עושין מצה מסולת נקיה וכו' ומ"ש רבינו וכן דעת רב אלפס בפרק כ"ש כתב וז"ל פת הדראה פת סובין ע"כ ורש"י כתב פת הדראה שניטל כל הדרה דהיינו פת קיבר עכ"ל והרא"ש פי' דברי הרי"ף כלומר שלא הוציא ממנו הסובין דאילו פת סובין לא נקרא לחם ופטור מחלה עכ"ל והיינו כהרמב"ם וכ"כ ה' המגיד שכך פירש הרא"ש לדברי הרי"ף אבל הר"ן פי' לדברי הרי"ף כמשמען וכפי' רש"י וכן נראה לפע"ד ומיהו אין דעתם שאין שם אלא סובין דהא ודאי לא הוה לחם אלא דעתם שעירב בהן סובין הרבה עד שהיא ראויה לאכילת אדם ואית בה ה' רבעים קמח והא דתנן נטל סובן ומורסנן מתוכה וחזר לתוכה פטור מן החלה היינו לומר שאין הסובין מצטרפים לשיעור ה' רבעים אבל כשיש מן הקמח עצמו ה' רבעים אפי' עירב בהן סובין הרבה חייב בחלה כשראויה לאכילת אדם:

עיסת כלבים בזמן וכו' פי' בזמן שאין הרועים אוכלים ממנה היינו שעשאה משעה הראשונה שלא יאכלו הרועים ממנה ועיין בי"ד סימן ש"ל:

עיסה שבלילתה רכה וכו' כ"כ הרא"ש בפ' כ"ש בפי' הברייתא וע"ש מבואר שמ"ש רבינו בבלילתה עבה וחלוטה ואפוייה הוי לחם כו' דלאו למימרא דמקמי אפייה לא הוי לחם דודאי מקמי אפייה נמי הוי לחם אלא נקט אפייה לאשמועינן דאפילו בתר אפייה אינו יוצא ידי חובתו בפסח וצריך עיון בי"ד סי' שנ"ט:

מצה גזולה אין יוצאין בה פי' אפילו דיעבד כמו שנראה מסוף דברי ירושלמי כך היא מסקנת הרא"ש בפ' כ"ש וה' המגיד בפ"ה ואם גזל חטים או קמח ועשאו פת כתב ה"ה לשם דיוצא בה י"ח שקנאן בשינוי ודמים לבד הוא דחייב לו עכ"ל ור"ל דיצא בדיעבד אבל בתחלה אסור דהא למ"ד בירושלמי במצה גזולה דיוצא בה דדמים הוא דחייב ליה אפ"ה קאמר דלכתחלה אסור משום בוצע ברך ניאץ ה' וה"נ דכוותה וכה"ג כתב הר"ן בפרק לולב הגזול בדין לולב דאע"פ דקנאו בשינוי לא יברך עליו ומדברי רבינו ירוחם ח"ג יראה דאין לברך עליו בתחלה אבל בסוף חייב לברך ולפי זה יראה דהטוחנין ביחד יאמר כל אחד כל מי שיגיע לידו קמח שלי הרי הוא שלו במתנה גמורה וכ"כ הרוקח לגבי מצה לאותן שאופין יחד:

בצקות של עו"ג וכו' מימרא דרב הונא בפ' כ"ש והא דכתב הרא"ש דהיכא דאין לו אלא כזית מצה שמורה דיאכל אותו כזית בראשונה לתיאבון כדלקמן בסי' תפ"ב צריך לפרש הך מימרא דרב הונא כשלא היתה מזומנת לפניו כזית שמורה בראשונה דאז יוצא בה כשאכלה באחרונה אבל לכתחלה יאכלנה בראשונה וע"ש: