמי לא אמר אסורה על פי עד אחד אלא בדמהימן עליה כבי תרי דאם לא כן אינה נאסרת עליו בעד אחד וקאמר רבינו דהא איכא בינייהו דלאביי בדמהימן עליה כבי תרי אסורה עליו בדיני אדם וכופין אותו להוציא אבל לרבא אין כופין אלא אם כן בדאיכא שני עדים אבל בעד אחד אין כופין אותו להוציאה אלא דאסורה עליו מדרבנן משום לזות שפתים ורצונו לומר דאיכא לזות שפתים שאינו חושש לצאת ידי שמים. ואין כאן מחלוקת ולא שום סתירה בדברי רבינו ממ"ש בסימן קע"ח כמו שהקשה בית יוסף. וכתב לחלק דבסימן קע"ח מיירי כשהיא שותקת אבל כאן מיירי דהאשה צועקת ומכחישו לעד הילכך אינו אסורה עליו אלא משום לזות שפתים ומהרש"ל תירץ דבאשיר"י סוף פרק האומר גורס איבעיא להו זינתה אשתו בעד אחד ושתק מהו אביי אמר אסורה ורבא אמר הוי דבר שבערוה וכו' ובהא קאמר הרי"ף והרא"ש דכיון דשתק ומהימן עליו כבי תרי מיחייב לאפוקה בלא לצאת ידי שמים וכן פירש הר"ן לדברי הרי"ף דמיירי בדשתק הבעל וכך הם דברי רבינו בסי' קע"ח ומ"ש לשם והיא שותקת ט"ס הוא וצריך להגיה והוא שותק וכן פי' התוס' לשם דמיירי בהוא שותק ומשום הכי חייב לאפוקה בדמהימן ליה כבי תרי מדינא אבל הכא מדבר רבינו בדלא שתק אלא השיב לו מניין לך זה שמא את טועה או כיוצא בזה אפי' אם לאח"כ מאמין אליו אינו חייב להוציאה אלא משום לזות שפתים עכ"ל וכל זה אין לו שורש דמ"ש ב"י לחלק בין כשהיא שותקת זה לא נזכר בגמרא ולא בפוסקים ואין ספק דט"ס הוא גם מ"ש מהרש"ל דהכא מיירי בדלא שתק הבעל אע"ג דודאי אמת הוא חילוק זה מ"מ משמע ודאי דהחילוק הוא בזה האופן דאם שתק ומהימן עליה כבי תרי אסורה עליו מדיני שמים אבל כשלא שתק אלא אומר איני מאמינך מותרת לו לגמרי אפילו מדיני שמים ואם אח"כ נמלך ומהימן עליה כבי תרי חזר הדין כאילו שתק מעיקרא אבל דין זה דכשלא שתק מעיקרא ואח"כ מאמין לו שיהא הדין שאסורה עליו משום לזות שפתים לא ראיתי לו שום סמך בתלמוד ובפסקי הגאונים והעיקר הוא כדפי' דכאן נמי מיירי רבינו דשתק הבעל ולא בא רבינו כאן אלא לפרש הטעם מפני מה החמירו עליו דאסורה לו כיון דמדאורייתא שריא ואמר דהטעם הוא משום לזות שפתים ודו"ק

וכתב הרמב"ם מי שראה וכו' עד אבל מדברי אחר וכו' פי' בראה אותה מעצמו הוא דיכול להשביעה דה"ל כטוען פרעתיך וכו' אבל כשהוא לא ראה שזינתה אלא אחר א"ל ה"ל כטוען שמא פרעתיך דלאו כלום הוא עכ"ל אבל בספרים שלנו כתוב ברמב"ם אבל בדבר אחר אינו יכול להשביעה אותה ע"כ וכן כתוב בסמ"ג ור"ל בטענה אחרת אינו יכול להשביעה וכך היה גורס ה' המגיד והקשה על זה מ"ש טענה זו מטענה אחרת ועוד כתב דאם יש שם ע"א דפשוט הוא שמשביעה להכחיש את העד ע"כ:

האומר לאשתו בפני עדים וכו' עד ואח"כ נותן לה כתובה הם דברי הרמב"ם ספכ"ד דאישות ומ"ש אבל בינו לבינה וכו' כתב הרב המגיד דה"א בפ"ק דסוטה א"ר חנינא מסורא לא לימא איניש לאינשי ביתיה בזמן הזה לא תסתרי בהדי פלוני דילמא קי"ל כר' יוסי ב"ר יהודה דאמר קינוי ע"פ עצמו ומיתסרא וליכא האידנא מי סוטה למיבדקה וקא אסור לה עילויה איסורא דלעולם וסובר רבינו דכל שמעשיה גורמים לה לאסור תצא בלא כתובה עכ"ל והקשה מהרש"ל דהכא משמע דחושש הרמב"ם לדברי ר"י ב"ר יהוד' דפ"א דה' סוטה כתב בפשיטות דבעינן ב' עדים בקינוי ולפע"ד לא קשה כלל דבפ"א דסוטה לא כתב דבעינן ב' עדים אלא כדי שתצא בלא כתובה אבל בקינוי ע"פ ע"א או ע"פ עצמו אף עפ"י שאסורה עליו לר"י בר יהודה מ"מ צריך שיתן לה כתובה כדכתב רמב"ם כאן להדיא וכך הוא דעת רבינו שכתב כאן כלשון הרמב"ם ובסימן קע"ח כתב לההיא דרבי חנינא דשמא הלכה כר"י בר יהודה ואסורה עליו: עוד הקשה מהרש"ל בהא דאמר אסורה עליו בזמן הזה וכו' דמאי איריא בזמן הזה אפילו בזמן הבית נמי אסורה עליו עולמית דהא לכ"ע אין משקין אותה ע"פ עצמו שאומר שראה שנסתרה אא"כ דאיכא ב' עדים כדלקמן בה' סוטה וי"ל דלא נקט רבינו בזמן הזה אלא משום סיפא דאם הודית שנסתרה אלא שאמרה שלא נטמאה דבזמן הבית היו משקין אותה אבל בזמן הזה דאין משקין אותה ה"ז אסורה עליו עולמית והרב ב"י בכ"מ הקשה קושיא זו ותירצה בדרך אחר ע"ש. וכתב מהר"ם מ"ץ אשת איש שהמירה דתה דעתי נוטה שלא הפסידה נדונייתה דהיינו מה שהכניסה לו ונ"מ שלה אע"ג דרב נטרונאי גאון כתב שיכול בעלה לעכב עליה מליטול כתובה ואף כל מה שנתן לה יטול ממנה וכן אם קדם בעל בנכסיה זכה בנכסיה שכל הקודם בהן זכה אמנם רש"י פסק דמומר יורש קרוביו וכן פריב"א דמומר יורש אביו וכ"כ בא"ז בשם ראבי"ה וכ"כ הסמ"ג בה' נחלות ומשמע שיורש קרוביו אפילו היה ביד אחרים א"כ קל וחומר שנוטל מה שהוא של עצמו ולא יזכה בהן אחר עכ"ל ועיין במרדכי פרק קמא דקידושין האריך במחלוקת זה בשם כמה גדולים: