אין האלמנה גובה כתובתה אלא בשבועה משנה פרק השולח סוף (גיטין דף ל"ד) והתוספות הקשו הלא לא ניתנה כתובה לגבות מחיים וא"כ ה"ל תוך זמנו וחזקה דאין אדם פורע בתוך זמנו ואפי' מיתמי מצי למיפרע בלא שבועה וי"ל דה"מ ב"ח אבל אלמנה דאית לה בתנאי ב"ד מתפיס לה צררי אפילו בתוך זמנה כדאשכחן בפרק הנושא וכו' אבל בגרושה ליכא למימר דילמא צררי אתפסה אא"כ דבעל טעין ברי דאתפסה צררי דדינה כשאר לוה דטעין על מלוה בשטר פרעתי אבל אנו לא חיישינן בגרושה דילמא צררי אתפסה וגובה בלא שבועה ואם מתה בניה נשבעין שלא פקדנו וה"א ס"פ כל הנשבעין ומביאו ב"י ובמרדכי פ"ק דבתרא כתב דבאלמנה דוקא שהיתה כל שעה בבית וטרחה קמייהו איכא למיחש דילמא נקטא מידי משא"כ בגרושה ועיין במ"ש בסמוך ס"ו ובסימן צ"ז:

ומ"ש ואפי' מיורשיו אם מת אחריה נראה דאתא לאורויי דאם מת הוא תחלה ואחר כך מתה היא אין בניה נשבעין שלא פקדנו ונוטלין דה"ל מת לוה בחיי מלוה דכבר נתחייבה האשה שבועה ליורשים ואין אדם מוריש שבועה לבניו וכך כתב רש"י להדיא ס"פ כל הנשבעין ומביאו ב"י וכך כתב הרשב"א בתשובה סימן אלף צ"ג ואיכא לתמוה על מ"ש ב"י וזה שלא כדברי הרשב"א דהיאך אפשר שיחלוק הרשב"א על תלמוד ערוך וט"ס הוא ועיין במ"ש בסמוך:

ומ"ש אבל כל נכסיה וכו' פירוש דוקא כשהן בעין וקיימים כמו שהכניסה אותם אבל נאבדו או נפחתו צריכה לישבע כ"כ הרב המגיד בפי"ז ופי"ח דאישות ומביאו ב"י:

והרמב"ם כתב שצריכה לישבע ג"כ וכו' ונראה שאם כתובתה בידה וכו' כתב ב"י אינו מוכרח שכבר אפשר שכתבה לו שטר מכר או מחילה ולפיכך לא חשש ליקח מידה שטר הכתובה עכ"ל ותימה דהלא אין הלכה כר"מ דאמר בפרק אעפ"י אם רצה כותב לבתולה שטר של מאתים והיא כותבת לו התקבלתי ממך מנה וכו' אלא הלכה כר"מ בגזירותיו דאמר כל הפוחת וכו' וכדלעיל ריש סימן ס"ו וסימן ס"ט דלפי זה אם היה כותבת לו שטר מכר או מחילה היה צריך לכתוב לה כתובה אחרת בעיקר הכתובה וכיון שכתובתה בידה א"צ שבועה שלא מכרה ולא מחלה לו כתובה זו שבידה דלא מחזקינן אינשי ברשיעי שישהה עם אשתו בלא כתובה אבל דעת הרמב"ם הוא דאע"ג דכתובתה בידה איכא למיחש דילמא מחלה או מכרה לו וכתובתה זו שבידה אינה אלא לפי שאסור לשהות עם אשתו בלא כתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה דאם מגרש לה צריך לשלם לה כתובה זו שבידה אעפ"י שמכרה לו או מחלה לו כתובתה כי המכירה או המחילה לא היתה אלא שאם ימות הוא תחילה שלא תגבה מן היורשים וכ"כ המרדכי והבאתיו לעיל בסימן ס"ו ולפי זה ניחא הא דכתב הרב רבינו משה בר מיימוני דצריכה האלמנה לישבע שלא מכרה ולא מחלה לו אבל גרושה אינה נשבעת שבועה זו דאפי' מכרה לו או מחלה גובה כתובתה כדפי'. וה"נ:

כתב רב אלפס שאם מכרה וכו' ומשמע מדבריו אפילו מקרקעי וכו' פירוש מדכתב בסתם ולא חילק משמע דאפילו במקרקעי מכרה ונתנה קיים כשנשבעה לבסוף ומנכין אותה בכתובה והרא"ש בפסקיו כתב כלשון הרי"ף משמע ודאי דהכי ס"ל אבל בתשובה כלל נ' דין ו' כתב במקרקע אינו קיים אפילו נשבעה לבסוף וא"כ סותר הוא למ"ש בפסקיו בסתם כהרי"ף ואעפ"י דס"ל לרבינו דפסקיו עיקר היינו כשמפורש להדיא דסותרים זה את זה אבל כאן אינו מפורש אלא דמשמע הכי מדלא חילק בפסקיו ולפיכך נסתפק רבי' דשמא נתפוס כדעתו בתשובה וז"ש אבל כתב בתשובה וכולי כלומר כיון דכתב להדיא בתשובה לחלק בין מקרקעי למטלטלי משמע דכך הוא עיקר וצריך ליישב דל"ק לפסקיו מיהו גם בתשובותיו צ"ע דבכלל נ' דין א' פסק בסתם דאין במתנתה כלום במה שנתנה מנכסי בעלה לאחר קודם שנשבעה אפי' אם נשבעה אח"כ ומשמע אפי' בנתנה מטלטלין אינו קיים דכמו שפירש רבינו דברי הרי"ף במ"ש מנכסי יתומים בסתם דקיים דמיירי אפילו במקרקעי ה"נ משמע מדברי הרא"ש שכתב בסתם מנכסי יתומים דאינו קיים דמיירי אפילו במטלטלין וב"י כתב ליישב דמה שכתב בתשובה שהביא רבינו דבמטלטלין מכרה קיים היינו במטלטלים שאינם ידועים דיכולה לטעון אין בידי כלום ותימה דמה בכך שאינם ידועים דמ"מ כיון דהאמת שהם של הבעל ולא הגבו לה אותם המטלטלים לא חיילא המתנה למפרע דה"ל מגו במקום עדים ועוד דאכתי קשה מה שהביא הרא"ש בפסקיו דברי הרי"ף דמשמע דאפילו במקרקעי מכרה ומתנתה קיים כשנשבעה לבסוף וניכו לה בכתובתה ואעפ"י דהקרקע ידועה ואינה יכולה לטעון אין בידיה כלום ובתשובה כתב סתם דאפילו נשבעה אח"כ לא חיילא המתנה למפרע כל שהן ידועין ואפילו במטלטלי עוד כתב ב"י דמ"ש במטלטלי קיים בנשבעה מעצמה מיירי אלא שלא נשבעה בב"ד ולא ידעתי טעם לחלק בזה בין מטלטלי למקרקעי אבל מה שנראה לפע"ד הנכון ביישוב כל זה הוא דבתשובה דמחלק בין קרקע למטלטלין כתוב בה דהאשה היתה נושאת ונותנת בנכסים ומפורש בה דמכרה ונתנה ומתה קודם שהשביעוה התם כיון שהיתה נושאת ונותנת בנכסים ולא נתברר שהיו כל המטלטלין של בעלה שמא אחר נתן לה לאחר מיתת בעלה או מציאה מצאה הילכך במטלטלין מכירתה ומתנתה קיים אעפ"י שלא השביעוה קודם מיתה ואין היורשים יכולים להוציא מיד הלקוחות מספק אבל במקרקעי דידוע שהן ליורשים ולא נשבעה קודם מיתתה בחזקת יורשים קיימי ואין מכרה ומתנתה קיים ומ"ש בפסקיו דברי הרי"ף בסתם ומיירי אפילו במקרקעי ומכרה ומתנתה קודם שנשבעה קיים היינו דוקא כשנשבעה אח"כ יפה כח האשה לקיים למפרע ואין היורשין יכולין לסלק ללקוחות בזוזי וכ"כ במרדכי פרק הכותב עמ"ש ר"ב שכתב לראבי"ה וז"ל ומ"מ אני דנתי כמוך כי אמרתי הא דקי"ל נכסי בחזקת יתמי קיימי זהו כגון מקרקעי או מטלטלי שלא נשאה ונתנה בהם ואף לא תפסה אותם מחיים אבל הכא שנשאה ונתנה בהם ימים רבים שורת הדין שמכרה או נתנה קיים ועוד שהיתה נושאת ונותנת בהם בחיי בעלה הרי אתפיסה מחיים לפיכך מה שעשתה עשוי ושוב כתב ר"ב לרבינו שמריה מש"ה קיימא המתנה כיון שלא נתברר הדבר בבירור שהיו המטלטלין של בעלה האחרון אבל נתברר בבירור שהיה של בעל האחרון לא דננו כן עכ"ל המרדכי וא"כ כך הוא דעת הרא"ש באשה שנושאת ונותנת בנכסים לחלק בין מקרקעי למטלטלין דאם נשאה ונתנה בחיי בעלה הרי אתפיסה בעלה מחיים ואי מיירי דלא היתה נושאת ונותנת אלא לאחר מיתה מיירי במטלטלי שלא נתברר בבירור גמור שהיה של בעלה אבל רב אלפס שכתב אלמנה שמכרה או נתנה מנכסי יתומים משמע שמכרה או נתנה מהנכסים שהיו מבוררים שהם מנכסי יתומים לפיכך אי לאו שנשבעה אח"כ לא היה קיים אפילו במטלטלין וכן מ"ש בתשובה השנייה אלמנה שנתנה מנכסי בעלה לאחר קודם שנשבעה על כתובתה וכו' משמע נמי שמכרה מנכסים המבוררים שהיו של בעלה ולפיכך אין המתנה חיילא כיון שלא נשבעה ומדכתב סתם ולא חילק בין קרקע למטלטלין אלמא דאפילו במטלטלין לא חייל כיון שמבורר הוא שהיו של בעלים ודינם כמקרקעי אלא דאכתי קשה הא דכתב באותה תשובה הילכך אפילו נשבעה אח"כ לא חיילא המתנה למפרע וכו' שזה סותר למ"ש בפסקיו כדברי הרי"ף דאפילו בקרקע קיים כשנשבעה לבסוף וצ"ע ונראה ליישב דהרא"ש לא העמיד יסוד פסקו בתשובה זו על רגל אחד אלא על ד' הרגלים והוא דהשאלה היתה באלמנה שנתנה מתנה לאחר מנכסים המבוררים שהיו של בעלה קודם שנשבעה על כתובתה והשיב שאין מתנתה מתנה מד' טעמים האחד הוא כיון שאין לה בגוף נכסי בעלה כלום אלא שיעבוד כשאר ב"ח אין יכולה ליתן לאחר וכיון דבשעה שנתנה זו לא זכה בה האחר הילכך אפילו נשבעה אח"כ לא חיילא המתנה למפרע ואע"ג דהרא"ש ס"ל דאם נשבעה אח"כ מכרה ומתנתה קיים למפרע כדמשמע מפסקיו שכתב כדברי הרי"ף מ"מ כיון שהרבה גדולים שבמרדכי וכן בה"ג פליגי דאינו קיים אפילו נשבעה אח"כ עשה טעם זה להיותו סניף לשאר ג' טעמים ובא לומר דבמתנה ודאי אינו קיים חדא מטעם זה. ב' דאעפ"י שהשבועה היתה כתיקון חכמים דנשבעת תחלה ואח"כ נתנה מתנה לאחר אפ"ה אין מתנתה כלום קודם שיזכוה בנכסים דאף על פי דנתנו לה רשות למכור שלא בב"ד משום חינא אי נמי אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד אבל במתנה לא שייכי הני טעמי הילכך אין מתנתה כלום קודם שיזכוה ב"ד בנכסים. ג' דאפילו במכירה שלא בב"ד קי"ל בלא ב"ד מומחים אבל בלא ב"ד הדיוטות אין מכירתה כלום וכ"ש שאין מתנתה כלום כיון שלא היו שם אפילו ב"ד הדיוטות. ד' דאפילו היו לשם ג' הדיוטות דשמו הנכסים שנתנה לאחר מ"מ היתה צריכה שבועה אחרת מלבד שבועת האלמנה שלא תפסה צררי עוד צריכה לישבע שלא גבתה יותר כפירש"י או שלא זלזלה בנכסים כפר"ת בפרק אלמנה (דף צ"ח) בד"ה מוכרת שלא בב"ד וכמ"ש הרא"ש לשם בדף קמ"ד ריש ע"ג אבל זו שנתנה בלא שבועה זו אפילו היתה נשבעת שלא תפסה צררי מ"מ שבועה זו לא נשבעה הלכך לכ"ע אין מתנתה כלום נראה שדקדק בלשונו שאמר לכ"ע לומר דאעפ"י דמטעם הראשון הוי מתנתה קיים כשנשבעה אח"כ למקצת גדולים שתופסים דברי רב אלפס עיקר מ"מ מצירוף שאר ג' טעמים לכ"ע אין במתנתה כלום ולפי זה עלו דברי הרא"ש על נכון בפסקיו ובשתי תשובותיו ואין בהם סתירה והכי נקטינן ודלא כפי' ב"י ופסקו בש"ע וע"ל בסימן צ"ג במ"ש בסעיף ט"ז וי"ז ולקמן בסימן ק"ג ס"כ:

ואם מחלה וכו' פירוש אלמנה אפילו כבר נשבעה על כתובתה ואח"כ מחלה לב"ח של בעלה וניכו לה אותו סך בכתובתה אין במחילתה כלום אא"כ הגבוה ב"ד חובות בעלה בכתובה שאז יכולה אח"כ ליתן או למחול ולא דמי למטלטלים שמכרה ומתנתה קיים משום שלא נתבררו אלו המטלטלים שהם של בעלה דאימור שאדם אחד נתן לאלמנה זו בשעה שנשאה נתנה בנכסים באלמנותה אבל חובות אלו היו ידועים שלבעלה היו והוא תשובה כלל ל"ו דין ד':

ופעמים שאף גרושה משביעין אותה אפי' כשלא יטעון וכו' פי' דלעיל אמר דאלמנה הוא דאינה גובה כתובתה אלא בשבועה אפילו לא טענו היורשים בברי דפרע אבוהון דאנן הוא דחיישינן דילמא אתפסה צררי אבל גרושה גובה בלא שבועה אם לא טעין בברי פרעתיה דלא חיישינן לאתפסה צררי בגרושה ואמר כאן דבשבועה זאת כשפוגמת כתובתה או כשנפרעת שלא בפניו משביעין אפי' בגרושה דאנן הוא דטענינן אעפ"י דלא טעין בעל ולקמן בסימן צ"ז כתב רבינו מחלוקת רב אלפס ור"ת בגרושה כשגובה כתובתה דמשביעה הבעל שלא תפסה משלו כלום אע"פ שטוען שמא ומכ"ש דיכול להשביעה מספק כשמינה אותה אפוטרופסת אבל לא יכול להשביעה אפילו על האפוטרופס' כשאינה תובעת כתובתה לר"ת והרא"ש אבל לרב אלפס יכול להשביעה על האפוטרופס' מספק כל שעה שירצה מיהו לכ"ע בגרושה אם לא טען הבעל אנן לא טענינן ליה שמא תפסה משלו כלום להשביעה על כך הכי משמע דבגרושה כשתובעת כתובתה והבעל טוען אישתבע לי דלא תפסת משלי כלום אעפ"י שאינו טוען ברי משביעין אותה וה"ה באלמנה אעפ"י דפטורה מלישבע דלא אתפסה בעלה צררי כגון שייחד לה קרקע בכתובתה או שהודה לפני מותו דלא אתפסה מכל מקום משביעין אותה שלא תפסה משלו כלום וכן פי' מהר"ל חביב בתשובה סימן פ"א ואיכא להקשות לפי זה הא דכתב רבינו לעיל בנתגרשה ומתה בניה נשבעין ונוטלין וכו' נימא נמי כיון דהיתה חייבת שבועה כשתובעת כתובתה שלא תפסה משל בעלה כלום א"כ אין בניה נשבעין שלא פקדנו ונוטלים דאין אדם מוריש שבועה לבניו וי"ל דלא אמרינן אין אדם מוריש שבועה לבניו אלא בשבועה שהיתה באה מתחילה כנגד היתומים כגון מת לוה בחיי מלוה ואח"כ מת מלוה אבל זו היתה צריכה לישבע כנגד בעלה שלא תפסה משלו כלום אם מתה ואחר כך מת הוא נשבעין שלא פקדנו ונוטלין מיורשיו וכ"כ בח"מ סימן ק"ח סכ"ט. מיהו לקמן בסימן צ"ז כתבתי דאין זה אמת לפע"ד באלמנה אלא כל שאינה צריכה לישבע שבועת אלמנה דהיינו דלא אתפסה צררי אין משביעין אותה שלא תפסה משלו כלום ואפי' מינה אותה אפוטרופסת אין משביעין אותה בטענת שמא לדעת הרא"ש ומ"ש רבינו בסמוך ומה שבועה נשבעת שלא התפיסה הבעל צררי בחייו ולא תפסה היא משלו כלום אינו אלא לומר כיון דנשבעת שלא אתפסה צררי נשבעת נמי מדין גלגול שלא תפסה משלו כלום אבל כשאינה נשבעת דלא אתפסה צררי אינה נשבעת על טענת שמא אפי' מינה אותה אפוטרופסת ושכן פסק מהר"ם דלא כמהר"ל חביב:

דתנן הפוגמת וכו' בפ' הכותב (כתובות דף פ"ז) הקשה במרדכי לשם אמאי אינה נאמנת פוגמת במגו דאי בעיא היה פוחתת או במגו דאמר לא נפרעתי כלל וי"ל דהיא יריאה שמא יביא עדים ועי"ל דלא שייך כאן מגו דטעמא הוי דאותו שנפרע לא דייק כמה נפרע והיא סבורה שדקדקה ולא דקדקה אבל אותו שפורע דייק יותר כמה הוא פורע ולהכי צריכה אותה שבועה כי היכי דתידוק: ומ"ש אפי' יש לה עדים וכו' שם אמרינן אדרבה ל"מ יש לה עדים דודאי צריכה שבועה על השאר דהא דקא מודית בהאי מנה משום עדים הוא ולאו משיב אבידה היא אלא אפי' שלא בעדים דאי בעיא הויא אמרה לא קבלתי כלום וכי מודית במנה משיב אבידה היא ותשקול בלא שבועה קמ"ל דצריכה שבועה משום דאמרינן דפרע דייק דמיפרע לא דייק וכן מ"ש אפי' דקדקה וכו' היינו נמי לומר דאפילו הכי הצריכוה שבועה דשמא לא דקדקה יפה דאמרינן דפרע דייק וכו' מיהו הקושיא מעיקרא לאו כלום הוא לדעת רוב חז"ל דלא אמרינן מגו לפטור מן השבועה וכך כתב הרמב"ם בפ' ט' מהל' שלוחין ונתבאר בח"מ סי' צ"ג ס"ז:

ומ"ש ולא נפקא מינה אלא דאי קדמה וכו' פי' כיון דהכא בשבועה זו נמי בעיא נק"ח א"כ ליכא נפקותא בהך שבועה דאמרינן דמדרבנן הוא ולאו מדאורייתא אלא דאי קדמה וכו' דאי לומר דאיכא נפקותא נמי דמדרבנן מצי לאפוכי דהכא דהאשה נשבעת ונוטלת לא מצי לאפוכה וכ"כ הרא"ש בפרק הכותב ואיכא להקשות דכאן פסק רבינו כהרא"ש ובח"מ סימן פ"ז ס"ב הביא דברי הרמב"ם דמצי' אמרה הריני כשאר כל התובעים וישבע לי היסת וכו' ונראה דרבינו סובר דליכא פלוגתא בין הרמב"ם ובין הרא"ש בדין זה דהרא"ש לא אמר אלא שאין יכול להפוך עליו שישבע שבועת המשנה ויפטר שזה יאמר לי השבע וטול כמו שתקנו לך חכמים או תלך לך וכמ"ש רבינו כאן וכ"כ בח"מ לשם סי"ז וגם הרמב"ם מודה בהא שהרי אומר הורו רבותי אע"פ שאין מהפכין בנשבעין ונוטלין אלמא דס"ל נמי דלא מהפכינן מטעמא דמצי א"ל או השבע וטול וכו' אלא דאם יאמר התובע דל תביעתי זו מהכא שעל ידה תקנו לי חכמים דאשבע ואטול אלא הריני כשאר כל התובעים בעל פה והנתבע כופר הכל וישבע לי הנתבע היסת שומעין לו ואם יחזור הנתבע ויהפוך שבועת היסת על התובע או השבע וטול ואי לא תלך לך דלית לך גבאי ולא מידי שומעין לו ובזה מודה גם הרא"ש ומה שעלה על דעת מהרא"י סימן ל"ב לומר דהרא"ש לא ס"ל כדעת הרמב"ם כיון דבדאורייתא לא מצו לאפוכי שבועה אפילו א"ל לתובע השבע היסת ואשלם לך לא ידעתי מנא לן הא דאיכא למימר דהרמב"ם והרא"ש תרוייהו ס"ל דאפי' בדאורייתא מצי לאפוכא ולומר לו השבע היסת ואשלם וכסברא הראשונה שהביא רבינו בח"מ סימן פ"ת סכ"ד ועיין במ"ש בזה בח"מ סימן פ"ז ס"ב:

ואם היא חשודה על השבועה וכו' פי' ישבע ג"כ שבועת המשנה כעין דאורייתא ויפטר כ"כ הרא"ש בפרק הכותב ע"ש רב אלפס בתשובה אף ע"פ דרבינו בח"מ סימן צ"ב סי"ג כתב בשאר נשבעים ונוטלים דאם הוא חשוד דהנתבע פטור בלא שבועה הכא יפה כח האשה כיון דהשטר כתובתה בידה דשכנגדו ישבע כעין דאורייתא ויפטר ומיהו בח"מ כתב דלהרמב"ם אף בפוגם שטרו שהשטר בידו אם הוא חשוד נשבע הלוה היסת ונפטר ולהראב"ד ולהרמ"ה נוטל החשוד בלא שבועה כיון שהשטר בידו וכאן כתב סברא שלישית דישבע שבועת המשנה ויפטר וכן עיקר עיין במ"ש בח"מ לשם בס"ד:

ומ"ש ואם הוא חשוד אין כאן לא שבועה ולא תשלומין אע"ג דבש"ד כתב רבינו בח"מ סימן צ"ב סימן י"ג דבשניהם חשודים פסק רב אלפס מתוך שאינו יכול לישבע משלם ולרב האי גאון והרא"ש יחלוקו מ"מ בהנהו שבועה דתקנו רבנן דנשבע ונוטל אם שניהם חשודים לא תקנו חכמים לא לשלם הכל ולא לשלם מחצה דתקנתא לתקנתא לא עבדינן אלא אין כאן לא שבועה ולא תשלומין לדברי הכל:

ובע"א מעידה וכו' עד דלא שכיחא הוא כל זה בפרק הכותב ריש (כתובות דף פח) זולתי מ"ש וצריך שיאמר לעד הראשון שמכוין לכך דבגמרא קאמרינן דמודע להו דמשמע דלכתחילה צריך להודיע לשניהם משום דאין ע"א נאמן ורבינו סובר דלישנא דמודע להו לאו דוקא דהודעה זו לא צריך אלא כדי שלא יהא העד הראשון מסייעה ולא היתה צריכה לישבע אלא היסת דב' כתובות היו לה וא"כ לא צריך אלא להודיע לעד הראשון בלבד דכיון דאינו מסייעה אם טוענת שתי כתובות היו לי צריכה לישבע ש"ד כנגד העד דכיון דמילתא דלא שכיחא היא אינה יכולה לומר שתי כתובות היו לי בלא ש"ד דע"א שקיבלה בפניו הדמים מוקים עליה בהלואה שהרי הוא יודע עם עד השני דקיבלה כתובתה והנך דמים שקיבלה תחלה בתורת הלואה נינהו אצלה והיא מכחשת העד לומר להד"ם א"נ שתי כתובות היו לי וצריכה לישבע שבועה דאורייתא להכחיש העד:

הפוחתת וכו' פירוש פוגמת נשבעת דכיון דמודית דנפרעת מקצת שמא נפרעת כולה ולא דייקא דמיפרע לא דייק אבל פוחתת דלא מודית דנפרעת כלל לא שייך לומר לא דייקא והקשו התוס' תימה לי א"כ כל שעה אתיא לאערומי לפחות עכ"ל כלומר וא"כ גם בפוחתת ה"ל לתקן שתשבע דשמא אף כשתהא מקבלת מקצת פרעון לא תאמר האמת אלא תאמר על מקצת הפרעון דאמנה הוא כדי שלא תתחייב לישבע ולפעד"נ דלא קשה כלום דכיון דאמנה לא שכיחא ופרעון שכיחא ניחא לה טפי לומר האמת דפרעון היה:

היא אומרת בתולה וכולי והכתובה נאבדה וכולי משמע מלשון נאבדה דאע"ג דלא נשרפה אלא נאבדה מתחת ידה ואפשר שתחזור ותמצאנה אפ"ה גובה כתובתה ולא מצי מעכב הפרעון מחששא שמא תוציא כתובתה בב"ד אחר ותחזור ותגבה פעם שנייה שהרי אפשר בשובר ועיין ריש פ"ב דכתובות ובח"מ סוף סימן מ"א:

ומ"ש כתב הרמב"ם שהבעל צריך לישבע שבועה דאורייתא בפי"ו דאישות כתב כן ונתן טעם מפני שהוא מודה מקצת והקשה הרב המגיד כיון דדברי הרמב"ם לשם הם במקום שאין כותבין כתובה דאינו נאמן לומר פרעתי אין מודה במקצת שמחייב ש"ד אלא בדבר שאפשר לכפור בו וכו' ומביאו ב"י ומ"ש בשם הרא"ש דאינו נשבע אלא היסת נמי קשה דאע"פ שכ"כ להדיא רפ"ב דכתובות דלא הוה מודה במקצת משום דאינו יכול לומר פרעתי היינו דוקא במקום שאין כותבין כתובה אבל במקום שכותבין ונאבדה דיכול לטעון פרעתי הו"ל מודה במקצת וחייב ש"ד וכיון שכתב רבינו תרוייהו והכתובה נאבדה או במקום שאין כותבין כתובה וכולי אלמא דמפרש להרמב"ם דבתרוייהו נשבע שבועה דאורייתא ולהרא"ש בתרוייהו נשבע היסת ואפשר ליישב להרמב"ם דאף במקום שאין כותבין כתובה אם הביא עדים שכתב לה כתובה מצי למיטען פרעתי כמ"ש רבינו לקמן בסימן נ' בשמו א"כ שפיר קאמר דאיכא מודה מקצת אף במקום שאין כותבין וכן להרא"ש אף במקום שכותבין כתובה אם הביאה עדים שנאבדה באונס לא מצי טעין פרעתי וליכא מודה מקצת אלא דלפי זה ליכא פלוגתא בין הרמב"ם והרא"ש ומלשון רבינו משמע דפליגי וצ"ע:

