היבמה ג' חדשים הראשונים וכו' ברייתא פרק החולץ סוף (יבמות דף מ"א) ופי' רש"י ג' חדשים הראשונים שאינה יכולה להינשא משמת בעלה ניזונית משל בעלה וכו' כלומר דצריכה להמתין ג' חדשים דלא תתייבם תוך ג' שמא היא מעוברת ויהיה בר קיימא וקא פגע באיסור אשת אח דאורייתא וגם לא תחלוץ דכתיב אם לא יחפוץ וכל שאינו עולה לייבום אינו עולה לחליצה ולמסקנא אפי' שאר כל הנשים צריכות להמתין ג"ח כדי להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של שני וכיון דמחמת בעלה מעוכבת מלהינשא ניזונת משל בעלה מכאן ואילך שאינה מעוכבת מחמת בעלה אינה ניזונת משל בעלה וגם משל יבם אינה ניזונית דכיון שלא כנסה לא עדיפא מארוסה שאין לה מזונות:

עמדה בדין וכו' פירוש תבעתו בבית דין בהגעת הזמן לייבם או לחלוץ דהיינו אחר ג"ח ונתרצה לייבם ונתאחר עד שאירעו אונס חייב במזונותיה דהו"ל לכונסה לאלתר קודם שאירע לו אונס אבל אם לא תבעתו בב"ד ואירעו אונס אפי' תבעתו בינו לבינה אינו חייב במזונותיה ונראה מדברי רבי' שהיה גורס עמדה בדין פי' תבעתו בב"ד אבל בכל הספרים גרסינן עמד בדין משמע דאפילו תבעתו בב"ד אינו חייב אא"כ שבא לפני ב"ד ועמד בדין וכך כתב הרמב"ם פ' י"ח דאישות ע"ש:

ומ"ש וכתב א"א הרא"ש דוקא ברח וכו' פי' אף על פי שתבעתו בתחילה לייבם או לחלוץ ונתרצה לייבם ונתאחר אינו חייב במזונות אם לא שחזרה ותבעתו בב"ד שייבם או יתן לה מזונות ופסקו ב"ד לה מזונות אם לא ייבם מיד ולפ"ז נראה ודאי דאם מתחילה תבעתו בהגעת הזמן שייבם או יחלוץ או יתן לה מזונות ונתרצה לייבם ופסקו לה ב"ד שאם לא יהא מייבם מיד שנתן לה מזונות חייב מיד במזונות ואינה צריכה לתבעו שנית:

והרמב"ם אינו מחלק וכו' שכתב תבעתו לדין לייבם או לחלוץ ועמד בב"ד וברח וכולי כצ"ל דתרתי בעינן דתבעתו וגם עמד בדין ופסקו לו דין שחייב לזונה מיד אם לא ייבם או יחלוץ לה מיד לאחר ג"ח כדפי' בסמוך:

ומעשה ידיה שלה לעולם אפי' היא ניזונית פי' לאחר ג"ח לעולם מעשה ידיה שלה דבין לא תבעתו בב"ד דאין לה מזונות ובין תבעתו ועמד בדין דיש לה מזונות מ"מ מעשה ידיה שלה לעולם דכיון דלא כנסה לא משעבדא ליה ומה שניזונת אינו אלא מתורת קנס לפי שלא פטרה כמו שפסקו לו ב"ד וכמו שפירש"י להדיא דקנסינן ליה אבל בג' חדשים הראשונים ביבמה וכן כל אלמנה דניזונת מדינא משל בעלה מתנאי ב"ד גם מעשה ידיה של יורשים דמשעבדא להו משעה שנכנס לחופה עם בעלה וכדלעיל בסימן צ"ה וכן ביבמה בג' חדשים הראשונים כמ"ש הרא"ש בתשובה ומביאו ב"י ועיין בתוס' לשם בד"ה עמד וברח:

נפלו לה נכסים בעודה שומרת יבם מוכרת ונותנת וכו' משנה פרק החולץ (יבמות דף לח) ומשמע מדכתב רבינו בסתם דבין בנפלו כשהיא ארוסה ובין נפלו כשהוא נשואה מוכרת וכו' דרבה ואביי ורבא כולהו ס"ל דרישא איירי אפי' בנשואה דמוכרת ונותנת וקיים ואפילו לעולא דמוקי רישא דוקא בנפלו כשהיא ארוסה אבל נישואין לא היינו דוקא לב"ש אבל לב"ה דפליג בסיפא בדנפלו כשהיא נשואה וס"ל דנ"מ בחזקתן היינו נמי שמוכרת ונותנת וקיים:

ומ"ש ואפילו עשה בה מאמר ה"א התם לאוקימתא דאביי רישא דלא עבד בה מאמר קודם שנפלו לה נכסים הילכך זיקה לא מהני ולא מידי אף לב"ש ומוכרת ונותנת וקיים סיפא דעבד בה מאמר ומאמר לב"ש קני ועושה ספק נישואין וחולקין ולב"ה אפי' מאמר לא קני ומוכרת ונותנת בנ"מ וקיים ולא אשכחן מאן דפליג עליה דאפשר דעולא ורבה ורבא מודו לאביי בהא דאפי' עשה בה מאמר לב"ה לא קני מידי בנ"מ וכך כתב הר"ן ומביאו ב"י:

בד"א בנכסי מלוג אבל נצ"ב וכו' הקשה ב"י דמאי מלוג ומאי צאן ברזל שייך בנכסים שנפלו לה בעודה שומרת יבם וצ"ע ותימה הלא בתוספות לשם בד"ה ובית הילל מחלקין ג"כ בשומרת יבם שנפלו לה נכסים בין נ"מ לנצ"ב ורבינו לא כתב פסקיו אלא על פי מסקנת הרא"ש שהוא כמ"ש התוס' לר"ת אבל הדבר פשוט שגם בנכסים שנפלו לה כשהיא שומרת יבם אפשר שהיבמה קודם שנתייבמה עשתה עם היבם מעמד באלו הנכסים שנפלו לה עתה שהשדות כך וכך יקבל עליו אחריות ויהיו נצ"ב ושדות כך וכך יהיו נ"מ ויאכל בהם פירות ואין זה דוחק כלל וכך מוכח בסוף סימן זה:

ואם מתה וכו' עיין בב"י מבואר טעם מחלוקת רש"י ור"ת ע"פ דברי התוספות והרא"ש ולשם מבואר דל"ק לר"ת דהכא כולהו ליורשי הבעל ולעיל בסימן צ' כתב דיחלוקו דהתם גבי נפל הבית עליו ועל אשתו אם הבעל מת תחלה חשובה האשה כאילו גבתה כתובתה אבל הכא שהיא זקוקה ליבם אין לה כלום עד אחר חליצה עכ"ל ומביאו ב"י:

ומ"ש וכי היכי וכו' שם בגמ' א"ל רבה לעולא אדמיפלגי בגופא ולאחר מיתה ליפלגו בחייה ולפירות אלמא דחד דינא אית להו ומשמע דכל היכא דאית ליה פירות למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אם מכרה מוציא היבם מיד הלקוחות דהא זכה בנכסים לאכול הפירות וכ"כ ב"י על שם הר"ן בשם הרשב"א:

נפלו לה הנכסים בעודה תחת בעלה וכו' שם אוקמה אביי רישא דנפלו לה כשהיא שומרת יבם הלכך מודים ב"ש דמוכרת לכתחילה סיפא דנפלו לה כשהיא תחת בעלה הראשון וקסבר אביי ידו כידה פי' נשואה ידו כידה ולא יותר וכשמת ואין ליבם אלא זיקה ידו גרועה מידה ונ"מ בחזקתן לב"ה ואין ליבם בהם כלום ולב"ש נשואה ידו עדיפא מידה וכשמת ידו כידה ויחלוקו ופליג עליה רבא ואמר לב"ה נמי נשואה ידו עדיפא מידה וכשמת ידו כידה ויחלוקו בנ"מ והלכה כרבא כדכתב הרא"ש ושכך הוא דעת האלפסי וז"ש רבינו שחציים של נ"מ הם ליבם ולפ"ז משמע דכך הם פי' דברי רבינו נפלו לה הנכסים בעודה תחת בעלה וכו' א"צ לומר שלא תמכור בנצ"ב בין נצ"ב שהכניסה לבעל הראשון קודם כניסה לחופה ובין נכסי צאן ברזל מאותן נכסים שנפלו לה בעודה תחת בעלה כשקבל הבעל עליהם באחריותו שהרי היבם אוכל כל פירותיה אלא אפילו נ"מ מאותן נכסים נמי לא תמכור שגם בהם יש חלק ליבם וכו' כלומר לא תמכור כולם אבל חציין ודאי יכולה למכור וכמ"ש ב"י בשם הרשב"א והר"ן אבל הב"י הבין מלשון רבינו שהיבמה אינו יכולה למכור כלל בנ"מ ותמה עליו ואין כאן קושיא ועי"ל דאפילו נאמר דדעת רבינו שלא תמכור כלל בנ"מ ודלא כהרשב"א והר"ן נמי ניחא דס"ל לרבינו דאעפ"י שחציין שלה אפ"ה לא תמכור בלא רשותו דכיון דידו כידה יש לו זכייה בכל הנכסים וצריכין לחלוק בפני ב"ד וכל זמן שלא עשו חלוקה בפני ב"ד לא תוכל למכור ואם מכרה אינה מכירה וז"ש אצ"ל שלא תמכור בנצ"ב אלא אפילו נ"מ נמי לא תמכור דמשמע הלשון דכי היכי דבנצ"ב לא תמכור כלל ואם מכרה אינה מכירה ה"נ בנ"מ כל הדין כמו בנצ"ב:

ומ"ש ואם מתה יחלקו בהם יורשיה ויורשי הבעל זה פשוט דכיון דבחייה אין ליבם בהם אלא חציים א"כ אף אם מתה אינן יכולין לירש אלא החציה ול"ד לנפלו לה נכסים בעודה שומרת יבם דכיון דהכל מודים דבחייה מוכרת כל הנכסים ונותנת וקיים דאין ליבם בהם כלום א"כ אם מתה הכל ליורשיה וכן בנצ"ב בנכסים שנפלו בעודה תחת בעלה כיון שהבעל קבל עליו אחריות בעודה נשואה חשובים הם כנצ"ב שקיבל עליו אחריות בשעה שכנסה לחופה ואם מתה הם בחזקת יורשי הבעל ול"ד לנצ"ב שקיבל עליו היבם אחריות בנכסים שנפלו לה בעודה שומרת יבם דכתב לעיל לרש"י דזיקת נשואה עושה ספק נשואה וחולקין דשאני הכא דבאים הנצ"ב מכח ודאי נשואה שנפלו לה בעודה תחת בעלה וקיבל עליו אחריותו דאף רש"י מודה שהכל ליורשי הבעל וב"י לא נתיישב לו דברי רבינו ולפע"ד דבריו נכונים אין בהם גמגום כי כל דבריו ע"פ סוגיית הגמרא והרמב"ם כתב וכולי ולא נהירא עיין בב"י שהאריך בזה מדברי האחרונים כולם תפסו על הרמב"ם בזה: