מצוות אכילת פירות שביעית

הקדמה

פירות השנה השביעית קדושים ב'קדושת שביעית'. לקדושת הפירות יש השלכות הלכתיות, שאחת מהן היא ייעודם של הפירות לאכילה, ולא להפסד או לסחורה. השאלה העומדת בפנינו היא האם קיימת באכילת פירות שביעית גם מצווה חיובית של אכילה, כשם שקיימת בפירות תרומה מצוות אכילה לכוהנים וכשם שמעשר שני מצווה לאוכלו בירושלים, וכד'; או שמא האכילה אינה מצווה, אלא יעד טבעי של הפירות, והמצווה היא רק שלא להפסיד את הפירות ולא לסחור בהם.

הפוסקים שדנו בשאלה זו העלו נפקא-מינות הלכתיות הנגזרות ממהות מצוות האכילה – א. האם יש איסור לגרום להפסד הפירות בשב ואל תעשה, כלומר, האם חובה לאכול פרי שהחל להירקב על מנת למנוע את הפסדו. ב. האם מותר לאדם לצום צום הרשות כאשר עומדים לפניו פירות שביעית, מכיוון שבהימנעותו מאכילתם הוא מתבטל ממצוות אכילת פירות שביעית?

להלן נראה כי גם אם קיימת מצווה באכילת הפירות נפקא-מינות אלו אינן הכרחיות, ונדון בכל טענה במקומה.

בתשובה זאת נעסוק ביסודות הסוגיה, כשברקע של הסוגיה מתברר גם העקרון היסודי שייעוד אכילת פירות שביעית הוא לאכול משולחן גבוהה, כפי שראינו בהרחבה במבוא.

יסודות הדין

על ייעודם של פירות השנה השביעית נאמר בתורה בפרשת השמיטה שבחומש ויקרא:

וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִֽירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּֽךְ: ויקרא כה, ו

ניתן לראות שהתורה מייחסת חשיבות לאכילת פירות השביעית. אולם המילה "והיתה" יכולה להתפרש בשני פנים: ייתכן שזהו לשון ציווי שבו מצווה התורה על אכילת הפירות; אך ייתכן שהתורה מתארת מציאות והוויה שנוצרת כתוצאה מהפקרת הארץ – שכולם יהיו שווים באכילת הפירות, ואין כאן מצווה חיובית על אכילת הפירות.

אם נתבונן בדרשות חז"ל על פסוק זה, נראה שכולם נאמרו בסגנון של: "לאו הבא מכלל עשה". כלומר, חז"ל למדו מהציווי "לאכלה" כמה איסורים שהם מעשים ההפוכים מאכילה. כך מבואר בירושלמי (שביעית ח, א) מדוע אסור להשתמש בפירות המיועדים לאכילת אדם לצורך אכילת בהמה או לצורך שימוש אחר: "'לאכלה' – מיעט, מה מיעט? אוכלי אדם אין עושין מהן מלוגמא". וכן מפורש בבבלי בארבע דרשות נוספות לפסוק זה המתייחסות לדיני פירות שביעית:

א. "לאכלה ולא לסחורה" – מקור האיסור בדרשת הפסוק הנ"ל נתבאר בעבודה זרה (סב ע"א-ע"ב); איסור מסחר בפירות שביעית מפורט בהרחבה במשניות שביעית (ז,ג; ח,ג ועוד).

ב. "לאכלה ולא להפסד" – מקור האיסור נתבאר בפסחים (נב ע"ב). לפי דרשה זאת מנומק הדין שמבואר במשנה שביעית (ד,י ועוד), שאין לקצוץ ענפים שיש עליהם פירות בשביעית.

ג. "לאכלה – ולא למשרה, לאכלה ולא לכבוסה" מקור האיסור נתבאר בסוכה (מ ע"א), ובבא קמא (קב ע"א) בביאור דעת חכמים¹¹² שסברו שיש לאסור כל פעולה בפירות שביעית שההנאה ממנה נעשית רק לאחר השימוש, כגון כיבוס.

footnotes: ¹¹² ואילו לדעת ר' יוסי הציווי "לאכלה" מורה שפירות שביעית הותרו לצרכים העיקריים (את זה הוא לומד מהמילה "לכם" – "לכם - לכל צרכיכם") אך לא לעשות מהם שימושים שאינם שווים לכל נפש, ולכן יש לדרוש: "לאכלה - ולא למלוגמא, לאכלה - ולא לזילוף, לאכלה - ולא לעשות ממנה אפיקטויזין".

ד. "לאכלה ולא לשריפה" – מקור האיסור נתבאר בבכורות (יב ע"א) ובמנחות (פד ע"א). בסוגיה במנחות נידונה השאלה – כיצד ניתן להקריב את קרבן העומר מתבואת השנה השביעית, והרי שריפתו על גבי המזבח מונעת את אכילתו, וכלשון רש"י שם: "לאכלה ולא לשריפה - והיכי מקרבינן קומץ לשורפו על גבי המזבח". מכאן אנו למדים שגם 'אכילת מזבח' איננה בכלל "לאכלה" ואף היא לכאורה הייתה צריכה להיאסר.¹¹³

footnotes: ¹¹³ הגמרא במנחות שם מחייבת את הבאת העומר בגלל שכתוב "לדורותיכם", עם זאת לא מובא בגמרא מה הפתרון לבעיית איסור השרפה של השיבולים הקדושים בקדושת שביעית.לענ"ד ניתן לבאר את הדין בשני אופנים: א. ביחס למצווה שקבוע לה זמן כאשר היא מתנגשת עם איסור יש לראות בזה 'מפגש עצמותי', שבו התירה התורה את האיסור לגמרי, זאת בדומה לכל הקרבנות שקבוע להם זמן שמותרים לכתחילה בשבת, לעומת זאת במקום שההתנגשות היא מקרית ההיתר הוא דחיית האיסור (ראה עוד ביחס ל"מפגש מקרי ומפגש עצמותי" בעבודת הקרבנות בשו"ת בדי הארון, פיקוח נפש, עמ' 80-83). ב. המנחה אינה נשרפת על גבי המזבח אלא נאכלת וזה הוא חלק מקיום הייעוד "לאכלה" – אחד אכילת אדם ואחד אכילת מזבח. עקרון זה מובן לאור לשון המקרא שם הביטוי אינו "שרפה" אלא "הקטרה" שהיא אכילת מזבח (ראה עוד ביחס בין שרפה והקטרה בדרך שער העליון, פרק ט עמ' 78).עפ"י הגמרא בבכורות (דף יב) נראה שהבבלי נקט כדרך הראשונה. הגמרא שם דנה בבהמה שנקנתה בפירות שביעית ולכן היא נתפסה בקדושתם וממילא חל עליה הציווי "לאכלה". אומרת הגמרא שבהמה זאת: "פטורה מן הבכורה – לאכלה אמר רחמנא, ולא לשרפה", ומכאן מוכח ש"אכילת המזבח" של אמורי הבכור איננה נחשבת לאכילה (בניגוד לאפשרות ב). מנגד, מביאה שם הגמרא שפירות שביעית חייבים בחלה למרות שחלה טמאה דינה להישרף, ומסיימת הסוגיה: "תניא נמי הכי: מנין לאוכל מעיסת שביעית עד שלא הורמה חלתה שחייב מיתה – שנאמר: 'לדורותיכם'. ולגמר מינה! התם - עיקר לאכילה, הכא - עיקר לשריפה" כלומר גם בחלה ישנו דגש בתורה על "לדורותיכם" (בדומה לקרבן העומר שהובא בסוגיה במנחות), אולם הגמרא מבדילה בין חלה לבכורות, שחלה איננה מיועדת לשריפה ובכורות כן. מכל האמור מוכח שעל אף ש"לדורותיכם" מלמד שיש להפריש חלה, לא נפתרה בעיית הוצאת הפירות לשריפה במקום שזה דרך השימוש הרגיל אלא אם ציוותה לכך התורה במפורש, ואז הדיחוי הוא דיחוי מלא. לאור זאת נלע"ד ליישב ביחס לעומר כתירוץ הראשון – שקרבנות שקבוע להם זמן וההתנגשות בין המצוות היא 'עצמותית' לא חלים כלל האיסורים אחרים, כגון שבת ושביעית, אולם כאמור, לשיטת הבבלי אכילת מזבח עצמה אינה נחשבת לאכילה אלא לשרפה שאיננה מקיימת את מצוות התורה "לאוכלה".

מעבר לדרשות המפורשות, המשנה במסכת שביעית גדושה בפרטי דיני קדושת הפירות, וכפי שראינו בדרשות שבבבלי רובם של הדינים נלמד מהציווי "לאכלה".

עם זאת בכל המקורות הללו לא מוזכר ציווי חיובי לאכול את הפירות, אלא רק הנחיות כיצד להימנע מפגיעה בפירות וביכולת אכילתם. לאור כל זאת נראה בהבנה הפשוטה, שעצם האכילה אינה מצווה, אלא תיאור ההוויה בשביעית כתוצאה מהפקרת הארץ, וכל שינוי מייעוד האכילה הוא "לאו הבא מכלל עשה". אולם במפרשי הראשונים והפסוקים מצאנו מחלוקות בדבר, כפי שנראה להלן.

השגת הרמב"ן במניין המצוות

הראשון שהתייחס במפורש למצוות אכילה בפירות שביעית הוא הרמב"ן, וכך הוא כותב בהשגות:

מצוה שלישית שאמרה תורה בפירות שביעית (ר"פ בהר) "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה", ודרשו – "לאכלה ולא לסחורה". וזה דבר תורה הוא, כמו שאמרו באחרון של ע"ז (סב ע"א): נמצא פורע חובו בפירות שביעית והתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה. וכן במקומות רבים מן התלמוד (בכורות יב ע"ב, ועי' סוכה מ ע"א, וש"נ) בא כלשון הזה. ונכפלה זאת המצוה באמרו ית' (שמות כג) "ואכלו אביוני עמך". שלא אמר לאביוני עמך תעזוב אותם כמו שאמר (ר"פ קדושים) "לעני ולגר תעזוב אותם" בלקט ושכחה, אבל לשון אכילה מזכיר בהם הכתוב בכל מקום (שם ופ' בהר ב"פ). והנה העושה סחורה בהם עובר בעשה. השגות הרמב"ן לספר המצוות לרמב"ם, שכחת העשין

הרמב"ן משיג על כך שהרמב"ם לא מנה את מצוות "לאכלה" במניין המצוות. אולם, אם נתבונן לעומק בדבריו, ניווכח שגם הרמב"ן לא הזכיר בדבריו מצווה 'חיובית' לאכול פירות שביעית, אלא רק את דרשתם ה'שלילית' של חז"ל – "לאוכלה ולא לסוחרה", שהסוחר בפירות שביעית מבטל מצוות עשה של אכילה. ונשאלת השאלה – האם כוונת הרמב"ן לומר שאכילת פירות שביעית אף היא מצווה הראויה להיכלל במניין המצוות?

שיטת הרמב"ן הנ"ל נידונה על ידי ראשונים ואחרונים רבים, ותחילה נברר כיצד הובנו דברי הרמב"ן על ידם.

השיטה ראשונה בדעת הרמב"ן היא שיטת התשב"ץ בספר זוהר הרקיע (חיבור על מניין המצוות שמסודר על סדר אזכרותיו של אבן גבירול):

והרמב"ן ז"ל הוסיף מצוה אחרת בזה והיא האכילה לפירות שביעית מאומרו "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה", ודרשו לאכילה ולא לסחורה... וכן כפל הכתוב מצוה זו "ואכלו אביוני עמך", כלומר מצווים הם לאכול פירות אלו ולא לעזבם להפקר שכתוב בלקט "לעני ולגר תעזוב אותם", ונמצא שהעושה סחורה בפירות שביעית עובר במנין עשה ויבא במנין המצות. וכן מצאתי אני סעד לזה במה שאמ' בפ"ק מיומא במשל לשתי נשים שלוקות בב"ד א' קלקלה ואחת אכלה פגי שביעית, והיתה לוקה שלא אכלה אותם כדרך אכילה ועברה על מה שכתוב "לאכלה" ואין זה אכילה. זוהר הרקיע, מצוה סז

התשב"ץ מבין מההשוואה שעשה הרמב"ן בין מצוות לקט לעניים לבין הציווי "אכלו אביוני עמך" ש"מצווים הם לאכול פירות אלו ולא לעזבם להפקר". התשב"ץ מביא ראיה נוספת לתפיסה זאת בפרשנות סוגיה ביומא, ובהמשך נדון בראייתו. דברי התשב"ץ הובאו בשלמותם גם בספר חרדים (מצוות התלויות בארץ ישראל פרק א, יט). וכן כתב גם בעל המגילת אסתר(שכחת העשין, מצוה ג) בפירוש הרמב"ן, וכן כתב המהרי"ט אלגאזי (הלכות חלה, ב, יג-יד).

שיטת ביניים מובאת בספר תורת הארץ לר' משה קלירס מטבריה, ולפיה אכילת פירות שביעית היא אמנם מצווה, אך מדובר במצווה קיומית ולא חיובית, כלומר אף שאין מצווה לאוכלם – האוכלם מקיים מצווה. וכך הם דבריו:

...אולם י״ל דבזה דאמר דשביעית נתנה להדלקת הנר נכלל גם זה דאין מצוה באכילתן, דאל״כ לא היתה התורה מתרת להדליק מהן הנר ולבטל מצות אכילתן ובהדלקת הנר, בודאי אין לומר דאיכא מצוה, וכן מותר לצבוע מפירות שביעית כמ״ש ברמב״ם ריש פ״ה. ויש לדחות, דאף שהתירה התורה להדליק הנר וכן לצבוע מהן, מכל מקום אם אוכל מקיים מצוה, דהא אין זה מצוה חיובית שיהיה חייב לאכול רק אם אוכל מקיים מצוה, ולכן אם מדליק הנר או צובע מפירות שביעית אינו כמבטל מצוה... ובזה מתורץ מה שמותר להאכיל גוי כמו שכתב הפאת השלחן סי' כד או"ק נח, ולא אמרינן דהוא מבטל מצות עשה מאכילת פירות אלו. תורת הארץ, ח, כה

לשיטת בעל תורת הארץ, אי אפשר לומר שיש מצווה חיובית לאכול, אולם הוא סובר שניתן עדיין לומר שהאוכל מקיים מצווה. מרןהרב קוק (קונטרס אחרון, כא) דן באפשרות זאת וכתב שאם יש מצווה – מדובר במצווה מעשית, והנ"מ לדעתו היא – שאדם שיש לו פירות שביעית אסור לו לקבל על עצמו תענית רשות ולהימנע בשל כך מאכילתם.¹¹⁴ אולם לענ"ד למאן דאמר שיש מצווה, מסתברת שיטת תורת הארץ שמדובר רק במצווה קיומית, כפי שמוכח מכך שהותר להדליק את הנר בפירות שביעית בשונה מתרומה ומעשר שני.

footnotes: ¹¹⁴ שיטת מרן הרב קוק מנוסחת כספק, ולכן הוא כותב את הדברים למאן דאמר שיש מצווה, וכן נראה בדבריו במשפט כהן (סימן פה), אולם הוא נטה לצרף דעה זאת (שיש מצווה חיובית) כשיקול, וכך הוא כותב שם: "אע"פ שעבר ושינהו בשינוי האסור לעשות לכתחילה, פשיטא שאין שום איסור אלא גם מצוה ואולי חובה יש לאוכלו כמו שהוא עכשיו". אולם את ההשלכה המעשית שהביא בשבת הארץ, שלמאן דאמר שיש מצווה חיובית יהיה אסור לשבת בתענית ציבור, נלע"ד שיש לדחות, שהרי לכולי עלמא אין זו מצווה שזמנה קבוע, וכשם שמותר לאדם לאכול מאכלים שאינם קדושים בקדושת שביעית אף שמונחים לפניו פירות שביעית, כך מותר לו להימנע מאכילת פירות קודשים בגלל הצום.

מאידך החזון איש חלק על ההבנה שיש באכילת פירות שביעית מצוות עשה, שהרי גם בתרומה ומעשר שני, שמוסכם על כך שיש מצווה באכילתן, אין הכוונה שיש מצווה חיובית אלא שאם אכל קיים מצווה, וכך מבאר החזון איש את דעת הרמב"ן:

אבל כונת רמב"ן דאיסור סחורה הוא ממנין עשין, כמבואר בדבריו ז"ל, אבל אין עשה באכילתן. ואילו צריך ראיות שיש מצוה באכילתן לא היה מספיק מה דמצינו איסור סחורה, דסחורה אינה מבטלת אכילתן שהרי הלוקח יאכלם, אלא מפני שאין מצווה באכילתן ולא שייך למחשבה לעשה העמיד הרמב"ן את איסור סחורה במנין העשין. חזון איש שביעית, יד, י

ובעל השרידי אש כתב דברים דומים:

ולענ"ד אין שום מצוות אכילה בפירות שביעית ולא מצינו מצוה זו של אכילת פירות שביעית בכל הש"ס, והרמב"ן שמנה אכילת פירות שביעית במנין המצוות, כוונתו מטעם לאו הבא מכלל עשה, לאכלה ולא להפסד, אבל לא שיש כאן מצות אכילה כמו קדשים ותרומה, וא"כ ל"ש בזה שיעורים שיש במצוה או איסור, והאיסור להפסיד אינו כמו איסור אכילה שיש בו שיעורים, ושפיר חל האיסור אף על פחות מכזית. שו"ת שרידי אש, חלק ב, סימן צ

כפי שניתן לראות הן החזון איש והן השרידי אש ביארו שגם לדעת הרמב"ן אין חובה לאכול את הפירות, והסוחר בהם עובר על "הלאו הבא מכלל עשה", אף שאכילתם אינה מוגדרת כמצוות עשה. גם הרב חיים קנייבסקי שליט"א בספר דרך אמונה (שמיטה ויובל, פרק ה, באור ההלכה להלכה א) הביא את דברי החזון איש, והביא עוד שלוש ראיות נוספות לסברא זאת מההשוואה בין שביעית לתרומה ומעשר שני (ודבריו יובאו בהמשך עמ' 340).

גם הרב וואזנר זצ"לבשו"ת שבט הלוי, התייחס לדברי החזון איש, וכתב ש"ודאי לא מסתבר דרך הסוברים בשיטת הרמב"ן כפשטות בעל מגלת אסתר שם דס"ל להרמב"ן דאיכא מצות עשה דאכילה ממש בקום ועשה כשאר מצות אכילה שבתורה". אולם הוא חולק על החזון איש וכותב שעדיין אי אפשר להתעלם מכך שהרמב"ן הדגיש את מקומה של האכילה ולכן הוא מציע אפשרות נוספת:

ונעשה הביעור ואכילה בשביעית עצמה כגדר השני של אכילת קדשים ע"פ ידוע ממה שכ' הח"ס או"ח סי' מ"ט ושאר גדולי אחרונים... דאיכא ב' גדרים באכילת קדשים חדא מצות אכילה הפשוטה דמתקיים בכזית דוקא, והגדר השני לאכל כל הקדשים אפי' פחות מכשיעור כ"א עד סוף זמן אכילתן שלא יבואו לידי נותר. והנה מי שלא אכלן כולן אפי' כבר אכל כזית לא על נותר בלבד עבר אלא בטל מצות עשה דאכילה דתאכל שיהיו נאכלים, וכמו"כ הכא בשביעית אף שאין חיוב אכילה דקום ועשה בכזית, אבל יש חיוב לאכל ולבער בזמנו, והעושה סחורה מבטל ממילא מ"ע הזאת. שו"ת שבט הלוי, חלק ד, סימן רלב

כלומר לדעת הרב וואזנר אמנם אין חובה קיומית לאכול את הפירות, אך אם לא אכל, וגם לא ביער בזמן, עובר על מצוות עשה של האכילה. הוא משווה את הדברים לקרבנות שמי שלא אוכל את הבשר וגורם לו להיות נותר חוץ לזמנו, עובר בשב ועל תעשה על מצוות העשה של האכילה, וזאת על אף שקיים מצוות אכילת כזית. אולם, לענ"ד דרכו קשה מאוד, מפני שביחס לקדשים קיים דין שרפה לנותר ומכח זה קיים דין לא תותירו, ברם היכן מצינו שבשב ואל תעשה אסור להפסיד פירות שביעית?

לסיכום ראינו ארבע שיטות בביאור דעת הרמב"ן:

א. ישנה חובה בקום עשה לאכול פירות שביעית (תשב"ץ, ספר חרדים, ובעל מגילת אסתר).

ב. אין חובה בקום עשה, אך מי שאוכל את הפירות מקיים מצוות עשה (תורת הארץ).

ג. ישנו רק לאו הבא מכלל עשה לאוכלה ולא לסחורה וכו' (חזון איש, שרידי אש, דרך אמונה).

ד. ישנו חיוב עשה לאכול כאשר אם לא יאכל יגרם הפסד לפירות, בדומה לדין נותר בקודשים (שבט הלוי).

לענ"ד ניתן להוכיח בדעת הרמב"ן כדברי האחרונים שסברו שאין כל חיוב מעשי לאכול את הפירות (החזון איש, והשרידי אש), משינוי סגנון לשונו של הרמב"ן בדין פירות שביעית (מצוה ג), לעומת שתי מצוות האכילה שהביא לפני כן:

מצוה ראשונה, שנצטוינו לאכול מעשר שני ובכורות בירושלם לפני האל יתעלה והוא אמרו (פ' ראה יד) ואכלת לפני י"י אלהיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך... מצוה שניה, שנצטוינו לאכול תרומה כשהיא טהורה לא בטומאתה והאוכלה בטומאת עצמה עובר בעשה שנ' (ס"פ ראה) בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדיו... מצוה שלישית, שאמרה תורה בפירות שביעית (ר"פ בהר) והיתה שבת הארץ לכם לאכלה ודרשו לאכלה ולא לסחורה. וזה דבר תורה הוא כמו שאמרו באחרון שלע"ז (סב א) נמצא פורע חובו בפירות שביעית והתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה... השגות הרמב"ן לספר המצוות, שכחת העשין

שינוי הסגנון בין מצוות אכילת מעשר שני ותרומה ("שנצטוינו לאכול") למצוות אכילת פירות שביעית ("ודרשו לאכלה ולא..."), מוכיח שהרמב"ן לא משווה בין הדינים, ואין ללמוד מדבריו שישנה מצווה חיובית לאכול פירות שביעית. אולם העדר מצווה חיובית לאכול איננו גורע ממהות הקדושה של הפירות, אלא מלמד שמדובר כאן על הוויה של שביעית ולא מצווה חיובית, ונרחיב על כך לקמן בהשוואה בין פירות תרומות ומעשרות לפירות שביעית.

גם אם נכונים דברינו שגם לדעת הרמב"ן אין מצוות אכילת פירות שביעית, עדיין יש לדון בשלושה מקורות נוספים המובאים בדברי הראשונים והאחרונים כראיות בסוגיה: א. משל "אכלה פגי שביעית" שהביא התשב"ץ מהגמרא ביומא. ב. חובת אכילה לפירות שעומדים להפסד עפ"י התוספתא והירושלמי. ג. השוואה בין תיאור האכילה במשנה ביחס למעשר שני ולשביעית.

"אכלה פגי שביעית"

כאמור לעיל, התשב"ץ הביא ראיה לדעת הרמב"ן ממשל המובא בגמרא ביומא:

משל דמשה ודוד למה הדבר דומה? לשתי נשים שלקו בבית דין, אחת קלקלה ואחת אכלה פגי שביעית, אמרה להן אותה שאכלה פגי שביעית: בבקשה מכם, הודיעו על מה היא לוקה, שלא יאמרו על מה שזו לוקה זו לוקה. הביאו פגי שביעית ותלו בצוארה, והיו מכריזין לפניה ואומרין: על עסקי שביעית היא לוקה. בבלי, יומא פו ע"ב

המשל בגמרא מתייחס למלקות באכילת "פגי שביעית", אולם לא ברור איזה איסור קיים באכילת פירות שביעית, ועל מה עברה אותה אישה?

וכך מבאר רש"י על אתר:

פגי שביעית - תאנים שלא בישלו כל צרכן, ורחמנא אמר "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" (ויקרא כה) – "לאכלה ולא להפסד". רש"י, יומא פו ע"ב

רש"י אינו מסתפק בהבאת המשמעות החיובית של הפסוק – שיש חובה לאכול את הפירות כדרך אכילתם, אלא מביא את דרשת חז"ל האוסרת את הפסד הפירות מדין "לאו הבא מכלל עשה". לענ"ד מדברי רש"י נראה שאין מדובר בפגיעה במצוות עשה לאכול מפירות השביעית, אלא בפגיעה במכלול הווית השביעית שבה מיועדים הפירות לאכילה בלבד, ולפיכך הדגיש את ה'לאו הבא מכלל עשה' של "לאכלה ולא להפסד" ולא את ה'עשה' עצמו.

כאמור לעיל התשב"ץ דייק מכאן שהאישה "לא אכלה אותם כדרך אכילה ועברה על מה שכתוב לאכלה ואין זה אכילה". אולם פירוש זה קשה, שהרי היכן מצאנו חיוב מלקות על מי שלא אוכל פירות שביעית? ואכן בצדק דחה את הראיה במגילת אסתר:

והראיה שהביא בעל זוהר הרקיע... נ"ל שאינה ראיה, דהיכן מצינו מלקות בעובר על מצות עשה, והלא אין לוקין אלא על הלאוים וכדאיתא בגמרא ריש פרק אלו הן הלוקין (דף יג ע"ב). אלא הכי פירושו ועברה על מה שכתוב בתורה "לאכלה", שפירושו שהותר לו לאכלה ולא להפסד. אמנם גם לפי דרכי קשיא לי זה המאמר שאמר דלוקה על שאכלה פגי שביעית דהיכן מצאנו מלקות בעובר על איסור עשה, ולפי דעתי שלכן כתב שם רש"י והתרו בה למלקות, שאם לא התרו בה למלקות לא היתה לוקה, וגם כי רש"י לא פירש זה רק על מה שאמר בגמרא אחת קלקלה אני אומר כי טעות נפל בספר ויש לומר והתרו בהן. מגילת אסתר, שכחת העשין, מצוה ג

טענתו של בעל מגילת אסתר שגם אם יש חובת עשה אין לוקים עליה – ברורה, אולם דבריו ביחס להתראת מלקות תמוהים מאוד, הרי סוף כל סוף אין חיוב מלקות! וכבר תמהו על כך האחרונים ומסתברת האפשרות שמדובר במלקות מדרבנן – מכת מרדות.

אולם לעניין מצוות האכילה, לאור פרשנותו של רש"י נראה ודאי שאין להביא מגמרא זאת ראיה שיש מצוות עשה לאכול. והדברים מוכחים, לאור כל הדרשות האחרות שהובאו בבבלי (ראה לעיל) על ציווי התורה "לאכלה".

חובת אכילה לפירות שעומדים להפסד

הראיה השנייה שהובאה כמסייעת לדעה שיש מצוות אכילה הינה תוספתא המבוארת בירושלמי:

(א) שביעית ניתנה לאכילה לשתייה ולסיכה לאכל דבר שדרכו לוכל ולשתות דבר שדרכו לשתות ולסוך דבר שדרכו לסוך. (ב) כיצד לוכל דבר שדרכו לוכל? אין מחייבין אותו לוכל קניבתו של ירק ולא פת שעיפשה ולא תבשיל שעיברה צורתו. תוספתא, שביעית ו, א-ב

מלשון התוספתא בהלכה ב: "אין מחייבין אותו לוכל קניבתו של ירק (העלים הרקובים) ולא פת שעיפשה ולא תבשיל שעיברה צורתו", מוכח לכאורה שלגבי ירק טרי ופת שאינה מעופשת ותבשיל שלא נתעברה צורתו קיימת חובת אכילה. וכך אכן ניתן להבין מדברי הרא"ש על המשנה:

פי' אף על גב דאמרינן לאכלה ולא להפסד, אין מחייבין אותו לאכול דבר שאין דרך בני אדם לאוכלו, ולא חיישינן אם הולך לאיבוד. ואם בא לאכול דבר שאין דרך לאכול כך עד שיתקן – אין שומעין לו. רא"ש (על המשנה), שביעית ח, ב

הרא"ש קושר לכאורה בין חובת האכילה לציווי העשה "לאכלה" וזאת מתוך הדרשה "לאכלה ולא להפסד". כאמור, ניתן להבין מדבריו שחלק ממניעת ההפסד נעשה באמצעות חובת אכילה, כלומר יש חובה למנוע "הפסד" פירות שביעית בקום עשה "לאוכלה". אולם יתכן גם לומר שזאת בדיוק מה שבאה התוספתא לשלול, כלומר שחידושה של התוספתא היא שאין מצוות קום עשה לאכול דבר שאין רגילים לאוכלו, כי אין חובת אכילה.

ראיה לכאורה לאפשרות הראשונה ניתן להביא מהשוואה לסגנון התוספתא בתרומות:

תרומה ניתנה לאכילה ולשתייה ולסיכה לאכל דבר שדרכו לאכול ולשתות דבר שדרכו לשתות ולסוך דבר שדרכו לסוך. כיצד לאכל דבר שדרכו לאכל? אין מחייבין אותו לאכל קניבתו של ירק ולא פת שעיפשה ולא תבשיל שעיברה צורתו. תוספתא מסכת תרומות (ליברמן) פרק ט הלכה י

בתרומה קיימת חובת אכילה. ומכיוון שהתוספתא בשביעית נוקטת באותו מטבע לשון של התוספתא בתרומות, יש מקום לסברא שגם בפירות שביעית ישנה חובת אכילה. אולם בעל מגילת אסתר דחה ראיות אלו:

ואל תשתבש במה שאמר בגמרא ירושלמי... אין מחייבים אותו לאכול לא פת שעפשה ולא קניבת ירק ולא תבשיל שנתקלקל צורתו, כי נראה מכאן שדוקא אלו הדברים שנתקלקלו אין מחייבין אותו לאכלם אבל מה שהוא מתוקן וטוב חייב לאכול – זה אינו, כי מה שאמרו באלו שאין מחייבין אותו לאכול הוא משום דסלקא דעתך אמינא דחייב לאכלם למען לא יפסדו, שהתורה אמרה לאכלה ולא להפסד, קמ"ל שאינו חייב לאכלם מאחר שאינם ראויים לאכילה. ובהיותם ראויים פשיטא כי אינו חייב ג"כ לאכלם, שהרי אין כאן חשש שמא יפסדו מאחר שהם טובים. מגילת אסתר, שכחת העשין, מצוה ג

בעל מגילת אסתר מסביר שההווא אמינא של התוספתא, שצריך לאכול את קניבת הירק ופת שעפשה, איננה נובעת משום שקיימת חובה תמידית לאכול פירות שביעית, אלא שרק במאכלים שאינם ראויים כל כך לאכילה הייתה הווא אמינא שיש חובה לאוכלם, משום שאם לא יאכלום יירקבו. אולם אף סברה זו נדחתה על ידי התוספתא, מכיוון שמדובר בפרי שכבר איננו נחשב לראוי לאכילה. אולם לענ"ד שיטתו קשה, שהרי יוצא מדבריו שאם מדובר בדבר הראוי לאכילה ואם לא יאכל יפסד תהיה חובה לאוכלו, ואם כן לפירוש זה אכן ישנה מצווה ב"קום עשה" לאכול, בדומה לאיסור נותר בקרבנות (כדעתו של הרב וואזנר שהובא למעלה). ואכן בספר תורת הארץ סובר שהחידוש של התוספתא משמעותי יותר:

וע"כ צ"ל דהכונה היא שאין אוסרין לו להפסיד זה... ומיירי בראוי עדיין לאדם על ידי הדחק, דאם אינו ראוי כלל לאדם לא איצטריך להשמיענו זה, וע"כ דמיירי בראוי לאכילת אדם על ידי הדחק, דהא תבשיל שנתקלקל צורתו פי' הר"ש בשביעית שם דהיינו שעבר עליו לילה אחד וזה ודאי ראוי לאדם על ידי הדחק, וכן קניבת ירק ופת שעפשה מיירי שלא נתקלקלו לגמרי וראויין עדיין לאדם על ידי הדחק, ומ"מ מותר להפסידו ואין צריך לדחוק עצמו ולאכול זה. ונראה דזה כונת הרמב"ם [פ"ה ה"ג] שכתב ואינו מטפל לאכול כו' ואף שבאיסורין כל זמן שהם ראוין לאדם ע"י הדחק אסורין מהתורה כמש"ל פ"ד בהג"ה ב' עיי"ש, כאן שאני, שאין זה איסור בעצם, וכל האיסור הוא מהפסד פירות שביעית ילפינן מדכתיב לאכלה וממעטינן ולא להפסד, ודבר שאין ראוי לאדם כ"א על ידי הדחק לא קרינן בי' לאכלה ואין איסור להפסידו. תורת הארץ, ח, כו

כלומר, לדעת בעל תורת הארץ, דברי התוספתא הם דקדוק בגדרי איסור ההפסדה הנוגד את המצב התקין של "לאוכלה", ואין בהם כל התייחסות לחובת אכילה המוטלת על האדם. ולמעשה, התוספתא מכריעה שלגבי פת שעפשה לא חל איסור הפסד פירות, אף על פי שהיא ראויה להיאכל על ידי הדחק. ( ראה עוד לקמן עמ' 348 בביאור השלב שבו ניתן לזרוק את יבול השביעית לפח).

גם החזון איש מסביר את התוספתא כמתייחסת רק לגדרי איסור ההפסדה:

לכאורה אין חיוב לעולם לאכול פירות שביעית שאינן כשלמים שיהא מצוה באכילתן, אלא נראה דר"ל אין מחייבין אותו לחשבו למאכל אדם אלא רשאי להאכיל לבהמתו. ונראה דאסור לאכול פת שעיפשה, דחשיב הפסד, וכיון שראוי לבהמה אסור בהפסד. והא דלא אמר שאם בא לאכול אין שומעין לו כדאמר בתרדין חיין מפני שדברו חכמים בהווה. חזון איש, שביעית יד, י

כלומר, לדעת החזון איש, ברגע שהמאכל איננו ראוי למאכל אדם אין איסור של "לאכלה ולא להפסד" ע"י נתינתו לבהמה. אלא שהחזון איש מחדש שמאכל שאינו ראוי לאדם נורמלי נאסר באכילה לאדם, משום שאין זו 'דרך אכילה', ולענ"ד זה אינו מסתבר שהרי בתוספתא כתוב רק: "אין מחייבין אותו", ואם היה איסור בדבר היה צריך לכתוב זאת במפורש.

השוואה בין מצוות אכילת פירות מעשר שני לפירות שביעית

עד כה עסקנו בשתי ראיות נקודתיות שניתן היה לדייק מהן את חובת האכילה, אולם הדיון המרכזי בסוגיה הוא ההשוואה בין אכילת פירות שביעית לאכילת מעשר שני ותרומה. מוסכם על כולם שבאכילת מעשר שני יש מצווה לאכול , ולדעת הרמב"ם אף תקנו ברכה על אכילתם (רמב"ם, תרומות טו, כב)¹¹⁵. ונחלקו האחרונים כיצד יש ללמוד מהדמיון והשוני בין הסוגיות. וכך מתוארת ההשוואה בין הדינים במשנה במסכת שביעית:

footnotes: ¹¹⁵ אולם יש לציין, כאמור לעיל, שלדעת החזון איש (שביעית יד, י) על אף הברכה, גם בתרומה ומעשר אין מדובר ב"חיוב" לאכול, אלא שאם אכל קיים מצווה.

שביעית ניתנה לאכילה ולשתיה ולסיכה, לאכול דבר שדרכו לאכול ולסוך דבר שדרכו לסוך. לא יסוך יין וחומץ, אבל סך הוא את השמן. וכן בתרומה ובמעשר שני, קל מהם שביעית שנתנה להדלקת הנר. משנה, שביעית ח, ב

כלומר המשנה משווה בין אכילת פירות שביעית למעשר שני ותרומה, אלא בשביעית ישנה קולא אחת והיא היתר הדלקת הנר. מלשון המשנה "שביעית ניתנה לאכילה..." דקדק בעלהמגילת אסתר שהאכילה היא רשות ואינה מצווה. אולם בצדק חלק עליו בספר תורת הארץ, שהרי נוסח זה מופיע גם במשנה במעשר שני (ב, א) ביחס לאכילת מעשר שני, וכאמור במעשר שני מוסכם שיש מצווה.

אולם, כאמור לעיל, מודה בעל תורת הארץ שיש לדייק מהיתר הדלקת הנר בשביעית שאין זהות בין הדינים, ומתוך כך הוא הציע את פירושו (שהובא לעיל) שבפערות שביעית ישנה מצווה קיומית באכילתם, כלומר, שאם אכל קיים מצווה אך אין מצווה חיובית של אכילה.

הרב חיים קנייבסקי שליט"א בדרך אמונה מביא עוד שלושה מקורות המצביעים על פער בין מצוות אכילת פירות תרומה ומעשר שני לאכילת פירות שביעית:

...ונראה דגבי שביעית אפי' אם אוכלם אין מקיים מצוה, שהרי לא מצינו ברכה באכילת פירות שביעית כמו שמצינו באכילת תרומה ומע"ש. וביומא ע"ד ב' ולא אביא את התרומה (ובתו"כ אחרי וכן בירו' ריש פרק יוהכ"פ גרסי' את התרומה ומע"ש) שהיא בקום אכול, ולא קאמר שביעית. ובפסחים ע"ב ב' ויבמות ל"ד א' מבואר דאוכל תרומה מיקרי טועה בדבר מצוה (אלא דדנו אם בכל טועה בדבר מצוה בעי זמנו בהול או לא) ופטור אם אכל באיסור, ואילו באוכל פירות שביעית לא מצינו דמקרי טועה בדבר מצוה... דרך אמונה (ביאור ההלכה), פרק ה, הלכה א

הרב חיים קנייבסקי הביא שלוש סוגיות שבהן ניכר ההבדל בין פירות תרומה (ומעשר שני) לפירות שביעית לעניין מצוות אכילתם: א. על אכילת פירות תרומה מברכים ברכת המצוות, משא"כ בפירות שביעית. ב. על אכילת תרומה נאמר שהיא 'בקום אכול' (ספרא, אחרי מות פרשה א; בבלי יומא, עד ע"ב; ירושלמי יומא ח,א), ולא הוזכרה שביעית עמה. ג. על אכילת תרומה נאמר שאם טעה נחשב לטועה בדבר מצוה (פסחים עב ע"ב; יבמות לד ע"א), ואף בזו לא הוזכרה שביעית עמה. לאור זאת מסכם הרב קנייבסקי ומצביע על הפער בלשון התורה:

והחילוק נראה דבמע"ש כתיב "ואכלת לפני ה' אלקיך מעשר דגנך" וגו', ובתרומה כתיב "עבודת מתנה אתן את כהונתכם" וקאי על אכילת תרומה כמבואר בפסחים ע"ג א', הרי התורה קראה עבודה. אבל בפירות שביעית לא כתיב אלא "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה", היינו שהתורה צוותה להפקיר כדי שיהא לכולם לאכול, וכמש"כ "ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה". אבל לא כתיב ואכלת... דרך אמונה, שם

כלומר בשביעית אין ציווי "ואכלת" או "עבודת מתנה" כמו בתרומה ומעשר שני, אלא התורה צוותה להפקיר על מנת שיהיה לכולם לאכול. או בלשון אחרת התורה מתארת הוויה של אכילת פירות שביעית ולא מצווה.

לענ"ד הפער בין קדושת שביעית לקדושת מעשר שני יכול להסביר לנו את כל הסוגיה כולה. מסתבר שחומרת תרומה ומעשר שני משביעית לעניין הדלקת הנר נובעת מהפער המעשי שבין הדינים. תרומה ומעשר שני הם חלק מצומצם מהיבול השנתי שחלה עליהם קדושה, ואילו פירות שביעית הם כל היבול וכל מרחב החיים ואכילתם היא עצם הווית השביעית. הבנה זאת מבארת מדוע אין לראות את ציווי התורה "לאכלה" כמצוות עשה חיובית לאכול את הפירות, שכן מדובר כאן בציווי של הווית קדושה, שהרי אי אפשר להניח שכל יבול הארץ ייאכל. אמנם הוויה זאת מקבלת ביטוי מעשי בכל האיסורים השונים בדרך של "לאו הבא מכלל עשה". זאת בשונה מהפרשה של תרומות מעשרות קורבנות וכד', שהם קדושה ספציפית שחלה על פירות מסוימים.

העדר המצווה אינו מקטין את מעלת אכילת פירות שביעית, אלא מעלה את אכילת הפירות להוויה כללית של אכילה משבת הארץ. בשנים רגילות יש צורך לקדש פירות מסוימים, ואילו השביעית היא המפגש של קדושת הזמן עם קדושת המקום ומשום כך היא מעלה את ארץ ישראל כולה לבחינת גן עדן, שהאדם זוכה לאכול משולחן גבוה לא בתור מצווה אלא בתור הוויה של קדושה.¹¹⁶

footnotes: ¹¹⁶ יתכן ורעיון זה, שיש קדושה שמתייחסת למרחב חיים שלם מתאים גם לשיטתו העקרונית של הרמב"ן במצוות התורה "קדושים תהיו" שגם את המצוות שאנו מצווים צריך לעשות בקדושה ולא רק במעשים ממוקדים, ולאור ביאור זה ניתן אולי גם לפרש את דבריו בהשגה על ספר המצוות.

סיכום

ראינו שבתורה ישנו ציווי "אכילה" בשביעית, אולם בחז"ל מבואר שאין כאן מצווה חיובית מעשית, וכל דרשות חז"ל מהפסוק הינם "לאו הבא מכלל עשה" שמקיפים הרבה מהלכות קדושת הפירות.

הראשונים והאחרונים העלו מספר ראיות לכך שיתכן שיש מצוות עשה באכילת הפירות. תחילה נחלקו בדעת הרמב"ן: לדעת התשב"ץ, בעל ספר חרדים ובעל מגילת אסתר – דעת הרמב"ן היא שיש מצווה חיובית לאכול. לעומתם, לדעת תורת הארץ ישנה מצווה אם אוכל, אך אין חובה לאכול. לדעת החזון איש, השרידי אש, דרך אמונה ועוד – אין כל חיוב מעשי, גם לדעת הרמב"ן. לדעת השבט הלוי – אין מצווה לאכול סתם, אך במקום שאם לא יאכל יירקבו הפירות יש מצווה לאוכלם בדומה לדין נותר בקורבנות. לענ"ד מוכח שגם הרמב"ן מתייחס למצוות האכילה רק ביחס של "לאו הבא מכלל עשה" בדומה לדרך שבה מובא הפסוק בחז"ל, וממילא אין מקום להוסיף לדבריו חובת אכילה, והדבר מוכח אם נשווה בין נוסח הרמב"ן בשלושת המצוות (א-ג): "שנצטוינו לאכול מעשר שני...", "שנצטוינו לאכול תרומה...", "שאמרה תורה בפירות שביעית והיתה שבת הארץ לכם לאכלה ודרשו לאכלה ולא לסחורה...".

לאור הדברים הנ"ל, נראה שהמפתח להבנת הסוגיה היא ההשוואה בין פירות מעשר שני ותרומה לפירות שביעית. ואכן במשניות מחד ישנו דמיון רב בין הדינים, מאידך, ישנו פער בין חלק מהדינים: בשביעית הותרה הדלקת הנר, שביעית נאכלת בטומאה, ואין ברכה על פירות שביעית. ונראה שאם נצרף דינים אלו לכך שהדרשה בחז"ל ביחס לשביעית מנוסחת כולה כ"לאו הבא מכלל עשה", נלע"ד ברור שיש להתייחס למצוות אכילת פירות שביעית כהוויה שלמה, ולא כמצוות אכילה מסוימת.

הבנה זאת שאין חיוב מעשי לאכול איננה גורעת ממהות מצוות העשה של אכילת פירות שביעית, אלא להיפך, אמנם לא מדובר במצווה חיובית לאכול פרי מסוים, אך מדובר בהוויה של חיים בקדושה, דבר שמתבטא בכל מרחב החיים (היחס לבעלי חיים, שריפה, מסחר והפסד וכד'). הבדל זה גם מסביר את הדמיון והפער בין תרומות ומעשרות לשביעית. מחד אכן ישנו דמיון בקדושה, מאידך אין שייך בשביעית לדבר על טומאה וטהרה או על חובת אכילה שהרי כל הארץ קדושה ולכן הציווי מתמודד עם כל שימושי האדם.