מי שהיה נשוי ד' נשים וכולי ובגמרא קאמרינן ואלו ראשונה לשלישית לא קתני מ"ט משום דשבועה לאחד שבועה למאה וכתב התוספות לא ה"ל למינקט שתי נשים דלא הוי שמעינן מינה שבועה לא' שבועה למאה מיהו תימה דבשלש סגי וי"ל דה"א דהתם הוא דאין נשבעת ראשונה לג' שהיא אחרונה דלא חיישינן כולי האי כיון שכבר נשבעה לשנייה ושלישית שמא כבר נתקבלה כתובתה שאין נשבעת לת"ק לא אחמור בה כולי האי אבל אם היתה נשבעת אותה שלישית כגון שיש רביעית דהשתא ידעינן שלא נתקבלה כתובתה ה"א דנחמיר טפי ותשבע לה הראשונה להכי תנא ד' נשים עכ"ל מיהו רבינו דפסק כבן ננס דלעולם גם האחרונה נשבעת להיתומים אפי' הן גדולים קשה דבשלש סגי:

ואם כתובה של האחת מנה ושל זו מאתיים וכולי לר"ח וכו' כ"כ בח"מ סימן ק"ד אבל בסימן קי"א גבי מתנה פסק בסתם כר"ח ולשם כתבתי הטעם דגבי מתנה מודים לר"ח ולגבי חוב בלבד נחלקו על ר"ח:

וכשב"ד או יורשין וכו' אבל אם נשאת אינו גובה בנדרה משמע אבל בשבועה גביא אף לאחר שנשאת ולקמן בסימן ק"א כתב שבעל התרומות והעיטור חולקים בדבר והרא"ש פסק דנאמנת וגובה בשבועה וכ"כ המרדכי פ' השולח מכאן שהאשה גובה כתובתה אע"פ שנשאת וכ"כ בס"פ הנושא ע"ש ובגמרא פריך כי לא ניסת נמי לכי מינסבא מיפר לה בעל ומשני אין הבעל מיפר בקודמין ופריך ניחוש דילמא אזלא לגבי חכם ושרי לה קסבר צריך לפרט את הנדר כלומר וכי מפרשה קמיה דליתומים נדרה וכך נדרה אם נהניתי מכתובתי כלום לא שרי לה. וכתבו התוס' והרא"ש והא דלא אמר דידירנה בפני בעלה ויאמר קיים ליכי דשוב אינו יכול להפר וי"ל דאיכא למיחש שמא יאמר בלחש מופר ליכי קודם שיאמר קיים ליכי עכ"ל ועיין במ"ש לקמן ריש סימן ק"א בס"ד:

וכתב ר"י שהאידנא נהוג להשביע אלמנה בב"ד וז"ל המרדכי ולא יקשה דהאידנא משביעין אפי' בב"ד דשבועה שלנו אינה חמורה כ"כ משום דשבועה שלהם משביעין שאומר אמת עכשיו ונמצא כשהוא משקר בשעת השבועה הרי זו שבועת שוא אבל השתא משביעין אותה שתאמר אמת אח"כ ממה שישאלו להן וכשהן משקרין לאחר השבועה ה"ז שבועת שקר ואינה חמורה כ"כ משום דבשעת השבועה שמא היה בדעתה לומר אמת תוס' עכ"ל המרדכי וכיוצא בזה כתב הרא"ש בשם ר"י וז"ל הר"י והשתא בזמן הזה תקנו לקבל חרם במקום שבועה שלא יהא העונש גדול כ"כ עכ"ל ונראה דלאו דוקא לקבל חרם גרידא אלא ה"ה לקבל עליו בעונש חרם ושבועה שתגיד ותודה אח"כ מה שקיבלה מנכסי בעלה לרשותה ואמרו דקבלת חרם זו תקנו בזמן הזה במקום שבועה ממש וזהו כמ"ש המרדכי ע"ש והתוס' והכי נקטינן: