שאינן בני קידושין וכו' פי' אלו שאינן ראויין לקדש אותן מחמת ערוה דאסור לישא אותן לפחות מדרבנן וכופין אותו ליתן גט דאסור לקיים אותה לו לאשה וכמבואר לקמן בסי' י"ח וא"כ אינן בני קידושין אבל קידושין ודאי תופסין באותן שהן מדרבנן וזהו שלא כתב רבינו אלו שאין קידושין תופסין בהן אלא כתב שאינן בני קידושין והיינו כדפי' ונתיישב מה שהיה קשה לב"י על דברי רבינו:

אמו אסורה לו מן התורה ואם אמו אסורה לו מדרבנן וכו' בפ"ב דיבמות ת"ר מה הן שניות אם אמו ואם אביו ואשת אבי אביו ואשת אבי אמו ואשת אחי האב מן האם ואשת אחי האם מן האב וכלת בנו וכלת בתו אמר רב ד' נשים יש להם הפסק ונקט רב בידיה תלת אשת אחי האם מן האב ואשת אחי האב מן האם וכלתו וזעירי מוסיף אף אשת אבי אמו ורב מ"ט לא חשיב ליה מיחלפא ליה באשת אבי אביו וזעירי להתם שכיח דאזיל להכא לא שכיח דאזיל ופירש"י ד' נשים שניות יש להן הפסק שלמעלה מהן ולמטה מהן מותר אבל האחרות כגון אם אמו אין לה הפסק שלמעלה ממנו עד סוף כל הדורות הוי נמי שנייה הואיל ואמו מן התורה וכן אשת אבי אביו הואיל ואשת אב הויא דאורייתא וכן אם אביו למעלה מהן עד לעולם אסור כגון אשת אבי אבי אביו ואם אבי אביו עכ"ל מבואר מדבריו דאם אבי אבי אביו עד לעולם אסור וטעמא דמילתא דכולהו אימא רבתא קרו להו ונראה ודאי דאם אם אבי אביו או אם אבי אם אביו אסור במכל שכן דהא עיקר גזירה משום אמו הוא וכל שאתה מוצא בדורותיהם אמות רבות יותר יש ליגזר בו ולפי זה כ"ש אם אבי אבי אמו דאיכא הכא אמו שהיא ערוה דאורייתא והכי משמע מלשון רש"י שכתב כגון אם אמו עד סוף כל הדורות וכו' ולא חילק ונראה דה"ה באשת אבי אביו דאפילו באשת אבי אם אביו אסור כיון דאיכא בדורותיה ערוה דאורייתא דהיינו אשת אביו וכולהו אבא רבא קרו להו ולא קשה לזעירי אמאי נחמור באם אביו טפי מבאשת אבי אמו הא בתרוייהו ליכא בדורותיהם ערוה דאורייתא די"ל דבאם אביו אם נתיר אם אבי אביו מיחלפא באם אם אמו שהרי אדם רגיל במשפחת אביו ויודע שיש שם קורבה יותר מבאמו ואם נתיר לו במשפחת אביו טעי למימר דכ"ש דמותר במשפחת אמו אבל באשת אבי אמו הוי איפכא דאפי' נתיר לו אשת אבי אמו לא טעי למימר דמותר נמי באשת אבי אבי אביו כ"ז מבואר מפרש"י אבל ברמב"ם פ"ב דאישות ושאר פוסקים מבואר דס"ל דאם אמו דאין לה הפסק דוקא אם אם אמו אבל אם אם אבי אמ דמפסיק ביניהם צד אב שרי ולא אסר אלא אם אבי אמו בלבד וכן באם אביו דווקא אם אם אם אביו התם הוא דאין לה הפסק אבל אם אבי אבי אביו שרי דלא אסר אלא אם אבי אביו בלבד עד ג' דורות הוא דאסור טפי לא וזו היא נמי שיטת רבינו ז"ל ופסקו נמי כזעירי וטעמם משום דה"א בירושלמי תני בר קפרא מוסיף אם אבי אביו ואם אבי אמו אלמא דהני בלבד אסורין טפי לא וא"כ נמשך מזה דאם אמו דאין לה הפסק דוקא אם אם אם אמו ואם אביו נמי אם אם אם אביו ולפי זה באשת אביו נמי דוקא דלא מפסיק צד אם ביניהם כגון אשת אבי אבי אביו אבל אשת אבי אם אביו שריא וזהו שסתם הרמב"ם דבריו באשת אביו שכתב אשת אביו וזו אין לה הפסק אפילו אשת יעקב אסורה על אחד ממנו עכ"ל ולא כתב דהוי שניה במפסיק צד אם כמ"ש באם אמו ובאם אביו דהוי שניה עד ג' דורות במפסיק צד אב וא"ת הוא גופיה קשיא אמאי ליתסר בזו טפי מבזו י"ל כדפי' דאדם יודע דאיכא קורבא טפי במשפחת אביו ואם נתיר לו אם אבי אביו א"נ אם אבי אמו מיחלפא דטעי למימר דכ"ש דמותר באם אם אמו ולהכי אסרינן להו אבל אם נתיר לו אשת אבי אם אביו איכא הפסק בצד אם ביניהם דלא טעי להתיר אשת אבי אבי אביו ומה"ט פסק הרמב"ם ודעימיה דאשת אבי אמו בלבד הוא דאסור כזעירי אבל אשת אבי אבי אמו שריא דלא מיחלפא באשת אבי אבי אביו ולפרש"י נראה לומר דס"ל דהירושלמי בשם בר קפרא דמוסיף אם אבי אביו וכו' ה"פ מוסיף אהני ד' דגמיר רב דיש להן הפסק דלבר קפרא אף אלו יש להן הפסק ותלמודא דידן בשם רב זעירי חולקין אבר קפרא דד' יש להן הפסק ותו לא וראיתי למהרא"י בת"ה סי' רי"ד שכתב דאשת אבי אם אביו אסורה משום שנייה אפי' להרמב"ם ודעימיה דאף ע"פ דפסקו הלכה כזעירי ה"מ באשת אבי אם אמו משום דהתם לא שכיחי דאזיל לגבייהו אבל הכא כיון דלגבי דידיה קורבא דאב הוא ואף ע"ג דלגבי אב קורבא דאם הוא מ"מ שכיחא טפי דאזיל לגבייהו מלקורבא דהיא לאם דיליה עכ"ד והא ודאי ליתא אלא כדפי' דלהרמב"ם אשת אבי אם אביו שריא והגע בעצמך דמה בכך דשכיח טפי דאזיל לגבייהו מלקורבא דהיא לאם דיליה סוף סוף ליכא למיחש דמיחלפא ליה באשת אבי אבי אביו כיון דאדם יודע שיש שם קורבא יותר דשכיח טפי ורגיל דאזיל למשפחת דאביו מצד אביו מדאזיל למשפחת דאביו מצד אמו מיהו לשיטת רש"י ודאי דאסור כדפי' ולראבי"ה שכתב דלית הלכתא כזעירי אפילו באשת אבי אמו אין לה הפסק כמ"ש בהגה"ת מיימונית נמי אסור הילכך אין להקל ואע"ג דמדינא נראה דשרי לפי דעת הרמב"ם ורוב פוסקים דעימיה אין להתיר לכתחילה שוב ראיתי בשלטי הגבורים ע"ש ר' ישעיה אחרון ז"ל כתב וז"ל ורבינו משה אוסר אף אם אבי אביו ואם אבי אמו ולי נראה שהם מותרות עכ"ל. נראה שמפרש הא דתני בר קפרא מיסיף וכו' דאמתניתא קאי דתני תמניא לאיסורא וקאמר דב"ק מוסיף הני תרתי אלמא למתניתא שהובאה בתלמודינו הני תרתי שריין ותלמודא דידן עיקר בדוכתא דפליג אירושלמי ואינו אסור אלא אם אם אמו עד סוף העולם וכן אם אם אביו עד סוף העולם כל זמן שאין שם הפסק צד אב ביניהם אבל לפענ"ד דהפירוש הנכון דב"ק מוסיף אגמרא דגמיר רב קאי וקאמר דמוסיף בהני תרתי דג"כ יש להן הפסק וס"ל להרמב"ם דהלכתא הכי דרב נמי לא פליג עליה בהדיא דלא קאמר אלא דגמירי ליה דד' הוא דיש להן הפסק ואיכא לפרושי דהכי גמירא דהני ד' יש להן הפסק בכל צד אבל אם אמו ואם אביו אין להם הפסק בכל צד דבאם אין להן הפסק עד סוף העולם אבל במפסיק ביניהם צד אב יש להן הפסק וכדס"ל לבר קפרא וכיון דמידי דרבנן הוא נקטינן כדברי המיקל זו היא דעת הרמב"ם ורבינו שהלך בשטתו ופירושו בירושלמי והיא דעת הפוסקים:

אבל אם אנס אביו אשה מותרת לו משנה ר"פ נושאין פלוגתא דר"י ורבנן ופסקו הפוסקים כרבנן ואע"ג דבפ"ק דיבמות סתם לן רבי כרבי יודא במתניתין דשש עריות חמורות מאלו וכדמשמע התם בסוגיא וכ"כ התוס' לשם דלוי ס"ל דתנא דמתניתין ס"ל כר' יודא מ"מ ה"ל סתם בפ"ק ואח"כ מחלוקת בפרק נושאין ואין הלכה כסתם דבחדא מסכתא יש סדר ראיתי מקצת ספרי רבינו כתוב בתוכם ואם אשת אביו מותרת לו וכ"כ בהשגת ש"ע ולא ידעתי אנה הלכה זו אבל נראה דפשיטא הוא דשריא מדלא הוזכרה בשניות פ"ב דיבמות. וכן אשת אבי אבי אביו עד עולם לכאורה קשה דא"כ אמאי מתירין אם אבי אבי אביו הלא היא אשת אבי אבי אבי אביו דאסורה עד עולם ולא קשיא ולא מידי דע"י אישות ודאי אסורה ולא שרינן ליה אלא כשהיא אם אבי וכו' בלא קידושין ונשואין אלא בא עליה בזנות:

אחותו בד"א שפחה בעלמא וכו' זו היא דעת רב נטרונאי גאון הביאו האלפסי פ"ב דיבמות והסכים הרא"ש לדבריו ודלא כהאלפסי דמספקא ליה ונקטינן הכא והכא לחומרא וכאידך גאון דלפי זה אינו חייב עליה משום אחותו והרמב"ם חולק על כל הגאונים וס"ל דהולד הוי כנעני גמור לכל דבריו עיין עליו פ"ג מה"ג ופ"א מה' יבום ופ"ט מה' עבדים וכמ"ש הרב המגיד פ"ד מה' נחלות ובשלטי גבורים בשם ה"ר ישעיה אחרון ז"ל הסכים לדברי הרמב"ם ורבינו כאן סתם דבריו על פי הסכמת הרא"ש אבל לקמן בסימן קנ"ו הביא כל חלוקי הדעות ע"ש ואיכא למידק דמדכתב רבינו בסתם דאם בא אביו על שפחתו משמע אפילו בא עליה דרך זנות דהכי משמע לישנא דבא עליה וכ"כ הרא"ש להדיא וז"ל בפ"ב דיבמות הלכך הבא על שפחתו ודאי שיחרר' מעיקרא ולא מפלגינן בין בא עליה דרך נישואין ובין בא עליה דרך זנות ולעיל בסי' ד' וכתב וכ"ש אם הוא נושא שפחתו שקידושיה תופסין לו בה ע"כ דרצונו לומר לשם דאע"ג דלא נקיטא גיטא דחירותא ודאי שיחררה כיון שעשה עמה דרך נישואין והשתא קשה עדיפא מינה ה"ל לאשמועינן אפילו בלא נשואין אלא בא עליה דרך זנות ונראה דלא אמר הרא"ש דאף בבא עליה דרך זנות דודאי שיחררה אלא היכא דהיו שם עידי יחוד דכיון דלא היו שם חופה וקידושין ה"ל דרך זנות כפילגש דעלמא והתם קאמר דודאי שיחררה משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות כדכתב רב נטרונאי אבל אם אין שם עידי יחוד אפילו מקדשה בע"א אין חוששין לקידושיו ואינה צריכה גט ומשמע אפילו מקדש בביאה ולא אמרינן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות דבע"כ הויא בעילת זנות כיון שלא היו שם שני עדים וכ"כ הרא"ש בפ' המדיר ורבינו לקמן בסימן ל"ט במקדש ע"ת ובעל סתם דא"צ ממנו גט אא"כ דאיכא עידי יחוד הא לאו הכי לא והשתא ניחא הא דלעיל בסימן רביעי דמיירי בנשואין גרידא ולא בעל כלל ואצ"ל אם בעל בעידי היחוד דפשיטא דתלינן בודאי שיחררה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות:

בתו וכו' בפ"ב דיבמות קמבעיא ליה אדור רביעי שבבנו ובתו ופשטינן לאיסורא ודחי לה והדר פשטינן להתירא ודחי לה וכתב הרי"ף ולא איפשטא בהדיא עכ"ל ולא נתבררה דעתו די"א דלחומרא נתכוין כמ"ש הרא"ש וי"א דלקולא נתכוין כמ"ש נ"י אבל הרמב"ם פסק לקולא וטעמו דכל תיקו מד"ס לקולא והרא"ש פסק לחומרא שכ"כ בספר חפץ ושכ"כ הרמ"ה וכ"כ המרדכי ושכך פסק ר"ח וס' חפץ ובסמ"ג כ' כל' הרמב"ם וכתב אח"כ שזהו לדברי ר"ח ורבינו משה אבל נחלקו עליהם גדולים ע"ש. והכי נקטינן לחומרא כגדולים המחמירין בדבר:

אבל בת אנוסתו מותרת לו לאחר מיתתה וכו' משנה וגמ' ר"פ נושאין ומשמע שם דלכתחלה הוא דלא תנשא משום גזירה שמא לאחר שישא בתה יזנה עמה והרי היא ערוה עליו אבל אם נשאת לא תצא ע"ש וכ"כ בנ"י ספ"ב דיבמות דה"א בתוספתא ועיין במ"ש ב"י לעיל סוף סימן י"א:

ומ"ש ובת בן בן בן אשתו כתב הרמב"ם וכו' כתב מהרש"ל וה"ה בת בת בת בן אשתו עכ"ל ופשוט הוא וכבר התבאר טעם מחלוקת הרמב"ם והרא"ש בזה גם במה שנחלקו באם אם אם אם אשתו הכל מטעם אחד דבעיין לא איפשטא:

אחות אביו ומותר בבת אחי אביו וכו' לא איצטריך ליה אלא לאורויי דאעפ"י דאסור באשת אחי אביו אפ"ה מותר בבתו ולא חיישינן דילמא טעי להתיר בתרוייהו באשתו ובבתו כי היכי דאחי אביו מותר באשתו ובבתו. ובתוספות פרק נושאין (דף צ"ט) בד"ה ספק כתבו דאיתא בירושלמי זאת אומרת מותר לאדם לישא אשת בן אחיו פירוש אעפ"י שיכול לבא לידי בישול מצות יבמין אם ימות ותפול לפני האחין אפ"ה מותר עכ"ל:

ומ"ש ומכאן ואילך וכו' שם אמימר מכשיר באשת אחי אבי אביו ובאחות אבי אביו וסוגיין כותיה אלא שהתוס' כתבו בשם ר"י שפסק דלא כאמימר משום סוגיא דסתמא דתלמודא בפרק החולץ דלא כותיה ונראה דלר"י נמי יש להן הפסק כיון דאיתפליג דרא כדאיתא בגמ' מיהו מדברי הסמ"ג לאוין ק"י יראה דאין לו הפסק שכתב וז"ל אשת אחי האב מן האם בלבד ואשת אחי האם בין מן האב בין מן האם אין לו הפסק עכ"ל ונוסחא זו א"א לישבה דבגמרא מבואר דאשת אחי האם מן האב יש לו הפסק ונוסחא אחרת נמצא בסמ"ג וז"ל ואשת אחי האם מן האב בלבד ואשת אחי האם מן האם אין לו הפסק וכתב מהרא"י בכתביו סימן קע"ב שכך נמצא ברובם והקשה ע"ז דהוא בהפך מסברת התלמוד לגמרי דהא אשת אחי האם מן האב תניא בהדיא בברייתא לאיסורא ואשת אחי האם מן האם מיבעיא ליה לתלמודא אי אסורה אי לאו משום דליכא צד אב ונהי דפשט ליה לאיסורא מ"מ איך יתכן דגריע טפי מאינך דאיכא צד אב וכולי וע"ש גם הרא"ש בתשובה כלל ל"ב סימן ב' השיב לשואלו דיש לה הפסק וכתב אותן טעמים שכתב מהרא"י ולפ"ד נראה ליישב נוסחאות הישנות בסמ"ג ולומר דס"ל היא הנותנת כיון דלית בה צד אב וקילא טפי ואתי לזלזולי ביה לפיכך אחמרו רבנן בשניותיה ותדע שהרי בשניות דרבי חייא איבעיא לן אי יש להן הפסק ומקצת גאונים פסקו לקולא ואע"ג דחמירי טפי שהרי מן התורה אסור בבת בנו ובת בתו וכן בבת בת אשתו וכו' וחמותו וכו' ולא גזרו בה אלא חד שנייה. ובאמו דאם אמו שריא מן התורה וכן אשת אבי אביו שריא וגזרו בה דאין לה הפסק וכן גבי כלתו גזרו בה דאין לה הפסק אלמא כיון דקילא אתי לזלזולי בה ואי מקילינן בה חדא קולא אתי לאקולי בה קולא אחריתי וכדאמרן בריש ביצה גבי שבת דחמיר כו' והילכך אף על גב דבדודתו היכא דאיכא צד אב דחמיר לא גזרו בה רבנן אלא שנייה אחת בלבד והוי ממש כמו אחות אביו ואחות אמו מכל מקום היכא דליכא בהו צד אב קילא טפי ואתי לזלזולי ביה גזרו בה טפי זה אפשר לומר ליישב מאחר שלא נמצא בתלמיד בפירוש דיש לה הפסק. אכן למעשה אין לנו לתפוש חומרא ע"פ הסמ"ג היפך משמעות התלמוד ומשמעות כל הפוסקים דיש לה הפסק במכל שכן מאשת אחי האם מן האב דיש לה הפסק ותו דלפע"ד נראה שיש דילוג בספרי סמ"ג וכצ"ל ואשת אחי האם בין מן האב בין מן האם בלבד ואשת אחי אב מן האב ואחות האב בין מן האב בין מן האם אין לו הפסק ע"כ ופסק לחומרא דלא כאמימר וכדפסק ר"י דכך דרכו להורות כדברי ר"י והסופר השמיטו וכתב אין לו הפסק סמוך למ"ש בתחילה בין מן האם שטעות כזה רגיל ומצוי בכל הספרים ולענין מעשה נקטינן לחומרא כפסק ר"י ודאין לו הפסק וכך נראה להדיא מתשובת הרא"ש שהשיב על אשת אחי אם אמו מן האם דשריא משום דיש לה הפסק ואפילו לר"י דפסק דלית הלכתא כאמימר התם איכא ערוה דאורייתא אלמא דבאחי אבי אביו אין לו הפסק ומה שהקשה ב"י מדאמר רב ארבע נשים יש להם הפסק לאו קושיא היא דשאני התם דאיכא צד אם כמבואר בסוגיא ומה שקשה לפ"ז למה ליה למימר התם איכא ערוה דאורייתא בלאו הכי תיפוק ליה דהתם ליכא צד אם די"ל מילתא דפסיקא נקט לארויי דאפילו באחי אבי אביו מן האם נמי שריא משום דליכא ערוה דאורייתא ואצ"ל באחי אם אמו מן האב דשריא טפי דאחי אמו לא כתיבא וכן מבואר מפרש"י דאחי אמו מן האב לא שייך לאוסרו כמו באחי אביו מן האם ומה שהקשה עוד הב"י למה הוצרך ללמדה מדיוקא ולא כתב שהיא חדא מד' נשים שיש להם הפסק כבר נתבאר בדברינו דד' נשים דאיירי בהו רב בדאיכא צד אב ואיכא נמי צד אם אבל בדליכא כל עיקר צד אב דבר זה אינו מפורש דיש לה הפסק אלא במכ"ש ואיכא למימר אדרבא היא הנותנת כיון דקילא אתי לזלזולי טפי הילכך הוצרך ללמדה מדיוקא:

אשת בנו וכולי פירוש דבכלת בן בנו גזרו דאין לה הפסק הואיל ואיכא בדורות הללו כלה דאורייתא אבל כלת בתו יש לה הפסק כיון דלא שייכא בה איסור כלה דאורייתא דלא אסרו כלת בתו אלא משום כלת בנו ואיכא לתמוה דבגמרא א"ל אביי לרבא אסברא לך כגון כלתא דבי בר ציתאי כו' ופירש"י שהיתה לו כלת הבן וכלת הבת ואתי לאחלופי עכ"ל משמע דלא חיישינן לאחלופי אלא בדאית ליה נמי כלת בנו וכל הפוסקים פסקו בסתם לאסור ומשמע אפי' בדלית ליה נמי כלת בנו אלא כלת בתו נמי אסורא. שוב ראיתי בשלטי הגבורים ע"ש ר"י אחרון ז"ל דאין אסור אלא בדאית ליה כלת בנו ולמעשה צ"ע:

אשת אחיו בין מן הזנות בפ"ב דיבמו' תנן דאחיו ממזר זוקק אשת אחיו לייבום ופריך פשיטא אחיו הוא ואע"ג דלמה שפי' ר"י בד"ה פשיטא אחיו אינו ראייה משם מ"מ משמע דאפי' לר"י ודאי שאמת כך הוא וע"ש:

שני חורגים מותר. אשת חמיו אסורה לו התו' ושאר המפרשים כתבו דהירושלמי אוסר הכל משום מראית עין אבל בתלמודא דידן ס"פ משוח מלחמה משמע דלא חיישינן למראית עין והכל שרי אבל הרא"ש חולק דאשת חמיו אסור וב' חורגין שריין וכך הם דברי רבינו וכן עשה ר"ת מעשה לאסור אשת חמיו כמ"ש התוספות וכל המפרשים אלא דיש שכתבו שעשה סעודה לקדשה ואפסדיה לסעודתא ויש שכתבו שכבר קידשה ועשה סעודה לישאנה ואפסיד לסעודתיה והוצרכו לתת גט וז"ל האגודה על מעשה דר"ת ושמא אחר התלמוד אסרום הגאונים עכ"ל. וכן נראה מדברי התוספות שכתבו אע"ג דבשמעתין שרי אשת חמיו וחורגו שמא אח"כ אסרום גם הרא"ש לאחר שהביא הירושלמי כתב כ"כ בפר"ח ובעל הלכות נמי כ"כ וגם אסר אשת חתנו ובשמעתין קא שרי לתרווייהו ושמא אח"כ אסרום וכו' משמע דר"ל לאחר התלמוד אסרום ר"ח וב"ה בתקנותיהם ולא מדינא ויש לתמוה אמאי חילק הרא"ש ביניהם וי"ל דבב' חורגין מפורש בתלמודא דידן להיתירא כדאיתא פרק משוח מלחמה להדיא דלא חיישינן בהו למראית עין דאית להו קלא אבל אשת חמיו דלית להו קלא איכא למיחש למראית עין אף לתלמודא דידן דהא דמתיר אשת חמיו בפ"ב דיבמות אינו אלא לומר דמדינא שריא ומה שקשה לר"ת וב"ה שאוסרין אף ב' חורגים תירץ הרא"ש דאסרום מצד תקנה שעשו לאחר התלמוד. שוב ראיתי בתשובת הגאונים שבידינו וז"ל בסימן רנ"א שאלה אשת חמיו מותר ללוקחה לו לאשה אי לא תשובה מותרת לו אבל בת חורגו אסורה לו מפני מראית עין עד כאן לשונו ואין ספק דט"ס הוא דבת חורגו דאורייתא הוא דאברייתא דשניות פ"ב דיבמות דתני בה ואסור בבת חורגו פריך בגמרא דאורייתא היא ומשני משום דקבעי למיתני סיפא אשת חורגו כו' ולא ידעתי להגיהו ליישבו דאם נאמר דצריך להיות אבל ב' חורגין אסורין מפני מראית העין ופסקו כך על פי הירושלמי אם כן גם אשת חמיו אסורה משום מראית עין ואפשר דס"ל הפך סברת הרא"ש ובאשת חמיו פסקו דשריא כתלמודא דידן אבל בב' חורגים אסרוה הגאונים מתקנותיהם ולא מדינא וס"ל דבחורגים שייך למגזר טפי כמ"ש בנימוקי יוסף לשם ואפשר לומר איפכא דצ"ל תשובה אסורה לו מפני מראית עין אבל ב' חורגים מותרין והיינו כסברת הרא"ש ועוד אפשר לומר דצ"ל אבל אשת חורגו אסורה לו דאעפ"י דמדינא שריא כדתני בברייתא מ"מ הגאונים אסרוה וכ"כ בתשובת מהרי"ל סימן פ"א דבא"ז כתב ע"ש ר"י דב' חורגים אסירי כשגדלו בבית אחד וכתב עוד דאשת חורגו אסורה והיינו ע"פ הירושלמי דכיון דאוסר ב' חורגין א"נ אשת שני חורגין משום מראית העין הה"נ אשת חורגו או אשת חתנה הגדלה עמו בבית דאילו בבית אחר אפילו ב' חורגין שריא ואפילו לפי זה בת אשת חתנו או אשת בעל אחותו או בת אשת חתנה או אשת בעל אמו ובתו ואחותו ליכא למיסר משום מראית העין דלא אתי לאחלופי ועיין הטעם בתשובת מהרי"ל ונראה דאצ"ל דאיש שגירש את אשתו והוא נשא אחרת וגם היא נשאה איש אחר דמותרין הבנים שלהם לישא זה את זה ואין שם משום מראית עין וכן פסק בתשובת הגאונים הנזכר סימן ע"ז. ולמעשה הנה בתשובת מהרי"ל כתב דב' חורגים או אשת שני חורגין קי"ל דשרי אפי' בדורות האחרונים ובאשת חמיו כתב דפשיטא הוא דנוהגים כר"ת לאסור והנה תופס דעת הרא"ש וקשה עליו טובא להקל כנגד הירושלמי המפורש לאיסור בשניהם והסכימו כך ר"ח ובעל הלכות ור"ת ור"י ואולי גם הרא"ש לא אמר היתר בב' חורגין אלא להלכה לא למעשה כנראה מדבריו אבל מה אעשה שכבר נהגו להקל בשניהם ומעשים בכל יום והחרד והמחמיר תע"ב:

הלכה אשתו למ"ה וכו' פרק האשה רבה ואוקימתא דגמרא כר"ע דבאשתו נשואה הכל יודעין שבטעות נשא את אחותה וביאתו באחותה זנות הוא וא"צ הימנו גט דאין לחוש שמא יאמרו תנאי היתה בנשואים הראשונים ולא נתקיים והך שניה שפיר נסיב ואשת איש יוצאה בלא גט דהא כולי עלמא ידעי דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות והילכך קים להו דנשואי שניים אינם כלום ומה שכתב דאין זנות וכו' שם בגמרא ושכב איש אותה שכיבתה אוסרתה ואין שכיבת אחותה אוסרתה ולאו דוקא אחותה אלא משום דקיימינן השתא באחותה נקט אחותה וה"ה שאר כל העריות אין שכיבתן אוסרתה. ובקרא נמי לא רמיזא אחותה וה"ק קרא שכיבתה אוסרתה ואין שכיבת אחרת אוסרתה והכי איתא להדיא בגמרא:

ומ"ש ומותר בקרובות שנייה וכו' פי' לישא בתה וכן היא מותרת בקרוביו מיהו מדרבנן ודאי לא שריא בתה עליו אלא לאחר מיתת שנייה כמ"ש בסי' זה למעלה אצל בת אנוסתו דלא שריא אלא לאחר מיתתה וא"ת הלא ס"פ נושאין קאמר דבקידושי טעות אפילו בנה מורכב על כתיפה ממאנת והולכת לה ופירש"י בקידושי טעות על תנאי ולא נתקיים דנפקא מיניה בלא גיטא אלמא דאיכא תנאי בנישואין וי"ל דהא דאמר בפרק האשה רבה אלא נשואין מי איכא למימר תנאי ה"ל בנשואין ה"ק דלא שכיחא מילתא שיתבטלו הנישואין מחמת התנאי וכמו שכתבו התוס' לשם ואי איתא דנתבטלו הנישואין מחמת התנאי קלא אית ליה ומדליכא קלא ודאי לא טעו אינשי למימר דתנאי הוה ליה בנישואין אלא נשואי שנייה לא כלום הוי כנ"ל:

היתה ארוסתו וכו' פי' הכא איכא למיחש שמא יאמרו תנאי היה באירוסין ולא נתקיים התנאי והך שנייה א"א יוצאה בלא גט והשתא איתסרא עליה שפיר נסיב ולפיכך צריכה גט שלא יאמרו נמי ארוסתו דא"כ הוא נושא אחות גרושתו וצריך ליתן גט גם לארוסתו: ומתה הראשונ' מותר בשנייה משנה שם פי' כיון דמתה פקע לה איסור אחות אשה ושנייה שריא בין שהראשונה היתה נשואה או היתה ארוסה וכ"ש במתה השנייה דמותר בראשונה וכ"כ ב"י:

היתה אחות אשתו נשואה וכו' דברי רבינו בזה ע"פ דברי הרמב"ן שהביא הרא"ש לשם במסקנתו דאף עפ"י דפסקינן הלכה כר' יוסי היכא דנשאת לו בעד אחד עפ"י ב"ד כיון דצריכה ממנו גט ואסורה לבעלה אף אשתו אסורה לו משום דה"ל אחות גרושתו מכל מקום במאי דסביר' ליה לרבי יוסי בנשאת לו עפ"י עדים דאינה צריכה ממנו גט ושריא לבעלה ואף אשתו שריא לית הילכתא כר' יוסי בהא דאיהו סביר' ליה כרבי שמעון אבל אנן קי"ל דבנשאת ע"פ עדים נמי צריכה הימנו גט וכמו שיתבאר בס"ד סוף סימן י"ז וכיון דאסורה לבעלה אף אשתו אסורה לו משום דה"ל אחות גרושתו. ואף ע"ג דמאי דקי"ל דע"פ עדים נמי אסורה לבעלה הוי טעמא שמא יאמרו גירש זה ונשא זה וחזר זה ומחזיר גרושתו משניסת ובאשת גיסו לא שייך למימר הכי דאפילו גירש זה אסורה ליה משום אחות אשה וא"כ בע"כ כשבאת אשתו עם גיסו הכל יודעים שבטעות נשא אחות אשתו מכל מקום זימנין דאתי גיסו תחלה ושייך לומר גירש זה ונשא זה שמא מתה אשתו וצריכה גט ואף אם תבא אשתו אח"כ כיון שכבר נתן גט לאחותה נאסרה אשתו עליו כי הרואה שגירש אחותה שמא אינו יודע שזו היתה אשתו תחלה ואמר זה נושא אחות גרושתו ומשום הכי אשת גיסו צריכה גט לעולם אף כשבאו שניהם יחד ולפי זה גם אשתו אסורה עליו לעולם דלא שנא היתה ארוסתו דאיכא למימר תנאה הוה באירוסין ולא נתקיים התנאי ל"ש היתה נשואה דליכא למיחש לתנאה בכל ענין אסורה עליו אשתו כיון דאשת גיסו צריכה גט: